הנושאים החמים
הנושאים החמים
אומר ועושה
משתמש צעיר
הסיפור של יאיר אלייצור על פי כמה משיריו [שמלונקנים בתוך המאמר] ועוד.
מתורגם ממאמר באידיש כאן. אני לא הכותב, רק המתרגם.
בס''ד
יאיר שלנו בן ה16 נולד ומתגורר בעיר רחובות, 'תינוק שנשבה' טיפוסי כמו המונים כמוהו שמשוטטים לדאבוננו בארץ הקודש. יאיר, ממש כמו חבריו בני גילו, אינו יודע מדי הרבה מאלוקים וממסורת ישראל. אביו כן שומר קצת שבת, כמו גם כמה מנהגים מסורתיים, אבל זהו, חוץ מזה הוא חי את חייו כמו חילוני שבוי ה' ירחם.
גופו של יאיר ונשמתו (בלי שיידע אפילו את המשמעות שלה) נמשכים אל עולם הנגינה. זה התחיל במסיבות בתיכון, כמו כן, כל פעם שרק התאספו למסיבת יום הולדת וכדו' היה יאיר זה שאוחז במיקרופון. נפשו נמשכת יותר לסגנון ה'ראפ', למילים שה'טון' נותן להם משמעות, אבל זה מה שחבריו מחבבים – אז שיהיה.
עוד שנה שנתיים, ושמו מתחיל לעלות על מפת האומנים. ימים חולפים, גם חודשים, יאיר מתבגר ומתחיל להופיע גם מחוץ לקופסה הטבעית שלו. כאן אירועי ועדי עובדים, כאן אירועי ימי הזיכרון והעצמאות.
ערב אחד אחרי הופעה, ניגש אליו יהודי ובידו ספר ירוק קטן, "הנה קח". יאיר מעיף מבט קדימה ואחורה, למעלה למטה, "מאוד יפה" הוא אומר, ורוצה להחזיר את הספר. אבל ההוא אומר: "הכל טוב, שמור את זה, קרא את זה מתישהו". יאיר שאינו רוצה לקחת מהזר את רכושו מנסה להחזיר, אבל הלה אינו מרפה, ודוחף אותו חזרה לתוך ידיו.
זה קרה ימים ספורים אחר כך, יאיר מצא את עצמו עם הספר ביד, בכל זאת הוא סקרן מה יש בספרון הירוק. הוא התחיל בהקדמה, כשלפתע הוא מוצא את עצמו שעתיים וחצי אחרי באותה תנוחה! הוא מרגיש מרותק, הוא אינו מסוגל לעצור לקרוא, לקרוא ולקרוא. יאיר נעמד מהכורסה ומנסה להמשיך בשגרת חייו, אבל התכנים שהוא ספג נשארו תקועים במוחו, מציקים לו שהוא רוצה עוד, הוא רוצה לחוש ולדעת יותר.
יאיר אינו מתעצל, חוקר ומחפש, עד שהוא משיג לבסוף את מבוקשו. הוא מרים את השפופרת ומצלצל.
הלו?
'שלום' – עונה לו קול חמים מהעבר השני.
'שלום כבוד הרב, קראתי את הספר שלך בשם 'גן האמונה', אני רוצה...'.
משם נמשכה השיחה עם הרב ארוש לאורך מַיילים, ונמשכת עדיין עד עצם היום הזה.
כיום, כשרבי יאיר מעוטר כבר עם פאות מסולסלות בשתי צדעיו ועל פניו חתימת זקן, יש לו עדיין קשר איתן עם רבו, הרב שלום ארוש, בעל המחבר של הספר הירוק הקטן שהחזיר אותו לאמונה.
יאיר התחבר מאוד חזק למהלך של חסידות ברסלב, להיות קרוב ולחוש את אבינו שבשמים על כל צעד ושעל.
...
מתי שהוא בסוף חודש אייר, הקיץ מתחיל לפזר את מזג האוויר הקייצי החם על הר מירון. אני יושב לי שם ב'התבודדות' – מספר יאיר – עם 'תיקון הכללי' בידיים, שקוע עמוק במחשבותיי. אני מרחף לי גבוה סביב סביב עם רגשות זכים של התרעננות זכה, נוף של אזורים טהורים מחיי העתידיים. כשאני עוצם את עיניי אני רואה הכל לבן, גבוה, גבוה מעל גבוה. התמימות והרעננות של בעל תשובה טרי עדיין נתנו לי אז להיעלות גבוה יותר מאנשים סטנדרטיים...
כך באמצע הריחוף הרוחני שלי, אני שומע קול של יהודי מבוגר שמספר למאזיניו מסביב, שהוא שמע לאחרונה שהיצר הרע – זה שהיה רגיל לדבר אלי על בסיס יום-יומי בהיותי חילוני – הוא כבר מצליח לשכנע היום אפילו חרדים אדוקים להיות קשורים לדברים מהמחוזות החילוניים...
אני מסתכל עליו ככה מלמטה למעלה: תגיד לי כבוד הזקן, השתגעת? אני מבין שאתה מבוגר ממני, אבל מחול לי, אין בדבריך טיפת היגיון... אח שלי היקר, אני מגיע משם...
יהודי שהוא חרדי וירא שמים כמוני, איך הוא מגיע לדברים שהם לא מדרך הישר? אנחנו הרי חיים בסטנדרט כזה מרומם של חיים, עסוקים במעשים טובים, תורה ותפילה. איפה יש לנו בכלל זמן לחטוא?
נזכרתי פתאום מחבר חרדי שלי 'עם כל הלבוש', שאך לפני כמה ימים שוחח לי את ליבו שהוא עמוק בבור. כבר אז רציתי לשאול אותו: אם אתה חרדי אז מה מחפש בתוך הבור? אני מתכוון... מה הקשר?!
אבל אז עדיין לא ידעתי ש'ההוא', זה שהיה רגיל לדבר איתי בהיותי חילוני, כבר רשם לעצמו בפנקסו: "יאיר בעל התשובה הטרי"...
עד...
...
ימים ספורים חלפו מאז, מצאתי את עצמי יושב בחדר שלי, הדלת טרוקה, החלונות סגורים אטומים, אבל הנה מרגיש אני שהוא נכנס... הוא כאן... 'ההוא' עם הפנקס ששמי רשום אצלו בין שאר השמות...
היי! מה אתה עושה פה - אתה היצר?! אני כבר מהציבור החרדי! תסתלק ממני!!!
אבל הוא לא עונה. הוא מתחיל לחתוך בבשר החי על ימין ועל שמאל, הוא דוחף עוד ועוד, עוקר ומזיז, שם רגליים, ממש רוצה לדחוף אותי לתהום.
ואני תופס את עצמי פתאום, מתעורר מההלם.
הלו, הלו! מה קורה פה??? מה הולך פה???
אני נעמד ניצב, על שתי רגליי, אני עוצם את עיניי, ובהחלטה נחושה אני מרעים בחללו של החדר הריק מילה אחת:
לא!!!
לא! לא ולא!
אני נשאר לנצח! אני לא מתכנן 'להגר' חזרה...
זה המקום שלי לנצח גבר!
אני כאן לא בשביל שטויות והוללות, אני שואף לאור, ואפילו אם ישנה נפילה, אז להתרומם מיד חזרה! אפילו אחרי טעות בדרך אני מיד חוזר למסלול הנכון, אני נוסע על השביל העילאי להפוך להיות צדיק!
דע לך, אני 'חייל בשחור', לבד מהכיפה הלבנה שלי...
...
חשבתי שהדברים 'הסתדרו' איתו. אבל הוא חזר מאוחר יותר ושוב למחרת, מתחיל לגרום לי לחזור למחוזות הישנים. 'בא נלך למגדלי עזריאלי' – אני קולט פתאום את עצמי מהרהר. נזכרתי בשיר שכתבתי פעם על חברי שי. שי 'היה' חבר מאוד קרוב שלי, הוא לא רצה לשמוע על חזרה בתשובה, הוא העדיף להישאר שקוע שם עמוק. בשיר שכתבתי אני מסביר כמה מרורים חייו של שי ואיך ילדיו יורקים עליו בפנים, אין לו כלום, לא עולם הזה ולא עולם הבא. "אבא, תרחם על שי...", תן לו להבין אבא, שגם הוא ירצה לחוש את התענוג של ללכת אחריך, שגם הוא יידע שהדבר המתוק והטוב ביותר זה רק 'לרוץ אחריך, לרוץ אחריך'. אבל באותם רגעים התחלתי לחשוב לעצמי, הלו, איזה "תרחם על שי", איזה "לרוץ אחריך"? איפה אני...
אני רואה כבר, זהו זה, ה'יאיר' הזה הוא רק פיסת נייר, כל השירים הרגשיים הם תרמית אחת גדולה, הונאה! אני עדיין כלל לא שם!
כך 'הוא' רוצה שאחשוב, אני קולט.
ועוד הפעם קמתי, ועוד הפעם עצמתי את עיניי, ועוד הפעם צעקתי לעצמי:
לאאא!!!
לא ולא ושוב פעם לא!
- מה לא? - הוא מסתכל עלי בתימהון.
פשוט וברור, אומר לך שוב: לא! ה'אני' האמיתי שלי אומר וזועק: לא! זה לא אני זה שנגרר למקומות הירודים, זה לא אני, זה הכל רק אתה, יצר הרע.
אתה הרי זה שדוחף אותי ליפול, וגורם לי לחשוק בכל הדברים הזרים האלו, זה בכלל לא הסגנון של החלק האלוקי שבי, והאלוקים יודע זאת, הוא רואה אותי, ה' רואה את הרצון שלי, שומע את הצעקה שלי אליו: אני לא רוצה לחטוא! ה' בסך רוצה שאתפלל אליו יותר.
"חייל!!!" אמרתי לעצמי, תמשיך לרוץ, כך שאם 'ההוא' יאחז בך, זה כבר יהיה לאחר מעשה, אתה כבר לא תהיה שם.
...
אוקיי, בעצם אני כבר לוקח אתכם למסע ארוך של נפילות ותקומות... מן הסתם אתה – הקורא – מחכה כבר ל'הפי הנד', לא כך? אבל הבעיה היא שזה סיפור אמיתי, שקרה במציאות ועדיין קורה ומתרחש...
בנקודה זו גם אני ממש חשבתי שזהו זה, זה נגמר, ניצחתי אותו בהחלטות הנחושות שלי, אבל השורות במוחי שרשמו ימים נקיים, חזרו ונהיו מקושקשים, והמלך הזקן והכסיל טוען לי כבר שוב בתוככי המוח: ראה איפה אתה אוחז?! התפללת כבר כל כך הרבה להיות צדיק וקדוש, וראה לאן הגעת?!
עניתי לו: תשמע אתה! אברהם ושרה התפללו קרוב למאה שנה עבור ילד, וקיבלו בן, אני גם אקבל!!! אתה עוד תראה, אני אהיה צדיק!
תן לי יצר הרע לחזור על דבריי: לנצח המקום שלי פה! אני לא חוזר לרחובות!
אני כאן בעולם עם מטרה, אני חייב לבצע את השליחות שלי!
אני חייל בשחור, בצבאו של אלוקים!
אני לא עושה סיבוב פרסה. אפילו לאחר נפילה, אל תחשוב שנעשיתי בחזרה ה'יאיר' הישן, אני יאיר חדש אפילו עכשיו, צדיק + נפילה אינו שווה 'רשע', גם לא 'חוטא'. ליפול, ולקום.
השם יתברך שתמיד אוהב אותי בוודאי יעשה שתמיד יהיה לי רק טוב, ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב...
...
...
אהה... המילים האחרונות מוכרות... הא?
כבר שמעת את הפזמון הזה אין ספור פעמים, ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב...
כך הגעתי לסיפור חייו של יאיר.
מחבר השיר "תמיד אוהב אותי" הוא יהודי שקוראים לו יאיר אלייצור. הוא לא סתם זמר ישראלי מזדמן, הוא בעל תשובה שבכלל לא שואף להיות 'סלב', הוא שואף להיות צדיק ולפעול למעל היהדות. חלק מן ההיסטוריה שלו שכתובה פה אפשר לשמוע בשיריו: "חייל בשחור", "לא חוזר לרחובות".
מתורגם ממאמר באידיש כאן. אני לא הכותב, רק המתרגם.
בס''ד
יאיר שלנו בן ה16 נולד ומתגורר בעיר רחובות, 'תינוק שנשבה' טיפוסי כמו המונים כמוהו שמשוטטים לדאבוננו בארץ הקודש. יאיר, ממש כמו חבריו בני גילו, אינו יודע מדי הרבה מאלוקים וממסורת ישראל. אביו כן שומר קצת שבת, כמו גם כמה מנהגים מסורתיים, אבל זהו, חוץ מזה הוא חי את חייו כמו חילוני שבוי ה' ירחם.
גופו של יאיר ונשמתו (בלי שיידע אפילו את המשמעות שלה) נמשכים אל עולם הנגינה. זה התחיל במסיבות בתיכון, כמו כן, כל פעם שרק התאספו למסיבת יום הולדת וכדו' היה יאיר זה שאוחז במיקרופון. נפשו נמשכת יותר לסגנון ה'ראפ', למילים שה'טון' נותן להם משמעות, אבל זה מה שחבריו מחבבים – אז שיהיה.
עוד שנה שנתיים, ושמו מתחיל לעלות על מפת האומנים. ימים חולפים, גם חודשים, יאיר מתבגר ומתחיל להופיע גם מחוץ לקופסה הטבעית שלו. כאן אירועי ועדי עובדים, כאן אירועי ימי הזיכרון והעצמאות.
ערב אחד אחרי הופעה, ניגש אליו יהודי ובידו ספר ירוק קטן, "הנה קח". יאיר מעיף מבט קדימה ואחורה, למעלה למטה, "מאוד יפה" הוא אומר, ורוצה להחזיר את הספר. אבל ההוא אומר: "הכל טוב, שמור את זה, קרא את זה מתישהו". יאיר שאינו רוצה לקחת מהזר את רכושו מנסה להחזיר, אבל הלה אינו מרפה, ודוחף אותו חזרה לתוך ידיו.
זה קרה ימים ספורים אחר כך, יאיר מצא את עצמו עם הספר ביד, בכל זאת הוא סקרן מה יש בספרון הירוק. הוא התחיל בהקדמה, כשלפתע הוא מוצא את עצמו שעתיים וחצי אחרי באותה תנוחה! הוא מרגיש מרותק, הוא אינו מסוגל לעצור לקרוא, לקרוא ולקרוא. יאיר נעמד מהכורסה ומנסה להמשיך בשגרת חייו, אבל התכנים שהוא ספג נשארו תקועים במוחו, מציקים לו שהוא רוצה עוד, הוא רוצה לחוש ולדעת יותר.
יאיר אינו מתעצל, חוקר ומחפש, עד שהוא משיג לבסוף את מבוקשו. הוא מרים את השפופרת ומצלצל.
הלו?
'שלום' – עונה לו קול חמים מהעבר השני.
'שלום כבוד הרב, קראתי את הספר שלך בשם 'גן האמונה', אני רוצה...'.
משם נמשכה השיחה עם הרב ארוש לאורך מַיילים, ונמשכת עדיין עד עצם היום הזה.
כיום, כשרבי יאיר מעוטר כבר עם פאות מסולסלות בשתי צדעיו ועל פניו חתימת זקן, יש לו עדיין קשר איתן עם רבו, הרב שלום ארוש, בעל המחבר של הספר הירוק הקטן שהחזיר אותו לאמונה.
יאיר התחבר מאוד חזק למהלך של חסידות ברסלב, להיות קרוב ולחוש את אבינו שבשמים על כל צעד ושעל.
...
מתי שהוא בסוף חודש אייר, הקיץ מתחיל לפזר את מזג האוויר הקייצי החם על הר מירון. אני יושב לי שם ב'התבודדות' – מספר יאיר – עם 'תיקון הכללי' בידיים, שקוע עמוק במחשבותיי. אני מרחף לי גבוה סביב סביב עם רגשות זכים של התרעננות זכה, נוף של אזורים טהורים מחיי העתידיים. כשאני עוצם את עיניי אני רואה הכל לבן, גבוה, גבוה מעל גבוה. התמימות והרעננות של בעל תשובה טרי עדיין נתנו לי אז להיעלות גבוה יותר מאנשים סטנדרטיים...
כך באמצע הריחוף הרוחני שלי, אני שומע קול של יהודי מבוגר שמספר למאזיניו מסביב, שהוא שמע לאחרונה שהיצר הרע – זה שהיה רגיל לדבר אלי על בסיס יום-יומי בהיותי חילוני – הוא כבר מצליח לשכנע היום אפילו חרדים אדוקים להיות קשורים לדברים מהמחוזות החילוניים...
אני מסתכל עליו ככה מלמטה למעלה: תגיד לי כבוד הזקן, השתגעת? אני מבין שאתה מבוגר ממני, אבל מחול לי, אין בדבריך טיפת היגיון... אח שלי היקר, אני מגיע משם...
יהודי שהוא חרדי וירא שמים כמוני, איך הוא מגיע לדברים שהם לא מדרך הישר? אנחנו הרי חיים בסטנדרט כזה מרומם של חיים, עסוקים במעשים טובים, תורה ותפילה. איפה יש לנו בכלל זמן לחטוא?
נזכרתי פתאום מחבר חרדי שלי 'עם כל הלבוש', שאך לפני כמה ימים שוחח לי את ליבו שהוא עמוק בבור. כבר אז רציתי לשאול אותו: אם אתה חרדי אז מה מחפש בתוך הבור? אני מתכוון... מה הקשר?!
אבל אז עדיין לא ידעתי ש'ההוא', זה שהיה רגיל לדבר איתי בהיותי חילוני, כבר רשם לעצמו בפנקסו: "יאיר בעל התשובה הטרי"...
עד...
...
ימים ספורים חלפו מאז, מצאתי את עצמי יושב בחדר שלי, הדלת טרוקה, החלונות סגורים אטומים, אבל הנה מרגיש אני שהוא נכנס... הוא כאן... 'ההוא' עם הפנקס ששמי רשום אצלו בין שאר השמות...
היי! מה אתה עושה פה - אתה היצר?! אני כבר מהציבור החרדי! תסתלק ממני!!!
אבל הוא לא עונה. הוא מתחיל לחתוך בבשר החי על ימין ועל שמאל, הוא דוחף עוד ועוד, עוקר ומזיז, שם רגליים, ממש רוצה לדחוף אותי לתהום.
ואני תופס את עצמי פתאום, מתעורר מההלם.
הלו, הלו! מה קורה פה??? מה הולך פה???
אני נעמד ניצב, על שתי רגליי, אני עוצם את עיניי, ובהחלטה נחושה אני מרעים בחללו של החדר הריק מילה אחת:
לא!!!
לא! לא ולא!
אני נשאר לנצח! אני לא מתכנן 'להגר' חזרה...
זה המקום שלי לנצח גבר!
אני כאן לא בשביל שטויות והוללות, אני שואף לאור, ואפילו אם ישנה נפילה, אז להתרומם מיד חזרה! אפילו אחרי טעות בדרך אני מיד חוזר למסלול הנכון, אני נוסע על השביל העילאי להפוך להיות צדיק!
דע לך, אני 'חייל בשחור', לבד מהכיפה הלבנה שלי...
...
חשבתי שהדברים 'הסתדרו' איתו. אבל הוא חזר מאוחר יותר ושוב למחרת, מתחיל לגרום לי לחזור למחוזות הישנים. 'בא נלך למגדלי עזריאלי' – אני קולט פתאום את עצמי מהרהר. נזכרתי בשיר שכתבתי פעם על חברי שי. שי 'היה' חבר מאוד קרוב שלי, הוא לא רצה לשמוע על חזרה בתשובה, הוא העדיף להישאר שקוע שם עמוק. בשיר שכתבתי אני מסביר כמה מרורים חייו של שי ואיך ילדיו יורקים עליו בפנים, אין לו כלום, לא עולם הזה ולא עולם הבא. "אבא, תרחם על שי...", תן לו להבין אבא, שגם הוא ירצה לחוש את התענוג של ללכת אחריך, שגם הוא יידע שהדבר המתוק והטוב ביותר זה רק 'לרוץ אחריך, לרוץ אחריך'. אבל באותם רגעים התחלתי לחשוב לעצמי, הלו, איזה "תרחם על שי", איזה "לרוץ אחריך"? איפה אני...
אני רואה כבר, זהו זה, ה'יאיר' הזה הוא רק פיסת נייר, כל השירים הרגשיים הם תרמית אחת גדולה, הונאה! אני עדיין כלל לא שם!
כך 'הוא' רוצה שאחשוב, אני קולט.
ועוד הפעם קמתי, ועוד הפעם עצמתי את עיניי, ועוד הפעם צעקתי לעצמי:
לאאא!!!
לא ולא ושוב פעם לא!
- מה לא? - הוא מסתכל עלי בתימהון.
פשוט וברור, אומר לך שוב: לא! ה'אני' האמיתי שלי אומר וזועק: לא! זה לא אני זה שנגרר למקומות הירודים, זה לא אני, זה הכל רק אתה, יצר הרע.
אתה הרי זה שדוחף אותי ליפול, וגורם לי לחשוק בכל הדברים הזרים האלו, זה בכלל לא הסגנון של החלק האלוקי שבי, והאלוקים יודע זאת, הוא רואה אותי, ה' רואה את הרצון שלי, שומע את הצעקה שלי אליו: אני לא רוצה לחטוא! ה' בסך רוצה שאתפלל אליו יותר.
"חייל!!!" אמרתי לעצמי, תמשיך לרוץ, כך שאם 'ההוא' יאחז בך, זה כבר יהיה לאחר מעשה, אתה כבר לא תהיה שם.
...
אוקיי, בעצם אני כבר לוקח אתכם למסע ארוך של נפילות ותקומות... מן הסתם אתה – הקורא – מחכה כבר ל'הפי הנד', לא כך? אבל הבעיה היא שזה סיפור אמיתי, שקרה במציאות ועדיין קורה ומתרחש...
בנקודה זו גם אני ממש חשבתי שזהו זה, זה נגמר, ניצחתי אותו בהחלטות הנחושות שלי, אבל השורות במוחי שרשמו ימים נקיים, חזרו ונהיו מקושקשים, והמלך הזקן והכסיל טוען לי כבר שוב בתוככי המוח: ראה איפה אתה אוחז?! התפללת כבר כל כך הרבה להיות צדיק וקדוש, וראה לאן הגעת?!
עניתי לו: תשמע אתה! אברהם ושרה התפללו קרוב למאה שנה עבור ילד, וקיבלו בן, אני גם אקבל!!! אתה עוד תראה, אני אהיה צדיק!
תן לי יצר הרע לחזור על דבריי: לנצח המקום שלי פה! אני לא חוזר לרחובות!
אני כאן בעולם עם מטרה, אני חייב לבצע את השליחות שלי!
אני חייל בשחור, בצבאו של אלוקים!
אני לא עושה סיבוב פרסה. אפילו לאחר נפילה, אל תחשוב שנעשיתי בחזרה ה'יאיר' הישן, אני יאיר חדש אפילו עכשיו, צדיק + נפילה אינו שווה 'רשע', גם לא 'חוטא'. ליפול, ולקום.
השם יתברך שתמיד אוהב אותי בוודאי יעשה שתמיד יהיה לי רק טוב, ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב...
...
...
אהה... המילים האחרונות מוכרות... הא?
כבר שמעת את הפזמון הזה אין ספור פעמים, ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב...
כך הגעתי לסיפור חייו של יאיר.
מחבר השיר "תמיד אוהב אותי" הוא יהודי שקוראים לו יאיר אלייצור. הוא לא סתם זמר ישראלי מזדמן, הוא בעל תשובה שבכלל לא שואף להיות 'סלב', הוא שואף להיות צדיק ולפעול למעל היהדות. חלק מן ההיסטוריה שלו שכתובה פה אפשר לשמוע בשיריו: "חייל בשחור", "לא חוזר לרחובות".
