מנין באת, בת?
וילון מוסט. בעלת התפקיד הראשי ניצבת במרכז, ערוכה לתפקידה. יודעת מה נדרש ממנה. אורות מסנוורים נדלקים, מכוונים עליה. מעט זזים, מתמקדים ברקע ותפאורה, נעצרים עליהם. משהו שם לא לגמרי כפי הנדרש. "אבל אני עשיתי מה שצריך" הגיבורה מזדעקת.| על במת החיים. גיבורות ראשיות עם רקע רצוי קצת פחות. על מה ישימו המוסדות דגש ומה יכריע בסופו של דבר?
הודיה שרה ראובני
לפנינו סיפור כאוב בנימה אישית, שרה דן משמשת בו גיבורה ראשית. לאחריו, נשות חינוך מחוות דעה.
שרה, את נמצאת עכשיו בסמינר שמור ואיכותי, באת מרקע שלא נחשב כזה. שתפי אותנו מעט על המקום בו למדת ועל סוג החברה בה שהית.
"התחלתי את כיתה ט' בתיכון שלא מספיק הייתי מודעת לסגנון שלו. באתי אליו בתור ברירת מחדל אחרי שלא התקבלתי לתיכון טוב שרציתי ללמוד בו.
''מהר מאד הבחנתי שהרמה הרוחנית בתיכון שבאתי אליו ירודה מאד. החלטתי שבמקום הזה אני לא נמצאת יותר. את החודשיים הראשונים של התיכון ביליתי בבית, אך לאחר התייעצות עם רבנים, מורות ועוד אנשי מקצוע הבנתי שאין לי ברירה אלא לחזור לתיכון, לא יתכן שאשב ארבע שנים בבית.''
שרה נעצרת לרגע משטף הדיבור, נושמת עמוק. הזיכרונות כואבים, אבל היא מומחית בלהמשיך הלאה.
''הייתי צריכה להשלים עם ההבנה שאני יוצאת עכשיו למסע ארוך ומורכב שבשביל לצלוח אותו אני זקוקה לגייס הרבה כוחות נפש. חזרתי לתיכון, יצאתי לדרך.''
גלים סוערים בים התיכון
''יום יום הייתי עוברת התמודדות חברתית קשה מנשוא. אני נמצאת בשיאו של גיל העשרה, בו החברה תופסת מקום משמעותי מאד, אך אני לא יכולתי לאפשר לזה לקרות. נלחמתי בשיניים. כולן היו בצד אחד, ואני בעבר השני, לבד.''
וואו, כך במשך כל השנים היית חייל בודד במערכה?
''לגמרי כך. הנס שלי היה שבאמצע כיתה ט' פרצה הקורונה. מה שנחשב לאסון אצל כולם אצלי היה כמתנה משמיים. בחודשים המשמעותיים ביותר של השנה הייתי מסוגרת בבית, כמו כולם, וכך הרווחתי קרוב לחצי שנה של הפוגה מההתמודדות.
''ביום בו חזרנו ללמוד מקרוב, חזרו כל אותם ניסיונות שהיו לפני כן, אך במינון מוגבר. ההתמודדות מעצימה את עצמה. בזמן השהיה הממושכת בבתים הבנות הדרדרו מאד רוחנית, וכל הזוהמה שדבקה בהן, הגיעה יחד איתן לתיכון. הן הכניסו מושגים זרים, רעיונות שונים ומשונים ותרבויות מהעולם החיצון שנוגדות לחלוטין את רוח היהדות.
''בשלב זה לא יכולתי רק להתרחק מדברים מסוימים שהן עושות , הייתי צריכה להתנזר מהן לחלוטין.''
נשמע קשה עד בלתי אפשרי...
''כן. עברתי מסכת שלמה של פגיעות חברתיות. כולן הסתכלו עלי בתור שונה ומתבדלת, המשבקי''ת של המורות , כביכול. הן רדפו אותי והתנכלו אלי, לא קיבלתי תמיכה מאף אחת.
''חברה אחת הייתה לי, בתוך הג'ונגל הטורף הזה, וגם היא, בסופו של דבר בגדה בי, ערקה לצד השני. הרגישה מאוימת, פחדה שגם אותה ישסעו לגזרים.
''לקראת סוף י''ב תכננו כולן לחגוג את הפרידה בצורה שרוח של טומאה נושבת ממנה. [הפרטים צונזרו על ידי המערכת] דבר האירוע הובא לאוזניי המורות שכמובן, דאגו שלא יצא לפועל. ואיך לא? כולן היו בטוחות שידי במעל, הרי אני היחידה שהודעתי שלא אשתתף.
''לא אני הייתי זו שיידעתי את הצוות. ניסיתי להבהיר את זה לכולן, אך הן היו בטוחות בעצמן ולא פנויות לשמוע. הן רצו לנקום בי, ובעוצמה. כך גיבשו החלטה לעשות עלי חרם.''
חרם?
''חרם מוחלט. הן לא דיברו איתי מטוב ועד רע. רק העיניים המאשימות שלהן, יורות גיצי השנאה, דיברו בעד עצמן.
''השנה הרביעית בתיכון מגיעה אל קיצה ואני עוזבת במצב הזה, של חרם שהיה ועודנו. אין לי ממי להיפרד.''
ראש מעל המים
שרה, את מדהימה. אנו משערות שאנשים אחרים שהיו עוברים התמודדות מהסוג שאת מתארת, היו מהר מאד נופלים חללים. ואילו את, כנגד כל הסיכויים, בחרת ללחום. מנין היו לך הכוחות להמשיך להיאבק? איך לא התייאשת באמצע הדרך?
שרה מחייכת, שומעים את זה מבעד לטלפון. ויש לה תשובות.
''כל הזמן הזכרתי לעצמי שהחיים הם כמו גלים. קורה שהם נמוכים ושלוים, אך הם יכולים לנסוק למעלה ואפילו להיהפך לסערה של ממש, שמאיימת להטביע.
''התפקיד שלי, הוא להרים ראש מעל המים. זה קשה, מאמץ, אבל ידעתי שזו הדרך היחידה לשרוד. אני לא יכולה לתת לזרם לסחוף אותי הרחק. ניחם אותי לדעת שבסוף הגל יעבור ונפשי תיוותר לשלל.
"היה לי רצון פנימי חזק לבחור בטוב והוא זה שהנחה אותי תמיד, אך באמת הגיעו זמנים שהרגשתי שאני לא מסוגלת יותר. הרגשתי שבורה ומרוסקת מבפנים טוטאלית.
''דבר אחד החזיק אותי, משפט ששיננתי לעצמי שוב ושוב: 'אחכה לו בכל יום שיבוא'. חיכיתי ליום שבו כל הסבל יגמר, ידעתי שהוא יבוא. אני לא הולכת ללמוד בתיכון הזה כל החיים, תכף תסתיים מסכת הייסורים.
''תתחיל שנה חדשה, אני אתחיל מחדש, והפעם בסמינר. טוב. איכותי. שמור. נחשב. אהיה כשווה בין שוות, יקיץ הקץ על הגלות. מיקדתי את המבט על היום הזה שיבוא, ספרתי ימים ושעות עד אליו.''
עוגנת בחוף מבטחים
''בסוף הוא הגיע, היום הנכסף. אני מתחילה את כיתה י''ג, חוזרת כל יום הביתה עם פנסים בעיניים, עם כל יום שעובר אני רק נהנית יותר. זו חוויה בשבילי לבוא לסמינר. הרגשתי מחוברת, מחובקת, שייכת.
''סוף סוף אני כמו כולם, וכולם כמוני. שווה בין שוות. הייתי אומרת לחברות החדשות: 'לא להאמין שאני יושבת בכיתה של ארבעים בנות, וכולן נורמליות, שפויות.' הן לא הבינו ממה אני מתרגשת, אך אני, לא הייתי רגילה למצב הזה. הייתי באורות, נשמתי, הכרתי, עיכלתי.
''הייתי בטוחה שנגמרו המלחמות, לא ידעתי שפרק ב' עוד לפניי.''
הקול של שרה שהיה מלא חיות במשפטים האחרונים, יורד דרסטית בפתאומיות.
ושוב פעם, סערה
'''שמחת תורה. פורצת מלחמה, כל עם ישראל שותפים בה. ימים אחדים אחר כך, פורצת עוד מלחמה, והפעם, בחזית האישית שלי.
''הסמינר עובר ללמוד במרחב קולי. באחד הימים אני רואה שהמחנכת שלי מי''ב מתקשרת אלי. חשבתי שהיא רוצה להתעניין בשלומי, זה היה נוהג רווח אצלה. אני עונה לשיחה שתופסת אותי בלתי מוכנה לבאות.
''המחנכת מסבירה שנשלחה בשם המנהלת של הסמינר הנוכחי שלי להעיר לי על כמה דברים. הייתה לה רשימה שלימה של הערות והטחות כלפיי, אילו היו דברים שלא אפיינו אותי כלל.
''הייתי המומה. נשברתי. הרגשתי שכל מה שעמלתי לבנות במשך שנים מתמוטט כמגדל קלפים. ניסיתי לשמור על איפוק, אך הדמעות פרצו בלי לבקש ממני רשות. הוציאו את כל מה שבתוכי החוצה.
''החברות, שכבר הספיקו להכיר אותי, סירבו להאמין. 'את טובה כמונו בדיוק' הן טענו. 'מה רוצים ממך?'
''הייתי מרוסקת. שנים אני נאבקת על הטוב ביותר ולא מאפשרת לעצמי הנחות ואחר כך באים אלי עם טענות?''
נשמע שכאן נשברת סופית...
''כמעט וזה קרה, אך החלטתי שאם הייתי כל כך חזקה עד עכשיו אהיה חזקה גם הלאה, לא אתן לשום דבר שבניתי להיחרב. קמתי, אספתי שברים, איחיתי אותם. אספתי כוחות, שמרתי אותם. המשכתי.
''המצב הביטחוני נעשה רגוע יותר עם הזמן החולף, והסמינר שב ללימודים סדירים. בימים הבאים חשתי במעקבים ובעיניים חודרות של הצוות הננעצות בי. החברות שלי ביטלו את טענותיי, סברו שאני מגזימה ומדומיינת. בא יום שכולנו הבנו שהמציאות עולה על כל דמיון. המחנכת בעצמה סיפרה שהמנהלת ביקשה מהמורות לשים עלי עיניים ולדווח לה על התנהגויותיי."
ככה? את רוצה לחזור איתנו אל אותו יום, לספר לנו מה היה אז?
"פחות רוצה לחזור ליום הזה, כן יכולה לנסות לחזור על מה שהיה בו. לאחר מספר שבועות של לימודים קוראת לי המחנכת לשיחה. יום חינוך. זו הייתה חצי השעה הכי מתמשכת ומכאיבה שהייתה לי אי פעם.
''המורה הסבירה לי שיש פער עצום ביני לבין שאר בנות הסמינר. היו לה אמירות כמו: באת ממקום אחר. הרמה כאן גבוהה משלך. מה את מחפשת כאן?
''היא כל הזמן חזרה על הטענה שוודאי ספגתי רוחות זרות מהמקום ממנו באתי, ולכן הייתי צריכה ללכת לסמינר ברמה נמוכה יותר, שתתאים לי.
"לי התשובות ברורות. המקום הזה מתאים לי. זו הרמה שאני רוצה. לא אתפשר על פחות. בשביל זה לחמתי כל השנים.
''ניסיתי להסביר למורה עד כמה התנזרתי מכל דבר המקשר ביני לבין הבנות הללו, לספר לה איזו חומה הקמתי סביב עצמי. כמה אני שונה מהבנות שם, כמה אני דומה לבנות כאן.
''נתקלתי באוזניים אטומות. המחנכת איתנה בעמדתה. יצאתי. הלב שפעם הרכבתי נשבר שוב. בבום גדול. באותו רגע רציתי ללכת, להתרחק מהמקום הזה, לעזוב שלא על מנת לחזור. למה היא עושה לי את זה? למה?''
למה באמת? אם את אומרת שאת כמו כולן, אז מה רוצים ממך דווקא?
''מה שקרה זה שבמקום להסתכל עלי הסתכלו על המקום ממנו באתי. הסיקו מסקנה שאם למדתי בתיכון חלש ורדוד אז וודאי הושפעתי ואני גם כזו. האם אני זה המקום ממנו באתי? אני זו הפנימיות שלי!''
הטון של שרה עולה בכמה אוקטבות, היא בטוחה במשפט שאמרה. משוכנעת. משכנעת.
הגעתי לאי. אי יציבות
ואת מצליחה להמשיך הלאה, אחרי שנחבלת מכל הכיוונים והוטלת אל החוף באפיסת כוחות?
''זה קשה. מאד. אני מפורקת. אבל אני יודעת שאם אני רוצה להגיע ליעד אליו חתרתי כל השנים, אני חייבת להרים את עצמי, כאן ועכשיו.
''אז הרמתי את עצמי, השתדלתי לחבוש פצעים פתוחים, מדממים. עד כמה שניתן. מה אעשה ויש כאלו שלעולם לא יחלימו? צלקות בבשר החי השאירו לי, לא דאגו לחטא, לא דאגו מראש פשוט לא ליצור אותן...
''אהבתי את הסמינר, הייתי מחוברת לשיעורים, קיבלתי מהם. עכשיו, קשה לי לקבל מאנשים שכך נהגו בי. קשה לתת אימון במי שלא נתן בי טיפת אימון בסיסית.''
לא פשוט בכלל. כואב. מדמיע. אך, מעניין לשאול דווקא אותך, שחווה את הדברים מהצד הפגוע של התלמידה, מה היית מצפה מהמורות? האם את חושבת שצוות במוסד חינוכי צריך לקחת בחשבון את הרקע ממנו הגיע התלמיד או לבחון את אישיותו בלבד?
''אני בטוחה שלהסתכל על תלמיד דרך משקפיים של הרקע ממנו הגיע זו לא רק טעות אלא עוול. נכון שסביבה משפיעה על האדם ולכן, תלמידה שהגיעה מרקע לא סטנדרטי צריך לבחון אותה. יש לברר ולבדוק מיהי באמת ועד כמה היא מושפעת, אך בשום אופן לא להדביק תוויות חסרות בסיס. תווית כזו יכולה להחריב הווה ועתיד, להרוס חיים שלמים!.
''לא לבוא מראש עם מבט שלילי, לא לקטלג על פי דברים חיצוניים. לדוגמא במקרה שלי, אם המורה הייתה מנסה לשוחח איתי ולהכיר אותי מקרוב, הייתה מתוודעת להפך הגמור משחשבה, מגלה עד כמה אני מחוברת וקשורה."
לו רק דברים היו מתנהלים אחרת, אנו חושבות עכשיו. לו היו מתמקדים בגיבורת הסיפור ולא ברקע ותפאורה. לו היו חושפים אמת, תומכים, מעריכים.
סיפור כאוב. והוא לא יחיד. חברים לצרה יש לו רבים. אולי לא כולנו נחשפנו למקרים קשים ומטלטלים בכזה סדר גודל, אך כל מקרה הוא עולם מלא לחווה אותו.
בואו ניזכר רגע בשכנה שלא התקבלה לתיכון כי באה ממשפחה חוזרת בתשובה, בבת דודה שעשו לה בעיות בקבלה כי באה ממגזר שונה מהסמינר, בחברה שנקראת לשיחות על ימין ועל שמאל כי יש לה אחים שירדו מהדרך, הספיקו הדוגמאות?
הן באו מרקע שונה מכולן, אך הן עצמן טובות ואיכותיות. [כמובן שלא תמיד כך פני הדברים, בדרך כלל בני אדם מושפעים מסביבתם. אנו כאן לדבר על גיבורות רוח. אלו שנגד הזרם, נגד הסיכויים.]
הבנות הללו ראויות להערכה, אנחנו מזדעקות. יחס דורש שינוי, מתקוממות. רוצות לקום, לפעול, להוציא אמת לאור.
סטופ! בטרם אנו הופכות מחשבות למעשים באנה ניזכר ששמענו רק צד אחד. גם לצוות החינוכי כל מקרה מסוג זה הוא דילמה לא פשוטה. זה לא שהם פוסלים מראש, בעיניים עצומות. הם מבררים, שוקלים ו... גם נדרשים להכריע, בדיני נפשות ממש. זו באמת מורכבות.
בעצם, מה לנו לנאום הרבה? נשמע את הדברים ישירות מהנוגעים אליהם. הצטרפנה אלינו לביקור בחדרי המנהלת והסגנית, שמורנה על שקט ומכובדות.
ישיבת צוות
אנו פוגשות אותן עסוקות עד למעלה מראשן. פגישות, טלפונים, ראיונות, הנחיות, ועדות, חתימות. "רק כמה דקות, אפשר?" אנחנו מעזות לבקש. נענות בהסכמה. יש להן מה להבהיר ולהעביר לנו.
גב' פנינה לוינשטיין, מנהלת תיכון בבני ברק, מזדהה עם התיאורים שאנו שוטחות בפניה, מכירה אותם מקרוב. "כשמגיעה להתקבל לתיכון שלנו בת שבאה מרקע שונה, מחובתנו לעשות את הבירורים הנדרשים על מנת לוודא שהיא אכן מתאימה ללמוד אצלינו. אין לנו סיבה לומר לה מראש לא, כן אנו בודקים אותה יותר מאשר כל בת אחרת. חשוב לנו לדעת שרמתה הרוחנית תואמת לרמת התלמידות ושהיא לא עלולה להשפיע עליהן לרעה חלילה.
"יש משקל משמעותי לסיבה בשלה בחרה לבוא ללמוד כאן. האם זה בגלל קרבה לבית לדוג' או מניעים חיצוניים אחרים או שהיא באמת רצתה מקום איכותי וברמה גבוהה כי היא מחשיבה את עצמה לכזו?
"אם לאחר בדיקה הבת מתגלה כמתאימה ללמוד אצלינו- נקבל אותה. כמובן שבהתחלה נשים עין לראות אם הכול 'חלק', כי אחרי הכול, התמונה השלמה לא באה מבירורים אלא ממציאות בשטח. ואם כעבור זמן הבת הוכיחה את עצמה לטובה- לנו
אפשר גם אחרת
פנינו אל הרבנית מירה מימון שתחי', מנהלת סמינר "קהילות יעקב". סמינר שהוא חממה וקרקע פוריה לבניה לבנות שבאו מרקעים לא חלקים ורוצות יותר.
האם הרקע ממנו באות הבנות יכול להפריע להתקדמות שלהן?
"לעיתים הוא אכן מקשה, בנות באות עם מטענים וצריכות לדעת להיפרד מהם. כמו כן חלק מהן כשחוזרות הביתה לשבתות נקלעות להתמודדויות לא פשוטות.
"אך מה שעוזר לבנות שמתחילות ללמוד אצלינו זה לראות את שנה ב', שכבר התחנכו שנה בסמינר, מלאות דרך ארץ, מידות וערכים. הן מבינות שההשקעה והקשיים משתלמים כי מגיעים איתם למקומות חיוביים."
ואיך המבט של הצוות על הבנות באשר הן?
"לכל יהודי יש נשמת אלוקים. אנו נותנים אמון בכל אחת, גם אם באה מרקע כזה או אחר. עצם העובדה שבת באה לכאן אומרת שהיא עשתה כבר כמה צעדים והיא רוצה להמשיך להתקדם."
אהבת ישראל נוטפת מקולה של הרבנית מימון, חוצה גלי טלפון.
"אצלינו מתמקדים בצדדים החיוביים של כל בת
נותר רק להעריך אותה, הרבה יותר ממה שמעריכים כל בת רגילה."
איתנו גם הגב' ציפי סגל, סגנית בסמינר "החדש" נתיבות. היא רוצה באמת בטובת הבנות. "במבט ראשוני נראה לנו שאם הרמה הרוחנית של הבת ושאיפותיה תואמות לסמינר- בוודאי ראוי לקבלה גם אם הרקע אחר ושונה. אך עלינו לקחת בחשבון שלא כל מקום יכול לקבל בת כזו. גם אם יש לה שאיפות ניסיונות והתמודדויות שיכולים להשפיע עליה וכתוצאה מכך על בנות נוספות.
"לכן כדאי לבת כזו ללכת מראש למקום בעל יכולת להכיל ולתמוך. במיוחד במקרים בהם אין גב של בית והבת נזקקת לדמות סמכות שתלווה ותכוון. מוסד שלא ערוך לזה לא תמיד יוכל לתת מענה.
"בדרך כלל במוסדות הקטנים יש קו אחיד יותר. מסיבה זו אפשר להבין את חשש הצוות מקבלת בנות מרקע שונה. בנוסף, גם לבנות עצמן יהיה קשה לחוש שייכות. מומלץ להן להיכנס למקום שיועד לכתחילה לרקע כשלהן, או אפילו לסמינר גדול שבו קיימים מגוון סגנונות ורקעים."
ובזכות הקבלה והאמונה בבנות- הן מתחברות, מתקדמות ומוציאות מעצמן את המיטב. אנו מסתכלות על הבנות הללו בהערכה עצומה. איני באה להוריד מערכן של בנות ששומרות על הדרך בה חונכו, אך כשבת מעצמה בוחרת בטוב בזמן שזה לא מובן מאליו ומוכיחה את עוצמות הנפש שלה- ההערכה אליה הרבה יותר חזקה."
האם הרבנית סוברת שכדאי שבת שמגיעה מרקע שונה תלמד במקום בו גם שאר הסביבה כזו, או שהיא יכולה להשתלב בסמינר רגיל?
"התשובה לכך מאד משתנה מבת לבת. בסמינרים רגילים, עם כל זה שהם איכותיים ומדהימים, אין את המקום והזמן להשקיע אישית בכל אחת. נותנים שיעורים ושיחות והבנות גדלות מאווירה כללית מחזקת. יש בנות שכבר עשו תהליך עם עצמן וכעת רוצות לשמוע ולקבל והן תוכלנה לעשות את זה בסמינרים הללו ולהתמזג בקלות. בירושלים ישנו תיכון לבעלות תשובה שבמהלך שנות התיכון הבנות עובדות על עצמן ומגיעות לפסגות גבוהות. כשהן מסיימות אותו רובן ככולן הולכות ללמוד בסמינר "הסניף" ומשתלבות מעולה בחברה השמורה. אך מנגד, ישנן כאלו שחייבות את היחס האישי, הליווי, האמון והגב התומך. בשבילן הוקמו סמינרים כשלנו ואחרים."
נותר רק להעריך אותה, הרבה יותר ממה שמעריכים כל בת רגילה."
איתנו גם הגב' ציפי סגל, סגנית בסמינר "החדש" נתיבות. היא רוצה באמת בטובת הבנות. "במבט ראשוני נראה לנו שאם הרמה הרוחנית של הבת ושאיפותיה תואמות לסמינר- בוודאי ראוי לקבלה גם אם הרקע אחר ושונה. אך עלינו לקחת בחשבון שלא כל מקום יכול לקבל בת כזו. גם אם יש לה שאיפות ניסיונות והתמודדויות שיכולים להשפיע עליה וכתוצאה מכך על בנות נוספות.
"לכן כדאי לבת כזו ללכת מראש למקום בעל יכולת להכיל ולתמוך. במיוחד במקרים בהם אין גב של בית והבת נזקקת לדמות סמכות שתלווה ותכוון. מוסד שלא ערוך לזה לא תמיד יוכל לתת מענה.
"בדרך כלל במוסדות הקטנים יש קו אחיד יותר. מסיבה זו אפשר להבין את חשש הצוות מקבלת בנות מרקע שונה. בנוסף, גם לבנות עצמן יהיה קשה לחוש שייכות. מומלץ להן להיכנס למקום שיועד לכתחילה לרקע כשלהן, או אפילו לסמינר גדול שבו קיימים מגוון סגנונות ורקעים."