מכתב מזבולון ליששכר:
אחי הגדול יששכר,
סליחה שאני כותב במקום להתקשר. קיבלנו פקודה להשאיר את הטלפונים בעין פוראן, ברמת הגולן. כאן, בבינת ג'בל, הנוף מבלבל. הגבעות מהממות אבל הבתים ריקים והאדמה חרוכה. בין פשיטה לפשיטה, החבר'ה בשבט מדברים. הם לא מבינים איך זה שלא שיניתי את עמדתי אחרי ה-7 באוקטובר. איך זה שאני עדיין תומך בפטור מגיוס לבני ישיבות אחרי 250 יום מילואים. קשה להם עם התפיסה שלי שחברה דמוקרטית צריכה להכיל פגיעה (מדומה בעיניי) בערך השוויון, כדי לאפשר לאזרח לחיות את חייו על פי אמונתו. הם לא רואים את מה שאתה רואה בלימוד התורה, ולא קולטים עד כמה האווירה בצבא לא מתאימה לבחור ישיבה.
אני חושב שבגלל זה, רוב חבריי לשבט מעולם לא חתמו על הגרסה הישראלית של ההסכם ההיסטורי שלנו, שאתה תעסוק בתורה ואנחנו נעסוק בִּפְרַקְמַטְיָא, כלומר בְּמִלְחַמְתָּא, או איך שלא אומרים את זה בארמית. אני מודה שבנקודה הזו אין לי מה להשיב להם. יש משהו בטיעון שלהם שצריך שניים להסכם, אבל לא בגלל זה אני כותב לך, אחי הגדול. אני לא מעלה על דעתי להטיף לך או לדרוש ממך דרישות. אני כותב לך משתי סיבות:
ראשית, קשה לי בלעדיך. בטח אתה חושב שאני סתם מגזים. זבולון השזוף והקשוח מהשייטת עם התלתלים והחולצה הגזורה צריך את עזרתי, יששכר החיוור והעדין יושב האוהלים? אבל זה נכון. אני צריך את עזרתך, אחי הגדול והעדין. השנה האחרונה כילתה את כוחותיי – לא רק את כוחות הגוף, גם את כוחות הנפש. כשהייתי בסדיר, לא היה אכפת לי להישאר בצבא גם חודשיים, אבל עכשיו, במילואים, אשתי קורסת וילדיי אבודים. כשיצאנו מעזה, הבטחתי להם שאני נשאר בבית חצי שנה לפחות, אבל אז שוב הגיע צו 8 – הפעם ללבנון. אתה מבין, אחי? התרמיל כבד לי, וחשבתי שאולי תסכים, באופן חד פעמי, שננסה להרים אותו ביחד, אפילו לקצת זמן, אפילו לא דרך הצבא – אתה זה שקיבל את השכל במשפחה, בטח יש לך מלא רעיונות איך שני אחים יכולים להרים תרמיל אחד, בלי שתצטרך לשנות את אורחות חייך.
שנית, אני מפחד שאני מאבד אותך. אתה יודע מתי זה היכה בי? כשהלכתי לקנות בלינצ'ס בהדר גאולה כמו שאני עושה כל שנה לפני החג. תמיד שאני מגיע, ככה כמו שאני, בטי-שירט של היחידה ובלי כיפה, המוכר עם הזקן-צמר-גפן-קופץ הזה שמזכיר את הרב קניבסקי צועק לי מרחוק, "זבו֫ווולוווון", ככה במלעיל, "טוב שהגעת צדיק!" כל שנה הוא צועק לי וכל שנה אני מסמיק, כי כל המצטופפים נעצרים להביט בי – בצדיק-בלי-כיפה הזה שמחפש טשולנט בשרי בהשגחת הבד"ץ. חוץ מהשנה. השנה, צמר-גפן-קופץ לא צעק לי. תאמין לי שניסיתי ללכוד את המבט שלו, אבל הוא עשה עצמו עסוק עם לקוחות. התכונה בשכונה נותרה כמו כל שנה. החנות הקטנה רחשה-געשה, כמו כל שנה – חגיגית ונרגשת, מלאת ניחוחות וטעמים – כאילו לא נטבחנו ונאנסנו ונשרפנו. מי במים ומי באש? לא אנחנו.
זאת מחשבה נוראית, אני יודע. אני גם יודע שהיא לא נכונה. אני מכיר אותך. אני יודע שגם הלב שלך התרסק עם תושבי בארי. אני יודע שגם במגזר משהו נשבר עם תושבי ניר עוז. אבל המחשבה לא מרפה. אני מסתובב בשכונה הלום, זר מאי פעם, שומע צלילים עמומים כמו מתוך אקווריום. מה, לא אכפת להם? מה, אנחנו לא אותו עם? איפה אתה אחי היקר? אני לא שומע אותך. אין כאן רכב שמסתובב עם מגאפון שכורז "עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב". אין כאן פשקוויל שצועק "קַדְּשׁוּ מִלְחָמָה הָעִירוּ הַגִּבּוֹרִים יִגְּשׁוּ יַעֲלוּ כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה".
אחי הגדול, השמיע קול. אל תשאיר אותי לבד. אני לא מבקש 'לפתוח את ההסכם' ביננו. לא שיניתי את עמדתי. המסירות שלך לאבא והשותפות בינינו יקרה לי. אני רק מבקש לחלוק איתך את המשא ואת הכאב. אני רק רוצה להרגיש שאכפת לך.
אוהב,
זבולון
הנושאים החמים
הנושאים החמים
