דרוש מידע הרב עובדיה-סיפורים

בת שבע ו · ביום ראשון בשעה 23:07

אשמח שתעלו לפה סיפורים על מעלתו וגדולתו של הרב עובדיה.
בדגש על אהבת ישראל, לימוד התורה ותפילה.

רפורמה משפטית חובה · ביום ראשון בשעה 23:22

"יהודי היה בירושלים, שסבל רבות מכאבים קשים ברגליו. הוא פנה להתייעץ ברופאים רבים, ניסה תרופות וטיפולים שונים, אבל לא נמצאה ארוכה למחלתו. בצר לו, הגיע לביתו של מרן כדי לבקש את ברכתו.

"בני, אולי עשית בעבר משהו למישהו? האם זכור לך כי פגעת אי פעם באיזה אדם?" שאל מרן לאחר ששמע את בקשתו.

היהודי דמם, וקימט את מצחו במאמץ להיזכר. "לא", הוא אמר לבסוף, "איני זוכר דבר".

אבל מרן לא הרפה. "נסה להיזכר", הוא ביקש, ולפתע האיר זיכרון ישן במוחו של היהודי. "אני זוכר כי בהיותי ילד צעיר מאוד, היה בכיתתנו ילד שמחמת העוני היו נעליו קרועות. אני הייתי בין הילדים שלגלגו עליו וצחקו למול הפיות שפערו נעליו".

"אם כן", אמר מרן, "חפש את אותו ילד ובקש ממנו מחילה".

"אבל איך אמצא אותו? הדבר היחיד שאני זוכר הוא ששמו יוסף", הביט בו מרן בעיניים חודרות ואמר: "הבט בי, אני יוסף ואני מוחל לך! מחול לך! מחול לך!" אחר ברכו בברכת רפואה שלימה, ואכן הכאבים הלכו ללא שוב. "

פרק א – אהבת ישראל של מרן זצוק”ל

אהבה ומסירות גם לרחוק ביותר

ומי גדול לנו בעבודת השם ויראת שמים טהורה בכל הדורות האחרונים, משיב עטרה ליושנה ומקים עולה של תורה כמרן מורינו ורבינו ועטרת ראשינו ותפארתינו רבי עובדיה יוסף זצוקללה”ה זיע”א,

שמאות רבות של סיפורים כבר סופרו על גודל מעלתו ועדיין זהו אפס קצהו…

ולפנינו סיפור מדהים ומרגש, כפי שסופר עפ”י בעל המעשה:

היינו קבוצת נערי רחוב – כולם הכירו אותנו כנערים “פוחזים”, “ריקים”, “ילדי רחוב”, “נערי שוליים” וכו”… היה זה יום שבת בצהריים כשכל החבורה שתקה במשחק כדור-רגל במגרש הצמוד לבית הכנסת… כאשר יצאו המתפללים מבית הכנסת בעטתי בחזקה בכדור שטס הישר אל עבר רב המקום, איש נשוא פנים שיצא מפתח בית הכנסת… הכדור הפיל ארצה את המגבעת המהודרת שחבש… כל חבורת הנערים פרצה בצחוק, משועשעים מהמחזה… לאחר שגחן ארצה, הרים האיש את המגבעת וחבשה לראשו… ואז נפנה לכיוון המגרש והחל צועד לעברנו…

מספר הנער: “כאשר אותו איש צעד לעברי התכוננתי לקטטה… ושאלתי אותו בחוצפה: “מה אתה רוצה?! אתה רוצה לעשות לנו פה קידוש??

– “וכולם נסחפו בצחוק מתגלגל… חיכיתי להערות, גערות או טרוניות מהאיש…

רק שיעז חשבתי לעצמי… ואולם במקום גערות והערות, פנה אלי האיש בקול רך ומלטף ושאל: “ארוחת צהריים של שבת כבר סעדת?”

הבטתי בעיניו והם הביעו חום וחיבה… האמת, שהייתי גוּוע ברעב וגם ארוחת בוקר לא אכלתי…

פשוט בבית הרוס שהיה לי, אוכל חם היה חלום רחוק ובלתי מציאותי… האיש עמד מולי ממתין בסבלנות לתשובה… הרגשתי שהוא פירק אותי מנישקי, התחמושת של הלעג והזלזול היתה בלתי יעילה למול טון דיבור שכזה… עמדתי שמחשבות מתרוצצות במוחי, את תחושת הזעם והלגלוג תפסה תחושת בושה… לבסוף נמלטה מפי תשובה חרישית: “לא”…

הרב הניח יד רכה על כתפי והוביל אותי אל ביתו… נכנסנו לבית, המקום היה מלא בניחוחות של מאכלים ותבשילים אותם לא ידעתי…

הוא הושיב אותי ליד השולחן הערוך, קידש על היין… לאחר בציעת הפת, הגישו לפני צלחת מלאה בכל טוב… אכלתי בזריזות להשקיט את רעבוני, וחיש קל הצלחת נשארה ריקה,

פנה אלי הרב ושאל באם ואני רוצה תוספת…? הנהנתי לחיוב… והוא נפנה להגיש לפני צלחת נוספת… אכלתי גם את הצלחת השניה ברעבון…

מאוחר יותר ידעתי שלמעשה אכלתי את מנתו של הרב,והוא עצמו הסתפק באכילה מועטת של לחם עם מעט סלטים… לאחר הסעודה הדשנה… שכזו – לא זכורה לי…

שאל אותי הרב האם אני עייף ורוצה לישון?! “כן” אמרתי. הרב הציע לי בעצמו מיטה עם סדינים מכובסים ונקיים… נכנסתי למיטה תשוש… כאשר התעוררתי היה כבר מוצאי שבת. הרב ניגש אלי ושאל: “מה עכשיו? מה תוכניותיך?” אמרתי: “אני רוצה ללכת לקולנוע לצפות בסרט”. הרב ניגש למגירה מסוימת, הוציא משם מטבע ושאל: “זה מספיק?” “כן”, עניתי נדהם. לפני שנפניתי לצאת שאל הרב: “האם תבוא לכאן גם מחר?”… “כן”, עניתי. אט, אט, נוכחתי לדעת כי לרב המופלא הזה, יש עוד שניים-עשר נערים כמוני שמגיעים אליו יום יום.;..

לאחר זמן מה כבר לא רציתי כסף מהרב… אור הקדושה ואור התורה שקרנו ממנו חדרו לנפשי פגימה… וחוללו בי מהפכה של ממש, נכנסתי ללמוד בישיבה… עד שהפכתי ל… דיין!!!

לאחר עשרים וחמש שנות דיינות, פרש רבי יעקב (אותו הנער) מתפקידו הרם כדיין בבית הדין, והמשיך לשקוד על התורה ללא הרף, על פי הדרך שהתווה לו מורו ורבו, כן זה בעל המגבעת ההדורה ונשוא הפנים, הלוא הוא שר התורה, פוסק הדור מרן מלכא – רבינו עובדיה יוסף זצוקללה”ה זיע”א!

(מתוך: ספר עיני יצחק, מאת הרב רפאל יצחק לוי)