אז כהמשך לאתגר של @אלישבע קיי החלטתי לקחת את המרכיב הבא שמרכיב סיפור טוב, עלילה.
באיזשהו מקום, כמו שלתחום הבמה יש את השילוש המקודש – משחק, שירה וריקוד, לספרות יש את השילוש שלה – דמות, עלילה ו(סגנון) כתיבה.
עלילה טובה, היא כזו שיודעת לשנות את הדמות מבפנים, לא רק את התנאים החיצוניים שלה, להעמיד אותה מול נקודת החולשה הכי חזקה, לדחוף אותה אל הקצה, ולהוציא אותה משם טובה מאי פעם.
לקרוא על חטיפה של סוחר נשק זה נחמד, לקרוא על טוני, חריף שנון, מיליונר ואגואיסט חסר תקנה שמגלגל עסקאות של עשרות אלפי ראשי נפץ בכל חודש, בלי שידגדג לו את קצה הגבה מה קורה איתם בסוף, שביום אחד מגלה את עצמו שבוי במחנה פליטים, כשאחד מהטילים ששיווק בעצמו מתקרב אליו במהירות שיא זה משהו אחר.
אז באתגר הפעם, תיבנו דמות, מעניינת, מקורית, מאופיינת כמו שצריך, תנו לקורא להבין מה הפגם הכי גדול שלה, ועם הפגם הזה, תיקחו אותה אל הקצה, אל טוויסט בעלילה שמשנה את התנאים החיצוניים שלה ומעמיד אותה מול הנקודה הכי פגיעה שלה, תוציאו אותה משם טובה יותר, בנויה, אבל שומרת על תווי האופי הבסיסיים.
תתפרעו, תחשבו מה הסיוט הכי גדול של הדמות, ותעשו את זה, בלי רחמים.
הניקוד יחולק בצורה הבאה (בעז"ה בטבלת אקסל, אז תדייקו)
1. 30% על דמות מאופיינית, מקורית, מסקרנת ותפורה היטב עם חוזקות ברורות וחולשות ברורות.
2. 50% על עלילה חכמה, מתאימה לדמות ולסגנון שלוקחת אותו בדרך הגיונית אל הטוויסט.
3. 15% על סגנון כתיבה.
4. 5% על פיסוק וכתיב תקין.
ואם כבר ניתנה לי הבמה, אשמח אם לפחות באתגר הזה תהיינה כמה שיותר תגובות על היצירות שמעלים, תאירו, תעירו, גם אם לא אהבתם משהו בסיפור, תכתבו, הכותב מחכה למשוב, כל משוב.
כתיבה האי לא עבודה טכנית, זו אומנות שמגיעה מהנפש, בואו ניתן לאנשים בקהילה כאן חשק להמשיך לעשות את זה.
אז אומנם מבחינה מקצועית לא אוכל לתת על זה נקודות, אבל תוכלו לנקד את עצמכם בניקוד הכי גבוה שיש.
אז למען הסדר הטוב, שלבי האתגר:
1. בניית דמות עם חוזקות וחולשות.
2. להעמיד אותה מול טוויסט שמשנה את התנאים החיצוניים והפנימיים שלה.
3. להוציא אותה משם שונה אבל שומרת על עצמה, לא להפוך אותה ל"מלאך".
אני לא אספר לכם את הסיפור המלא, הוא ארוך מידי. אבל אני אנסה לקצר במה שאפשר:
אז אבא שלי התנצר,
והיום הוא מנצח על תזמורת בשם SR52EAS או משהו כזה. הרכב מוכר בעולם הגדול, תבדקו. בינינו אל תבדקו, אין הרכב כזה, המצאתי אותו לצורך הסיפור...
אחרי ניסיונות רבים של שכנועים חוזרים ונשנים להחזיר אותו לחיק המשפחה, החלטנו שאם הוא לא מקשיב, אין טעם להסביר לו.
ובכל זאת, כיוון שאחרי המעשים נמשכים הלבבות, החלטנו לעשות משהו קטן שיזכיר לו אותנו ואת יהדותו.
כל שישי, אמא הייתה אופה שתי חלות גדולות לכבוד שבת קודש ומביאה אותם לי. אני הלכתי ושמתי אותם בפתח ביתו החדש של אבא.
כך בכל שישי, הייתי נוסע וחוזר באוטובוס, כדי שאוכל להגיע אליו.
ואז, ביום שישי אחד, זה קרה.
...
(סליחה מראש על השפה הקלוקלות, פשוט אני אמריקאי.).
הלו, אני אדמונד, ואני ידיד קרוב של משפחת פוזן ושל האב ג'יקוב. כיוון שאני מכיר את ששני הצדדים אני גם לרוב משמש כמתווך ביניהם.
יום שישי אחד, עליתי כרגיל אל הקו בו אני חוזר אל ביתי. נפנפתי לדניאל פוזן - שישב מקדימה - והתישבתי על מקומי.
לפתע, במהלך הנסיעה, הגיח זקן ליד הנהג, והוציא אקדח מכיסו. הוא צעק באנגלית: "אתם שבויים בידי!"
ראיתי את דני קם, והולך עם ספר בידו. רציתי לצעוק עליו שיזהר, אבל פחדתי שהמחבל ירה עלי. לפתע דני נתן מכה למחבל עם ספר. המחבל התעצבן, והפיל את דני.
פחדתי, ולקחתי את הפטיש האדום מהאוטובוס, ושברתי את החלון. הספקתי לראות את המחבל מכוון את אקדחו על דני. יצאתי מהחלון, ולפתע שמעתי קול רועם.
בטח דני מת, חשבתי לעצמי, איזה מעציב.
מיד רצתי אל המופע של ג'יקוב, להודיע לו את הבשורה המרה...
...
מספר דקות לפני כן, באוטובוס. דניאל:
ישבתי באוטובוס ולמדתי את מסכת בב"ק לרגל המבחן שיערך בראשון.
לפתע, במהלך הנסיעה, הגיח זקן ליד הנהג, והוציא אקדח מכיסו. הוא צעק באנגלית: "אתם שבויים בידי!"
רעיון פתאומי עלה במוחי. קמתי מהאוטובוס, הולך לכיוון הנהג תוך כדי שאני עושה את עצמי קורא. היססתי לרגע, אך כשהייתי מספיק סמוך לזקן, הטחתי את הגמרא בכוח בראשו.
הזקן פער את פיו בהלם לשנייה, אבל מיד לאחר מכן אסף את עשתונותיו והפיל אותי על הרצפה. נתתי לו מכה בשארית כוחותי, הפעם על היד עם האקדח. האקדח נפל והוא התכופף להרימו.
לפתע, דלת האוטובוס נפרצה, ומספר חיילים חמושים חדרו אליו, עוצרים את המחבל.
בדיעבד התברר, שבזמן שנאבקתי במחבל המחופש לזקן, הנהג ניצל את ההזדמנות והתקשר למשטרה.
לאחר המקרה, הגעתי לאמי וסיפרתי לה על מה שקרה. היא התקשרה למשטרה וביקשה שלא יספרו את המקרה, בגלל שיכול להיות ששאר מחבלי החוליה ירצו לפגוע בי. ולבסוף – באמת לא התפרסם המקרה, אלא שאז...
...
בינתיים, במופע. אדמונד:
"למה אתה נראה מדוכדך?" שאל אותי ג'יקוב מייד כשראה אותי.
לא הייתה לי ברירה, סיפרתי לו הכל.
כשסימתי לספר, הבחנתי שעיניו של ג'יקוב מאדימות מבכי. "אין מה לעשות, צריך להיות גבר", אמרתי לו.
ג'יקוב הנהן חלושות, עולה על הבמה ונפרד ממני לשלום.
...
כעבור מספר דקות. אדמונד:
לאחר מספר שירים ופזמונים, אחד מהנגנים צעד לפתע אל עבר קדמת הבמה. "מרגע זה, אתם שבויים כאן!" זעק לפתע.
פאניקה שררה באולם.
לפתע, ג'יקוב שעמד מאחוריו, לקח את אחת הגיטרות וזרק אותה בעוצמה אל עבר האיש. הבחור התחמק במהרה, מתקרב אל ג'יקוב.
ירייה חדה פילחה את האוויר והגיעה, בדיוק רב, אל גופו של ג'יקוב.
...
"די!" חשבתי לעצמי, "אני לא יכול לסבול את הצער שהמשפחה הזאת עוברת ביום אחד!" מצמצתי בעיני, ואז הבחנתי שחודר אור ממקום מסוים לידי.
הרמתי את ראשי הכפוף לצד, ואז שמתי לב שיש שם חלון. בחסות ההמולה התקרבתי בלאט אל עבר החלון, אך לפתע שמתי לב שהוא סגור. "מה אעשה?" שאלתי את עצמי, ונותרתי ללא מענה.
לפתע שמתי לב, לפטיש חרום כמו שהיה באוטובוס. ניצלתי רגע של הסחת דעת, לקחתי את הפטיש, ושברתי את החלון. ברחתי מהבניין כל עוד נפשי בי.
לאחר שהתרחקתי כמות מספקת מהבניין, ישבתי בצד על ספסל להירגע, ולחשוב מה לעשות. "דבר ראשון", חשבתי לעצמי, "צריך להודיע לפוזן מה קרה."
קמתי מהספסל, ולפתע שמעתי קול רעש מחריד מאזור האולם. עליתי בזהירות על עץ שהיה באזור כדי לראות מה קרה.
"האולם", חשבתי לעצמי (שוב), "הוא התפוצץ."
מיד ללא כל מחשבה, רצתי לכיוון תחנת האוטובוס הקרובה, המובילה לבית משפחת פוזן המסכנה.
כעבור מספר דקות כבר דפקתי בדלתם. "מהר, תפתחו לי!" צעקתי תוך כדי שהמשכתי לדפוק.
...
רחל פוזן (אמא של דניאל):
באותה עת גיהצתי במגהץ חולצה לשלומי, שלפתע נשמעו דפיקות בדלת. "אולי זה דני", הרהרתי לעצמי, "רק שלא קרה לו משהו."
פתחתי את הדלת. בחוץ עמד אדמונד. "מה אתה עושה כאן?" שאלתי בתדהמה מערובת בחשש.
אדמונד התנשם. "א... אני... בעלך... הוא... הוא היה בהופעה, ותוך כדי האולם...האולם... בא מחבל... שירה... בבעלך... כדור רובה. ואז... האולם התפוצץ".
החוורתי כולי. "ואיך אתה ניצלת?" שאלתי.
"ברחתי דרך החלון". ענה האיש. "טוב אני ממהר, אשתי בטח דואגת לי."
אדמונד סגר את הדלת, מותיר אותי לבד, בוכה.
...
דניאל:
הגעתי לביתי, ופתחתי את הדלת במרוצה. "אמא?" קראתי. אמי ישבה על יד השולחן הגדול, כולה בוכה ודומעת. "אמא, מה קרה?" שאלתי.
"אוי, דניאלוש שלי, זה לא מגיע לך, פשוט לא מגיע לך כל הסבל הזה". אמי חיבקה אותי אליה ונתנה לי ליטוף.
"מה קרה אמא?", שאלתי, "עדיין לא הבנתי?!"
"מישהו", אמרה אמא בצער, "מישהו הגיע לכאן כולו מתנשף, וסיפר ש ... ש... שאבא..."
"אבא?" שאלתי.
"אבא, כן הוא... אבא מת על ידי כדור ממחבל..."
את זה כבר לא יכולתי לסבול, בכיתי בקול גדול, והלכתי לכיוון חדרי. פתחתי את אלבומי התמונות, והסתכלתי על תמונותיו של אבא.
לאחר מספר דקות, סגרתי בעדינות את האלבומים. ושכבתי על המיטה, בוכה.
מקווה שאתעורר ליום חדש, יום רגוע, בלי כוויות.
בגוף ובנפש.
(חלק מקוצר מסיפור בהמשכים ישן שלי, מי שרוצה שאפרסם את הסיפור המלא כאן בפרוג, שיודיע לי בנספח.).
מאז שהוא נולד, היה משה מודל מושלם של ילד טוב.
כשהיה תינוק הוא לא התעורר בלילות, לא סבל מגזים, חייך לכל עובר ושב, ופיזר 'חכמות' לכל עבר.
אמו המאושרת רוותה ממנו רוב נחת, וכשחברותיה סיפרו לה על הלילות הלבנים שתינוקם נותן להם - היא נזהרה שלא להשוויץ במשה שלה מחשש לעין הרע.
עברו הימים, חלפו השבועות, משה שלנו גדל וגדל, ובשעה טובה נכנס לגן דבורה.
בצהרי היום באה האם הגאה לאסוף אותו הביתה.
"אף פעם לא ראיתי ילד טוב ונוח כזה" אמרה לה הגננת דבורה בהתפעלות.
האמא הסמיקה בגאווה, ומתחת לשפמה (שלא קיים) אמרה כל מיני לחשים שמקובלים אצלה מבית סבתא ע"ה שדוחים עין הרע ביעילות.
וזה המשיך והמשיך, גם במכינה וגם בחיידר, גם בישיבה קטנה וגם בישיבה גדולה.
הכל אצלו היה מושלם.
כולם גמרו עליו את ההלל, וגם מי שחיפש בנרות ובפנסים לא מצא אצלו חיסרון ממשי.
אבל זה היה רק מעל לפני השטח.
מתחת לפני השטח הסתתר משהו, שמשה עמל להסתיר בקנאות.
הוא סבל מתסמונת שנקראת חרדה חברתית.
התסמונת מתאפיינת בפחד נוראי מזה שמישהו יידע שיש לו חיסרון או פגם כל שהוא.
רק ההורים שלו ידעו מזה, כי כל פעם שהיה אירוע חברתי שדרש ממנו משהו לא שגרתי - למשל מסירת 'חבורה' או מבחן פומבי - הוא היה חוזר כולו מבועת מהחשבה שמא ייכשל, ולפעמים אף קיבל מזה התקף חרדה.
ששששש, בסוד בסוד אגלה לכם, שהיתה תקופה שמשה אפילו לקח כדורים כדי לטפל בחרדה, אבל אל תספרו את זה לאף אחד! אתם יודעים - עוד מעט שידוכים וזה.
אבל זה לא עזר, ואחרי עוד הרבה נסיונות והמון שיטות טיפוליות - שהמאפיין המשותף שלהם היה שהם התהדרו בלפחות שלש אותיות לועזיות כלשהם, הגיע משה כמעט אל המנוחה ואל הנחלה.
מטפל מנוסה הציע לו לתעל את הפחד למקום חיובי - לאנרגיה שתגרום לו להשתפר בכל מה שהוא יכול, במקום שהפחד יגרום לו להתייאש ולהתדרדר.
משה לא היה בטוח בהתחלה שהוא מבין מה זה אומר "לתעל", אבל כשהבין הוא החל ליישם אותה, וכלפי חוץ היה נראה שהבעיה נפתרה.
אבל רק משה ידע את האמת.
בפנים בפנים, עמוק בתוכו, החרדה הסתתרה חיה ונושמת ולפעמים אפילו בועטת.
ומשה ידע עוד משהו.
שהוא סובל מאופידיופוביה.
אל תנסו לומר בעצמכם את המילה הזאת - חבל על הכסף שתצטרכו לשלם לרופא שיניים.
מה זה אומר המילה הזאת? זה אומר שכל פעם שמשה דמיין שאולי הוא ראה קצה קטן של נחש הוא חטף בו במקום התקף חרדה איום.
אבל הוא לא סיפר את זה לאף אחד, כי כל פעם שהוא רצה לספר את זה למישהו - החרדה החברתית עצרה אותו.
בכל אופן, תסכימו איתי ששני הדברים האלה הם מזעריים ביחס לרשימת המעלות הארוכה שלו.
עברו להם החודשים, והגיע בין הזמנים אב.
הישיבה הגדולה יצאה לקעמפ, שלדברי מארגניו "עוד שנים רבות יספרו עליו בהתפעמות".
ביום הראשון של הקעמפ משה נהנה עד הגג.
התוכניות היו באמת על רמה, האתרים שביקרו בהם היו מרתקים, בקיצור - פשוט מושלם.
אבל אז הגיע הלילה, וכל הישיבה התכנסה לאולם הגדול לתוכנית שהוגדרה כ"הפתעה".
ראש הישיבה עלה לדוכן הנואמים (שהורכב מסטנדר ומפת אלבד) והתחיל לדבר.
"כולנו יודעים את הכלל, שאין מושלם בעולם.
זה נראה כמו חוק טבע, ולכאורה שום דבר לא חורג מהכלל הזה.
אבל בישיבה שלנו יש בחור, שנראה שהחוק הזה פסח מעליו.
כולנו רוצים לדעת מה הסוד שלו, ולכן אני מזמין את משה לעלות לכאן ולהסביר לנו איך הוא עושה את זה".
מחיאות כפיים סוערות הרעידו את האולם.
כולם ציפו במתח לשמוע את הסוד הגדול של משה.
אבל משה החוויר כולו, ובתוך תוכו התחיל להרגיש שמתפתחת אצלו התקף חרדה.
כולם דחקו בו לעלות לדוכן, ובחוסר ברירה וברגליים כושלות הוא פסע אל עבר הבמה, תוך שהוא מנסה לעשות את כל התרגילים שלימדו אותו המוני המטפלים לאורך השנים.
הוא עלה על הבמה, ניגש לדוכן, אבל הוא הרגיש שלשונו הפסיקה לעבוד.
ואז הוא ראה את זה.
מתחת לסטנדר שכב לו בשלווה נחש קטן.
החרדה השניה שלו התעוררה בעוצמה, והשתלבה להפליא עם החרדה החברתית.
התקף חרדה עוצמתי במיוחד תקף אותו לעיני כולם.
הוא נפל על הרצפה והתחיל לפרכס, תוך כדי שהוא מחזיק את ליבו.
אמבולנס שהוזעק למקום הגיע בקולי קולות, וממנו פרצו כמה פרמדיקים.
אחרי כמה בדיקות פשוטות, הם הודיעו לראש הישיבה שזה פשוט התקף חרדה, וזה יעבור לכל היותר בתוך כמה שעות.
ראש הישיבה ביקש מכמה בחורים להכניס אותו לחדר שקט, וכעבור שעתיים משה החל להירגע.
חבריו הטובים באו לבקר אותו, ומשה נדהם לגלות ששום דבר לא פחת מההערכה שלהם כלפיו.
גם למחרת כשכבר יצא להסתובב בחוץ, הוא ראה את אותו הדבר.
למרבה הפלא, כשראש הישיבה שאל אותו אם הוא יסכים לדבר הערב ולחשוף את הסוד שלו, משה היה מופתע לגלות
שהוא הרבה פחות מפחד.
התברר שהמפגש החזיתי שלו עם החרדה, וההבנה שלו שזה רק בראש שלו - הצליחה לעשות משהו שאף אחד לא הצליח לפניו.
באותו ערב עלה משה לדבר, וסיפר לכולם על החרדה ממנו סבל, ואיך ההוא תיעל אותה לאנרגיה שתגרום לו לרצות להצליח כמה שיותר.
מאותו יום ואילך, החרדה החברתית שלו הלכה ופחתה, ואפילו שמדי פעם הוא כמעט חטף התקף חרדה בגלל קצה של זנב של משהו שנראה כמו נחש, אבל החרדה החברתית כבר לא העיקה עליו.
בסיפורים, לדריכת האקדח נלווית צעקה נוסח "הרימו ידיים".
אבל ללא ספק, הצליל המתכתי שמאחוריו היה אקדח שנדרך זה עתה. ולא, לא נלווה אליו אף צעקה.
רק תחושה עמומה ולא נעימה בגבו התחתון.
ברכיו הפכו לג'לי וליבו התחרה עם תופי המטאל שהשכנים שלו תמיד אוהבים להדליק באמצע הלילה.
"תמשיך לצעוד", נהם בעל האקדח לתוך אוזנו, הודף אותו הלאה. "ובלי פרצופים של- 'הי, 'סתכלו עלי, חוטפים אותי!"
לא שהיה למי לעשות אותם, תום גרר את רגליו בקושי קדימה תוך כדי מחשבות משתוללות, מייאשות. הרחוב ריק לחלוטין, למעט כמה אנשים שעיניהם לכודות במסכים כמו... כמוהו, למשל.
אולי כדאי לו להסתכל על השמיים. יכול להיות שזו הפעם האחרונה שהוא רואה אותם.
האיש מאחוריו דחף אותו בגסות אל תוך סמטה מלוכלכת שהתפצלה מהרחוב הצדדי בו הלכו, ואחר כך לעוד סמטה ועוד אחת. לבסוף, ידו הכבדה של בעל האקדח עצרה אותו כשעמדו מול דלת מרוססת גרפיטי.
עיניו של תום נפערו למול המילים המרוססות, וגל בחילה גאה בו. לכאן הביאו אותו?
"רד", בעט בו האיש מאחור, ותום הבחין שהדלת נפתחה על גרם מדרגות רעוע וזרוע עטיפות. הוא מוכן להמר על כך שהם שיכנו פעם סמים בתוכם.
הדרך למטה לא הייתה קלה, ואת חמש המדרגות האחרונות הוא התגלגל.
"חבר'ה. תראו מה הבאתי כאן בהליכה התמימה שלי הבוקר". הפושע ירד באדנות, מפנה מדרכו את הקורבן שלו בנעלו. "דג שמן", צחק בגסות אל שני גברים מקועקעים ושריריים שישבו בצד השני של המרתף על כיסאות גבוהים.
"אה", הגיב הכהה מבניהם. מעביר יד אחת על הבלורית האדירה שלו, השניה נותרת לצידו קפואה.
השני כחכח בגרונו. "קוּל", הגיב בסוף. הם לא העזו להישיר מבט למפקד שלהם.
האיש, מטר תשעים גובה, הביט בהם ארוכות ואחר התכופף אל השבוי שלו. "מכאן לא יוצאים כל כך מהר, וויטסמן", סינן בארסיות והפך אותו, תנועותיו אגרסיביות. במיומנות הוא קשר את ידיו מאחורי גבו, כשאקדחו עדיין בידיו.
"מה לעזאזל זז לכם במוח?" הוא חצה את החדר אחרי ששני הגנגסטרים החליפו מבטים מיואשים. נראה שהשם וויטסמן לא מצא חן בעיניהם. "זה האיש שאנחנו מחפשים שנים!" הוא הכניס את האקדח לכיסו בנקישה, זועף כדבעי. "הוא יודע הכל על –"
חמישה גברים חבושים כובע גרב ולבושים שחור מכף רגל ועד ראש, למעט הכפפות הלבנות, צצו בחדר.
"מה..." החל רוג'ר, מעיף מבט מהיר על פיקודיו. הם משכו בכתפיהם בחוסר אונים.
חורק שיניים, הוא פרק מחגורתו את האקדח, מעיף אותו על רצפת הבטון. איכשהו עוד שלושה אקדחים מצאו את עצמם על הרצפה, שני סכינים מוכתמים מדם וחוט מתכת דק באורך שני מטר.
"כמה אנשים הרגת עם זה?" מפקד החוטפים שיחק בחוט בין אצבעותיו, משועשע. "הרבה, הא? אולי ננסה אותו עליך? לקורבנות שלך, נתת הזדמנות לבקשה אחרונה? להתחשב בך?"
מבטיהם התמודדו, רוג'ר אטום הבעה ולא נכנע.
המפקד מדד אותו ארוכות, ולבסוף הסתובב אל אנשיו. "די עם זה, הסיפור המטומטם לקח לנו מדיי הרבה זמן מהבוקר. קחו את צמד הליצנים הקשורים לכיסאות שלהם ואת הגנגסטר ה-אמור-להיות-מפחיד הזה, וזרקו אותם באחד החדרים. ואל תשכחו את ה 'וויטסמן'", קולו מושחז וציפורניו מעוקלות כשהוא מביט ברוג'ר הנכבל. "אני רואה שהגענו ביום מאוד מיוחד בשבילך, המפקד. תהיה בטוח שאני רוצה לדעת הכל עליו".
רוג'ר חייך חיוך דקיק, והובל הלאה.
דממה נפלה על המרתף המצחין. הקור היה מקפיא, והשעות עברו ללא סימן. שעון לא היה עליהם, והשובים לא טרחו להכניס להם מים או מזון לפני שעזבו.
"זמן לא מוצלח להיקלע לידיים שלנו, הא?" רוג'ר התכרבל בתוך החולצה הדקה שלו, מקלל את החוטפים שהסירו מעליו את המעיל שלו. תום הרים מבט שאימה הייתה המרכיב העקרי שבו. "איך אומרים? תתמודד עם זה. לפחות יש לנו ארוחת בוקר אם החבר'ה לא יחזרו. תגידו", הוא פנה בחדות אל הפקודים שלו, שישבו על יד הקיר רועדים מקור, "דם אנושי מרווה צימאון?"
שפתותיהם הכחולות התהדקו. אפילו בשבילם זה היה קצת יותר מידי.
תום הצטנף בתוך עצמו, נצמד אל הקיר המוכתם. החדר נראה נורא, למרות שהיו בו רק קירות. כל החפצים שהיו בתוכו הוצאו מן הסתם על ידי החוטפים.
כשיום המחרת הגיע והחוטפים לא טרחו להופיע, הדאגה החלה לצוף.
הם היו רעבים. וצמאים.
והם קמו ליום השלישי, ועוד לא היה סימן לפושעים.
"הם רוצים להרוג אותנו או מה?" נבח כהה העור וחבט את ראשו בתסכול בקיר. "חשבתי הם רוצים מידע!"
רוג'ר משך בכתפיו. "כנראה נקלעו לקרב או איזה שוטר חכם ארז אותם יפה בכלא. עכשיו אני יודע שזה נשמע מקסים", קולו נהיה זועף כשעיניו של הגנגסטר הבהיר נדלקו, "אבל זה אומר שנמות פה מרעב".
הפנסים בעיניים המימיות נכבו.
"יש לי אוכל בשבילנו", תום היסס לפני שאמר את זה. היסס מאוד. אבל הפושעים הללו גם אנשים, והוא לא יכול לראות אותם גוועים לנגד עיניו. "טבליות תזונה. יש לי קצת בעיות במערכת העיכול..."
"הבעיות שלך לא מעניינות אף אחד!" רוג'ר נבח, ולמרות שהוא היה כבול, הוא היה מאיים מתמיד. "תגיד לי איפה הכדורים שלך!"
תום נשם עמוקות. "רוג'ר, כולנו כאן בצרה יחד. אני רוצה לחלוק איתכם את מה שיש לי, אבל זה יהיה בכבוד".
מבטיהם התמודדו לכמה רגעים, עד שרוג'ר נד. "מהם התנאים שלך?" נהם.
חיוך רועד עלה על שפתיו של רוג'ר. "נחלוק אותם. שווה בשווה. ואל תאכלו מהם, רק מתי שאתם מרגישים שתאבדו את ההכרה מרעב. אי אפשר לדעת כמה זמן נשאר כאן".
קולות רועמים הקיצו אותם באחת משנתם.
איש מתוכם, מן הסתם, לא חשב שישמח לשמוע את חוטפיו מתקרבים אל הדלת. לא רק שמח, מאושר.
הדלת נפתחה בחריקה, איש חדש עומד בפתח. "תוציאו את הוויטסמן הזה", הורה בקול קר. שני גנגסטרים עברו לצידו, ניגשים אל תום ומעמידים אותו בכוח. הם גררו אותו החוצה, מלווה במבטיהם של רוג'ר ופקודיו.
המפקד החדש נשען על המשקוף בנונשלנטיות. "הוא חשוב לך, הוויטסמן. הא?"
שריר רטט בלחיו של רוג'ר, מסגיר יותר משרצה.
בום!
"ואין יותר וויטסמן", ניגן המפקד, חיוך ענק על שפתיו.
"אררררררררררררר", הלם רוג'ר באגרופו על רצפת הבטון. "ארררררררררררררררר!" הוא היכה שוב ושוב לפניו, משתולל, לא מאמין.
הגנגסטרים הכבולים קמצו את ידיהם.
"כן, קפטן מוכשר", המפקד נהנה מכל רגע. "מפקד הכוח ששלחתי לכאן התלהב מהמידע שאולי יוכל לגלות. אבל אתה יודע מה?" הוא קרב אליו, מתכופף. "לי – לא – אכפת!" צעק אל תוך פניו, מתיז מיליון רסיסי רוק.
רוג'ר נעץ בו עיניים רטובות משנאה. ולא רק.
המפקד נסוג אחורה. "היה לנו עיכוב קטן בדרך אליכם, כך שאני משער שאתם מורעבים למוות. קח את זה, קפטן", לעג צרוף בקולו. היה אפשר למכור אותו בקילוגרמים. "זה בשבילך. בתאבון".
אחד מאנשיו זרק אליו חבילה קטנה עם אוכל ומים. "נתראה עוד מעט", ניצוץ בעיניו השחורות.
רוג'ר נעמד כשהחבילה בידיו, מתנודד מעט. "אני רוצה לכבד את זכרו של ידידנו המנוח", אמר בקול צרוד במקצת. "אני לא אדם רך, בכלל לא. ולא מתקרב לאדם טוב בכלל. אבל תום לימד אותי משהו, שאני לא אשכח".
שני פקודיו הנהנו בראשם, עצב ממלא את החדר.
אצבעות ידיו הכבולות פתחו את החבילה במאמץ וחילקו את הלחמנייה לשלוש. "הוא לימד אותי לתת לאחרים, גם כשלעצמך אין מספיק. אני לא אדם טוב, גם לא אהיה כזה. אבל כל יום, לזכרו של תום וויטסמן המנוח, אקדיש מעשה אחד של טוב לב לאדם סביבי. יהי זכרו ברוך".
משתנק, הוא העביר פיסת לחמנייה לפקודיו, ואחר חלק את המים. שווה בשווה.
החוטפים באו לקחת אותם לחקירה לא הרבה זמן אחר כך. והם לקחו איתם רק את השניים הנמוכים יותר בדרגתם, משאירים את רוג'ר לבד בתא.
קולט ברגע אחד את התוכנית שלהם.
הם ניסו לבודד אותו מפקודיו. לגרום להם לשנוא אותו על כך שמנע מהם את האוכל שקיבל.
בום, טראחחחח!
מה הפעם? נאנחתי לי בשקט ונגשתי לראות מה עולל הפעם העולל הקטן. כולו בן שנתיים! כמה מרץ יש לו!
מוישי! הצרחה כמעט בלתי נמנעת, השובבון התלהב מהרעיון של סלט זכוכיות ברוטב דגים ומנסה לטעום מהתפריט הדש.
בעודי מנקה את זירת הפשע מוישי מייבב לו בעלבון לדקה וחצי, ושוב שקט חשוד. הא, הפעם זה "רק" צלחת שאריות מהפח.
כשסוף סוף משתרר השקט המיוחל ומוישי שקוע לו עמוק בעולם החלומות, אני מספרת למנחם את עלילות היום החולף.
על כוס קפה וחביתה הכל נראה אחרת. כשביד כוס קפה ולא מכשירי עינויים בדמות מטאטא וכף אשפה או מגב וסמרטוט- אפשר אפילו לצחוק.
"מה יהיה?" אני שואלת ברצינות גמורה את מנחם, "נגמר לי הכוח! פשוט נגמר! אחרי כזה יום- אין לי אפילו את הכוח לתת לו חיבוק של לילה טוב! מה יצא ממנו ככה? גם שובב וגם אפילו חיבוקי אחד קטן אין לאמא שלו כוח לתת לו!"
"היה לך משהו טוב היום? או רק רדיפה אחרי הנזקים שמוישי מחולל?" מנחם לא פסיכולוג, אבל שלוש שנות נישואין ושנתיים עם מוישי- בכל זאת עושות משהו לבנאדם.
"האמת?" אני משחזרת "היה כזה רגע היום בבוקר, אחרי שהוא הפך את הפח בדקה לאוטובוס, שאני כמעט בכיתי. מוישי הגיע ואמר לי- טובה אמא. זה היה כל כך מתוק". אני עוצמת עיניים. מתענגת על הזכרון של הרגע המתוק.
נתתי לו אז חיבוק ענק. אבל ל הזיכרון הזה לבד מגיע לו עוד אחד.
עוד חיבוק אחד ונשיקה מאמא אוהבת.
בואו ללמוד את כל מה שצריך כדי להוביל בעולם הפרסום: אסטרטגיות מדויקות, שילוב של AI מתקדם וקריאייטיב מדוייק 🎨💡.תכנים עדכניים ל-2025, והכנה לשוק העבודה. מחירים אטרקטיבים ומערך מלגות גבוה!
די ארוך... מתנצל מראש,
למי שרוצה קצת רקע על הסיפור יש בסוף, אני הייתי מעדיף לקרוא בלי. צי-האנג
למרות שלא היה מי שלא פחד מהמכשפים האדומים,. הוא לא פחד מהם.
הוא ידע את הסוד המשפחתי שלהם. הוא ידע שהם לא יוכלו לו. יש לו את המתנה, את השם ש אַ-פָּא מֶנְ-גְ'יָאוּ נתן להם. הוא ידע שהמתנה תוכל לעצור כל מי שרק יתקרב אליו וינסה לעצור אותו.
הם התקרבו יותר והוא הרהר בשם, מנסה אותו על הברותיו השונות, כל כך רחוק ממה שהוא הכיר וידע. כל כך שונה מאיך שמקובל לדבר, בקושי נשמע כמו מילה הגיונית, לא יודע למה הוא קרוי "שם". הוא כיוון לצורת השם שמפעילה את המגן, בטוח בעוצמתו, ממשיך ללכת.
הקיוואההה. הם צרחו מאחריו, הוא חייך, מחכה להלם והאכזבה שהם ינחלו בעוד רגע. הקללה נחתה סביבו, ולא הצליחה לעבור את המגן הבלתי נראה שהוא יצר, הוא ידע שהם מתחילים לפחד, זו הסיבה שרוב המכשפים לא השתמשו בקללה הזו, הקיוואההה, היה ידוע, חוזרת לבעליה אם היא לא מצליחה להשפיע על המען.
לא ידוע לו על עוד מישהו שהצליח לעצור כזו קללה חזקה.
רק אבא ידע.
אבא קיבל את המתנה מיו-קה-שאן שקיבל אותה ישר מאַ-בּוּ-לַה-חַאן. כששיגר אותו לכאן, נתן לו את המתנה הזו, המתנה הכי יקרה שאדם יכול לקבל אי פעם. שם כשפים, השם. ההגיות שיכולות להפעיל הכל, לשנות את העולם. לבנות אותו מחדש. שם כשפים, לא איזה כישוף בודד עם יכולות מוגבלת. שם כשפים.
יו קה שאן, סבא, נתן להם הוראה מאוד ברורה, לא להשתמש בשם סתם, "זה ניתן לנו להגנה מאַ-בּוּ-לַה-חַאן" הוא היה אומר את השם שלו מצחיק, אב-לה-חהם. הח' בקושי נשמעת, הוא היה מנסה ללמד גם אותנו את ההברה, ללא הצלחה. " לא משמשים בו סתם"
שם כשפים, הוא הרהר בו שוב. מעלה אותו מירכתי מוחו. פותח לעצמו דרך מהירה הביתה. אם סבא היה יודע שהוא משתמש בשם כדי להגיע הביתה מהר יותר, הוא היה אוכל אותו לארוחת צהריים. אבל הוא למד להשתמש בשם עצמו כדי להסתיר את ההשתמשות שלו בו, סבא היה עוקב אחרי כל הנכדים הבוגרים, אלו שהוכנסו בסוד המשפחה, לראות שהם לא משתמשים בו לחינם.
הוא נכנס הביתה, "האן-הא" בירך את מא-מא, "האן-הא" בירך גם את נַאי-נַאי שעמדה מאחוריה, אין הרבה נשים שמסתדרות כל כך טוב עם החמות שלהם כמו מא-מא שלו
"סבא מחכה לך, הוא בחדר הפנימי" אומרת לו נאי-נאי, מחייכת כתמיד, אבל הוא חשש. אולי סבא ראה את השימוש האסור?
אין טעם לדחות את זה. "הא-גוֹנְג, האן-הא" בירך את סבא לשלום. יושב כהרגלו על הכרית העגולה, האדומה. יושב בפינת החדר המרגיע, הצבעוני מאוד. סבא לא נראה כועס, כבר סימן טוב.
"האן-הא, איפה היית? שה-אן צ'י-אנג, נכדי הבכור, אתה קרוי על שמי, נושא את כוחי. תהיה ראוי לו" סבא
הוא החליט להמר על זה. סבא לא יודע. סבא לא יפעיל את השם סתם, כדי לבדוק אם הוא דובר אמת.
"שיחקתי עם חברים" הוא עונה, עיניו מושפלות. כיאה. "נהנינו מהשמש"
סבא נאנח, מביט בו בעיניו החמות "היא אינה אלוהות, למרות כל מה שיגידו לך..."
הוא מסדיר את פעולת הלב, מתיישב בנחת, סבא לא יודע. "ברור, סבא, רק נהנו קצת"
למחרת הוא מעלה את הימור, מנסה את שימושיו השונים של השם, מרים אבנים, טוחן אותם, משנה אותם לזהב, כל האגדות, כל היכולות הטמונות בו.
הוא מכוון לשם שמביע את הידע, רוצה להקיף את כל גדולתו של השם. שם כשפים. מי היה מאמין שיש דבר כזה? כל הכשפים כולם מרוכזים בשם אחד, בתמצות גאוני.
הוא משתדל לא לשכוח לקשור את השם תמיד גם להסתרה, שאף אחד לא ידע מה הוא עושה.
הוא יהיה הכשף הראשי. אף אחד לא יוכל לו.
עשר שנים מאוחר יותר:
אני מביט על הגבעה הנשקפת מתחתי, עוד כפר של אנשים נבערים מדעת. עמק מפריד ביננו, אבל אני צופה עליהם מלמעלה, משן אבן שיוצאת מראש הצוק עליו אני עומד.
הנוף עוצר נשימה, יהיו כאלו שיגידו. כל כך רגוע ושלו, יענו להם.
אני מרגיש רק עוצמה.
היום אני כבר לא שאן-צי-האנג, חוזק ההר, אבי, קרא לי כך כדי לתת כבוד לסבא, יו-קה-שאן, ראש ההר. היום אני כבר לא חלק ממנו.
צי-האנג. קראתי לעצמי היום, שם שמביע חוזק. בלי החלק של ההר ש'ירשתי' מסבא, אני. אני לבד.
אני מכוון את השם לכיוונם. מחכה לראות בעוד רגע את המכתש הנורא, את האש הגדולה. במשך השנים פיתחתי יותר ויותר את היכולות שלי, את הגבולות שלי ושל הכישוף כולו. אולי אני לא ה'כשף הראשי' אבל אין אחד שלא מפחד ממני. צי-האנג, הם לוחשים באימה, צי-האנג, הם משתמשים רק בשם שלי כדי להפחיד.
יום יגיע ואני אקשור את שמי לכישוף, בעבותות. לא יהיה אפשרות להשתמש בכישוף בלעדי, בלי אישור שלי, בלי הסכמה וכפיפה למרותי.
הכפר הזה, שיני נסגרות, אני מצמצם את העיניים לחרכים צרים. הכפר הזה, לא פחד, לא נע ולא זע ממני, אני הזהרתי אותם. זו אשמתם הבלעדית.
אני מושיט את ידי אל הכפר ולוחש " ליֵה-חוֹ-אוּ" מדגיש את האו בסוף, מכוון לשם ולהטיה וההטעמה הנכונה. חוט של אש יוצא מכף ידי, מורגל ויודע את מלאכתו. דוהר במורד הצוק, ועולה אל הגבעה, מקיף את הכפר מצדדיו. עולה לאט לאט, סביב, בונה חומת אש, עוד מעט האש תתחבר והפיצוץ יקרה. אין לו ברירה אחרת.
אני מביט על הכפר, רואה אותו בפעם האחרונה, עיני נוצצות מהאש שהולכת ומתפשטת, כמעט מקיפה אותו לגמרי, בונה מעליו כיפה עגולה, אני עוצם את עיני, לא מסוגל להסתכל. מחכה לרעש שתמיד מגיע עכשיו. כמו רעש של רעם שלא מתגלגל, כמו רעש של סוף.
והוא לא מגיע.
אני פותח את עיני בהפתעה, ומגלה שהכפר שלם, האש שיריתי לכיוונו נסוגה. מתחילה לחזור לכיווני, אני מנסה לתפוס את החוט, מנסה לעצור את האש.
ואני לא מצליח. זה מתחיל להלחיץ. מה קורה כאן? מי זה? יש כאן מישהו יותר חזק ממני? יותר חזק מצי-האנג? מהאיש החזק ביקום? אני לא מצליח להגיע לשם, כאילו שכחתי אותו, מנסה לשלוף אותו מהמוח שלי, אבל ללא הצלחה.
האש מגיעה עד אליי, עולה, ומתפוצצת. אני נופל על הרצפה מההדף. המום.
איש זקן ולבן ניגש אליי, מושיט לי את ידו "קום על רגלך שאן-צי-האנג, עמוד, נכדו של יו-קה-שאן"
'מי זה? מי יודע את שמי האמיתי? אולי לכן הוא הצליח לעצור אותי. ניתק את קשר שמי מהשם.'
אני מושיט לו את ידי, שונא להרגיש כל כך חסר אונים.
ידו מחוספסת "אל תדאג" הוא מחייך "לא נסגיר אותך לסבך .בוא תאכל מרק"
סיומו של המשפט מפתיע אותי אפילו יותר מקודמו, אבל אני מגיע, הולך אחריו כמו ילד טוב.
"פינג הא" הוא מכריז בקולו העמוק כשנכנס הביתה. בולע חיוך מתחת לשפם, כשרואה את פרצופי כולם מסתכלים עלי מבועתים.
הוא צוחק, אבל אין בצחוק הזה השפלה, אני מרגיש כאילו חלק מהמשפחה "הוא לא יעשה כלום. נכון? שאן-צי-האנג?"
אני מהנהן, נכנס אחריו למטבח. מתיישב להוראתו, ומחכה למוצא פיו.
"קודם תאכל" הוא מגיש לי בעצמו צלחת, הניחוחות מזכירים לי את ביתו של סבא. איך הוא קשור לסבא, למען השם.
אחרי הצלחת השלישית הוא שואל אם שבעתי, וכשאני מבטיח לו שכן, הוא מתחיל לדבר.
"אני זימרן, אחיו הקטן של סביך הגדול, בא אספר לך למה זכית לכזו הכנסת אורחים. האמת, ילדי רצו לאזוק אותך, או אולי אפילו לתת לך להתמודד לבד עם תוצאות מעשיך, אבל אני התנגדתי, לא זה החינוך שקיבלנו מהאבא הגדול שלנו, מאב-המון-גויים, שאתם קוראים לו אַ-פָּא מֶנְ-גְ'יָאוּ. לא זה החינוך שראינו בבית. אבלהם היה גדול מכניסי האורחים בדורו, ועד היום לא קם לו מתחרה.
ביום השלישי ליום שבו הוא מל את עצמו, הוא יצא להכניס אורחים.
גם הבית שלי יהיה פתוח לרווחה, גם אני קיבלתי את חינוכו של אבא.
ועכשיו בוא אני אסביר לך מהו השם, ואיך להשתמש בו.
השם הזה שקיבלנו במתנה, הוא לא סתם מתנה, אתה צריך לדעת שיש בורא לעולם, ובורא העולם נטע בתוכו כוחות שונים. יש כוחות קדושה, כוחות טובים, ויש כוחות טומאה וכישוף, כוחות טמאים. הקל היחיד, בורא עולם, אלוקי אברהם, לא רוצה שנשתמש בכוחות הטומאה בעולם, אך מכיוון שאבא שלח אותנו לכאן, לארצות המזרח, בחוכמתו הרבה. וידע שיש כאן הרבה כאלו שמשתמשים בכישוף, נתן לנו את ההגנה הכי חזקה שאפשר לקבל נגד הכישוף, את שמו של הכישוף עצמו.
אבי, לימד אתנו שאסור לנו להשתמש בשם סתם, לא כדי להשתמש בו לצרכינו סתם, ובטח שלא לתקוף, הוא אמר לנו "אלוקי השמים אוסר גם עליכם, בני הפילגש, להשתמש בכישוף לחינם, כל מה שהותר לכם הוא להגנה בלבד."
הכישוף הוא כלי, כמו סכין, כמו אש, אתה בוחר איך להשתמש בו.
את ההחלטה האם אתה יכול להישאר עם הכלי ולשמור עליו או לא אני משאיר לך, אך דע לך, אם יום אחד יתברר שאתה ממשיך להשתמש בו לחינם, רע ומר יהיה סופך, אנחנו ננקוט בכל האמצעים לעצור את הדבר הזה."
ובדבריו אלו הוא קם והלך, משאיר אותי לבד עם הריחות של נאי-נאי.
לא היה לי ספקות כבר, הרי כבר כמה שנים אני יודע שסבא יהיה מאוכזב ממני. אני חוזר אל משפחתי, ואל בית אבי. לא עוד.
כתוב שאברהם אבינו נתן לבני קטורה כששילחם למזרח שם טומאה, ומסבירים שמכיוון שהיה שם הרבה מכשפים רצה לתת להם כלים להתגונן.
כל הזכויות שמורות, אולי יום אחד זה יגדל להיות ספר
אַ-פָּא מֶנְ-גְ'יָאוּ- אב המון גויים. עיוות בלשני
אַ-בּוּ-לַה-חַאן-(אב-לה-חאם) אברהם- עיוות לשוני.
יו-קה-שאן- יוקשן- עיוות לשוני.
האן-הא, פינג-הא- צורות שונות לברכת שלום- סינית עתיקה
ליֵה-חוֹ-אוּ- אש עוצמתית- סינית עתיקה.
הא-גונג-אב אבי- סינית עתיקה
נאי-נאי- אם אבי- סינית עתיקה
מאמא- אמי- סינית עתיקה