בת ה3.5 המקסימה שלי, הולכת לגן כל יום בשמחה וחוזרת מאושרת מאוד ב"ה.
היא מספרת לי על ילדות שמעליבות אותה (דבורה הוציאה לי לשון) (שרהלה אמרה לי ללכת מהשולחן שלה),
מדי פעם היא אומרת לי שאין לה חברות והיא בודדה, אומרת את זה בטון רגוע ולא בהתבכיינות.
היא לא נשמעת בטראומה, אבל אני כל כך נבהלת ונעלבת במקומה שאני מגיבה לא נכון.
אני אומרת לה להחזיר, אומרת לה שהיא הכי שווה וכל הבנות הרעות לא מעניינות וכל מיני דברים שאני אומרת כשאני נבהלת, ואחר כך בטוחה שהם לא הדברים הנכונים לומר לה.
אני מגיבה ככה כי אני חוששת שיום אחד היא תבין יותר מה קורה ותעבור צער נורא
הייתי שמחה לשמוע מנשים חכמות איך להגיב לסיפורים שלה בצורה נכונה ולהעצים אותה, במקום לקחת ללב ולהרוס לה יותר.
איזו תגובה נכונה? ומה אני צריכה לשדר לה וכיצד?
(אולי הבעיה שאני לא מאמינה ביכולות החברתיות שלה. כי היא נוטה להיבהל ומתביישת הרבה. ויש לה קצת מבטא אמריקאי).
יישר כוח גדול!!!
היא מספרת לי על ילדות שמעליבות אותה (דבורה הוציאה לי לשון) (שרהלה אמרה לי ללכת מהשולחן שלה),
מדי פעם היא אומרת לי שאין לה חברות והיא בודדה, אומרת את זה בטון רגוע ולא בהתבכיינות.
היא לא נשמעת בטראומה, אבל אני כל כך נבהלת ונעלבת במקומה שאני מגיבה לא נכון.
אני אומרת לה להחזיר, אומרת לה שהיא הכי שווה וכל הבנות הרעות לא מעניינות וכל מיני דברים שאני אומרת כשאני נבהלת, ואחר כך בטוחה שהם לא הדברים הנכונים לומר לה.
אני מגיבה ככה כי אני חוששת שיום אחד היא תבין יותר מה קורה ותעבור צער נורא
הייתי שמחה לשמוע מנשים חכמות איך להגיב לסיפורים שלה בצורה נכונה ולהעצים אותה, במקום לקחת ללב ולהרוס לה יותר.
איזו תגובה נכונה? ומה אני צריכה לשדר לה וכיצד?
(אולי הבעיה שאני לא מאמינה ביכולות החברתיות שלה. כי היא נוטה להיבהל ומתביישת הרבה. ויש לה קצת מבטא אמריקאי).
יישר כוח גדול!!!