הנושאים החמים
הנושאים החמים
משתפת כאן סיפור בהמשכים ששיתפתי בעבר בקבוצה אחרת ונאלצתי להפסיק.
כמה נקודות חשובות:
אני ממש לא מתחייבת לסיים אותו, עם זאת אשתדל מאוד שכן.
הסיפור הינו אליגוריה הכתובה במשלב לשוני גבוה מעט, רבים פחות מתחברים, וזה בסדר
מפרסמת בעיקר בעיקר בשביל לקבל ביקורת על מנת לשייף אותו ולהתלמד דרכו.
מחכה לביקורת.
פרק ראשון/ רוד
תשעה גיליונות נייר עוד היו אצלו. חתומים, מגולגלים. מחר, בעזרת הבורא, יעביר שמונה מתוכם ליעדם. לגבי הגיליון התשיעי ההנחיות היו אחרות. הוא רחץ את פניו וידיו, וניגש לחדר השינה שלו.
מאז גר בביתו זה, חי רוד לבדו וללא משרתים. אמנם שרתו כיועץ משנה בארמון המלך אפשרה לו להחזיק אגף משרתים שלם, וגם לערוך אי אלו שיפוצים והרחבות בביתו ובחצר המקיפה. אך הוא נותר בבדידותו, כמו סגר עימה חוזה נצחי.
בעודו מגיף את חלונות ביתו בידיו הארוכות, השגחה מינימלית לבית ללא שומרים, גילה את גיליונו שלו. מונח על האדן הרחב של חלונות המטבח שלו. מגולגל, חתום בחותם המלך. זהה כל כך לגיליונות שהחזיק בידיו זמן קצר קודם לכן.
רוד התיישב נרגש על הכורסא העתיקה שבפינת האוכל, על מצחו בצבצו אגלי זיעה קטנים כשקילף בזהירות את החותמת.
"רוד.
יודע אתה כמה הינך יקר לי, ומה רבה הערכתי כלפיך, כלפי עבודתך. אני בוטח בך, ועל כן נתתי בידיך חמישה עשר גיליונות בעבור חמישה עשר מקרובי ורעי. גיליון זה הוא בעבורך."
רעד עבר בגופו של רוד, אוזניו דימו לשמוע את קולו של המלך, בעודו נועץ בו בעניינים שונים. דמעות עלו בעיניו הכהות. בוכות געגוע, צרובות כאב.
"אני מכיר אותך רוד. מכיר היטב, לעומק. ואתה אדם מיוחד."
הדמעות סללו בפניו הצרים שבילים רטובים. מלחלחות את שפתותיו הדקות, כואבות את המרחק, שמחות עם המילים. אוי מלכי. איך רחקת. ידיו אחזו בחוזקה בנייר הלח.
הכול מסובך מאז נעלם המלך. הוא אינו מכיר את עירו, אינו מכיר את הארמון. אינו מכיר את עצמו. פתאום הוא רגיש וחלש וזקוק ופגיע, תכונות שלא הכיר מעולם.
וכעת הוא בוכה, הוא ממש בוכה. נדמה כי מאז גיל תשע לא בכה, מאז נשלח מביתו. וביממה האחרונה הוא בוכה ומיילל כילדה קטנה.
"דע לך, כי דמעה אינה בהכרח מייצגת את החלשים. דמעה היא הוכחה ללב פועם ומרגיש, מעידה על קרבה וקשר. דמעות הן כוח היכול להשפיע לטוב, אם רק מבכות הן על דבר נכון."
ידעת שכך אגיב, מלכי? שאיילל כילדה, למרות שייבש מעיין דמעותיי מזה שנים? רוד הביט בכפות ידיו, אחר טמן את ראשו בתוכן. דמעות הן כוח. יכול. להשפיע. ומה תבקש, מלכי? אשב ואבכה עד אשר תשוב מאותו מקום עלום? אם תבקש, זאת אעשה, רק תשוב! רוד הרים את ראשו וחזר לקרוא, מחפש תשובה לשאלותיו, רמז, הכוונה.
השורה הבאה הותירה אותו הלום.
"וכעת אבקש כי תישא אישה"
"כעת אבקש" הסתחררו המילים על קירות הבית, פועמות בראשו בכאב "תישא אישה."
כמה נקודות חשובות:
אני ממש לא מתחייבת לסיים אותו, עם זאת אשתדל מאוד שכן.
הסיפור הינו אליגוריה הכתובה במשלב לשוני גבוה מעט, רבים פחות מתחברים, וזה בסדר
מפרסמת בעיקר בעיקר בשביל לקבל ביקורת על מנת לשייף אותו ולהתלמד דרכו.
מחכה לביקורת.
פרק ראשון/ רוד
תשעה גיליונות נייר עוד היו אצלו. חתומים, מגולגלים. מחר, בעזרת הבורא, יעביר שמונה מתוכם ליעדם. לגבי הגיליון התשיעי ההנחיות היו אחרות. הוא רחץ את פניו וידיו, וניגש לחדר השינה שלו.
מאז גר בביתו זה, חי רוד לבדו וללא משרתים. אמנם שרתו כיועץ משנה בארמון המלך אפשרה לו להחזיק אגף משרתים שלם, וגם לערוך אי אלו שיפוצים והרחבות בביתו ובחצר המקיפה. אך הוא נותר בבדידותו, כמו סגר עימה חוזה נצחי.
בעודו מגיף את חלונות ביתו בידיו הארוכות, השגחה מינימלית לבית ללא שומרים, גילה את גיליונו שלו. מונח על האדן הרחב של חלונות המטבח שלו. מגולגל, חתום בחותם המלך. זהה כל כך לגיליונות שהחזיק בידיו זמן קצר קודם לכן.
רוד התיישב נרגש על הכורסא העתיקה שבפינת האוכל, על מצחו בצבצו אגלי זיעה קטנים כשקילף בזהירות את החותמת.
"רוד.
יודע אתה כמה הינך יקר לי, ומה רבה הערכתי כלפיך, כלפי עבודתך. אני בוטח בך, ועל כן נתתי בידיך חמישה עשר גיליונות בעבור חמישה עשר מקרובי ורעי. גיליון זה הוא בעבורך."
רעד עבר בגופו של רוד, אוזניו דימו לשמוע את קולו של המלך, בעודו נועץ בו בעניינים שונים. דמעות עלו בעיניו הכהות. בוכות געגוע, צרובות כאב.
"אני מכיר אותך רוד. מכיר היטב, לעומק. ואתה אדם מיוחד."
הדמעות סללו בפניו הצרים שבילים רטובים. מלחלחות את שפתותיו הדקות, כואבות את המרחק, שמחות עם המילים. אוי מלכי. איך רחקת. ידיו אחזו בחוזקה בנייר הלח.
הכול מסובך מאז נעלם המלך. הוא אינו מכיר את עירו, אינו מכיר את הארמון. אינו מכיר את עצמו. פתאום הוא רגיש וחלש וזקוק ופגיע, תכונות שלא הכיר מעולם.
וכעת הוא בוכה, הוא ממש בוכה. נדמה כי מאז גיל תשע לא בכה, מאז נשלח מביתו. וביממה האחרונה הוא בוכה ומיילל כילדה קטנה.
"דע לך, כי דמעה אינה בהכרח מייצגת את החלשים. דמעה היא הוכחה ללב פועם ומרגיש, מעידה על קרבה וקשר. דמעות הן כוח היכול להשפיע לטוב, אם רק מבכות הן על דבר נכון."
ידעת שכך אגיב, מלכי? שאיילל כילדה, למרות שייבש מעיין דמעותיי מזה שנים? רוד הביט בכפות ידיו, אחר טמן את ראשו בתוכן. דמעות הן כוח. יכול. להשפיע. ומה תבקש, מלכי? אשב ואבכה עד אשר תשוב מאותו מקום עלום? אם תבקש, זאת אעשה, רק תשוב! רוד הרים את ראשו וחזר לקרוא, מחפש תשובה לשאלותיו, רמז, הכוונה.
השורה הבאה הותירה אותו הלום.
"וכעת אבקש כי תישא אישה"
"כעת אבקש" הסתחררו המילים על קירות הבית, פועמות בראשו בכאב "תישא אישה."
נערך לאחרונה ב:
