לא יודעת אם זה נקרא... מקווה שכן.
#2גילוי
הדשא הירוק הפך את הרחבה כולה למוארת.
הילדים התרוצצו עליו כל העת, וחלקם אף אהבו לשכב עליו.
רק טומי לא אהב אותו.
הוא היה יושב על הסלע בקצה הרחבה, איפה שכמעט אין דשא, ופניו החמוצות גרמו לילדים כולם להתרחק ממנו.
כשהצלצול נשמע, הוא היה בדרך כלל הראשון לקפוץ ולמהר אל הכיתה.
לכן באותו היום זה היה מוזר, כל כך מוזר.
ליאו היה הראשון להבחין בכך. "הסלע ריק" הוא אמר בתדהמה למארק שבדיוק באותו הרגע בעט בכדור הכחול.
מארק העיף בו מבט, "ואז מה?".
"איפה טומי?" ליאו העיף מבט סוקר סביב, בניסיון לאתר מקום אחר עליו יכול היה לשבת הילדון חמוץ הפנים, השונא כל דבר המזכיר דשא ועלים.
מארק משך כתף, ורץ אחרי הכדור. "אולי הוא נשאר בכיתה" קרא אל ליאו שנותר מאחוריו.
ליאו עיקם את פיו קלות. הרעיון לא היה מופרך, זה פשוט לא קרה מעולם. אולי כי המורה תמיד אהב לנאום להם על כך שמקומם של התלמידים בשעת ההפסקה הוא בחוץ, בחצר.
"ליאו, בוא כבר!" מארק היה באמצעו של מרדף אחרי הכדור, בין כל הילדים האחרים שמטרתם הייתה זהה, "מה זה משנה בכלל?".
ליאו נטש את מקומו בסמוך לסלע, ומיהר כמו כולם אחרי הכדור.
....
הרעש בכיתה נמוג ברגע בו נפתחה הדלת.
המורה היה גבוה קומה, וכובע כמעט התחכך במשקוף הדלת. "צהריים טובים".
הילדים עמדו במקומם, משיבים לו בנימוס. הם התיישבו רק לאחר שהניד לעברם בראשו.
ליאו העיף מבט במקומו של טומי, זה הסמוך לחלון. טומי ישב שבם, ובמקום להאזין למורה שרק התחיל את דבריו- היה עסוק ברשימת משהו ארוך במיוחד על גבי מחברת.
ליאו הסב את ראשו בחזרה אל המורה, מקשיב ככל יכולתו. טומי היה נראה עסוק מאוד. כנראה לכן לא יצא החוצה. אבל במה?
שאלה. אבל את ליאו היא לא עניינה על כך. שיעסוק לו טומי במה שיחפוץ, גם כך הוא מעולם לא הוציא יותר מדי מילים מפיו.
זה היה מוזר כל כך כשהוא כן דיבר, לפני שנתיים. כשהם עברו למבנה בית הספר החדש. 'אני לא אוהב דשא!' הוא קרא אז, וקולו התנשא- במפתיע- מעל קולות הילדים הנרגשים למראה חצר המשחקים שלהם.
'אתה לא אוהב דשא?' הוא השתומם אז, מתקשה להבין איך ילד בן שמונה יכול שלא לאהוב דשא ירוק ויפה כל כך.
אבל טומי כבר לא אמר עוד כלום, והמשיך לשתוק גם בפעם העשירית שליאון שאל אותו את אותה השאלה בניסוחים שונים.
הפעם הנוספת בה הוא דיבר בקול הייתה כשעלי שלכת מרובים היו זרויים ברחבה, ואחד הילדים הכניס אותם לכיתה והעיף אותם בין השולחנות.
אחד העלים נחת על שולחנו של טומי, שהיה באמצע לחלום, כמו תמיד. 'אני שונא עלים!' הוא זעק אז, ונע על מקומו בחוסר נוחות עד שליאו העיף את העלה מן השולחן.
מלבד הפעמיים האלו, היו פעמים נוספות בהן דיבר- אבל בשקט ממש, כשהיה חייב. בעיקר הוא ענה לילדים שנדנדו לו, או למורים שתבעו ממנו תשובות.
ליאו אף פעם לא הבין אותו, וגם לא ניסה להבין. אבל משהו בילד המופנם והשקט, עורר בו איזושהי סקרנות.
....
היה זה באמצע משחק כדור סוער.
ליאו עמד במרכז הרחבה ושפשף את מצחו בחוסר אונים.
הכל התחיל כשמארק שכח את הכדור הכחול שלו. או שבעצם הכל התחיל כשהארי החליט לקנות כדור משלו?
הוא לא הגיע להחלטה סופית, אבל זה כלל לא היה רלוונטי להתרחשויות, שליאו לא הגה בכך הרבה.
מה שקרה זה שהכדור של מארק נותר בבית, והם החליטו לנסות את הכדור של הארי, שעד אז שיחקו בו שניים שלושה ילדים בלבד.
הארי היה נרגש, וליאו חשב שאולי כדאי שמארק ישכח את הכדור שלו פעמים נוספות, אם זו הדרך היחידה בה ילדי הכיתה יתנו קצת יותר תשומת לב להארי ההססן והרגיש.
עוד בתחילת המשחק שם לב ליאו שהכדור חזק מדי, אבל לא אמר על כך דבר- עד שהארי משתתף באופן מלא במשחק, מבלי שילדים אחרים ילעגו לו!
אבל אז התרחש משהו שלא קורה הרבה בכלל. המורה יצא אל החצר.
לא שהייתה בזה בעיה- ליאו עצמו חשב שאולי כדאי שהוא ייצא לעיתים קרובות יותר כדי לעצור מריבות אלימות בין ילדים, אבל בדיוק אז דיטר, החזק מבין ילדי הכיתה, בעט בעוצמה בכדור.
ליאו זעק עוד לפני שזה קרה. הוא היה היחיד שדם לב לפני שהמורה זעק בעצמו.
"אוי לא" דיטר נבהל מעצמו, והילדים התרכזו כולם סביב דמותו של המורה, שאחז בראש הכואב בהבעה חמורה למדי. "אני מניח שזה לא היה בכוונה כלל" הוא אמר, והרים את הכדור מן הרצפה.
"הו לא, המורה, אל תיקח את הכדור!" נזעק בובי, מניח את ידו על פיו.
"זהו לא עונש" הרגיע אותו המורה, "אבל אם הכדור חזק מדי, בעייתי לשחק איתו. זה מסוכן. שלא יביאו אותו יותר ללימודים" הוא הסתובב ונכנס אל מבנה בית הספר בחזרה.
"הוא יחזיר לך את הכדור, הארי" דיטר הניח יד מנחמת על כתפו של הארי הסמוק והנבוך, "הוא פשוט רוצה שלא נשחק איתו. אוף!".
"מרגיז" מארק בעט באוויר, "אנחנו לא יכולים לשחק בכדור! מה כן נעשה?".
מספר ילדים התחילו לשחק בתופסת, אחרים התיישבו על הדשא.
ליאו העיף מבט בסלע. אחרי כמה ימים שלא יצא החוצה בהפסקה, טומי ישב שוב על הסלע, והיה נראה שהמאורע לא עניין אותו כלל. אולי הוא אפילו לא הבחין בו.
בובי התיישב על הדשא, וליאו בחר להתיישב לצידו. קצת גיוון לא הזיק לאיש מעולם, כך נדמה לו.
"אתם חושבים שהמורה באמת יחזיר להארי את הכדור?" בובי הביט בשלושת הילדים שישבו בסמוך אליו, על הדשא הירוק.
"אותי מעניין יותר אם הוא יסכים למארק ללכת בהפסקה הבאה ולהביא את הכדור מהבית שלו" רודי העביר יד מלטפת על הדשא.
ליאו משך כתף, "לא נדמה לי...".
הוא העיף שוב מבט בטומי, והופתע לראות שזה הזדקף, פער עיניים לרווחה ופשוט רץ לעברם בטירוף. "תפסיק! תפסיק עכשיו!".
לליאו לקח רגע לקלוט שהוא לא מדבר אליו, אלא אל בובי. רגע נוסף לקח לו לקלוט שטומי- כמה מפתיע- רץ על הדשא.
"מה להפסיק?" בובי מבולבל לא פיות ממנו, או אפילו יותר.
"תפסיק לתלוש את הדשא! עכשיו! מיד!" לחייו של טומי היו סמוקות, ועיניו ברקו. "עכשיו!".
בובי נרתע. "מה אכפת לך? בכלל חשבתי שאתה לא אוהב דשא".
"אני-" טומי נרעד לרגע, ואז פרץ בריצה מהירה אל תוך מבנה בית הספר.
ליאו התלבט לרגע, ואחר קם ורץ אחריו.
הוא מצא אותו בכיתה. רושם במחברת ההיא, בה רשם בכל הימים האחרונים, ורועד.
"טומי?" ליאו התיישב בכיסא שליד טומי, קולו רך. "אתה רוצה לספר לי מה קרה? מה הסיפור שלך עם הדשא? למה אתה לא אוהב אותו ולמה צעקת על בובי? אני חושב שהוא ממש נבהל".
"גם הדשא" קולו של טומי רעד, והוא השעין את סנטרו על כף ידו, שרשמה עד אותו הרגע. "אני יודע. זה כואב לו שככה תולשים אותו. זה הורג אותו. ובובי עשה את זה סתם. סתם!".
....
אדן החלון הגדול הקבוע בקיר הכיתה רחב מאוד.
ליאו ישב עליו, והביט אל החצר בה רק הילדים הגדולים מסתובבים- זו שמלאה בעצים.
טומי ישב לידו, וכבר לא רעד בכלל. עיניו הכחולות היו נעוצות בחצר, וקולו היה שקט אך יציב עד מאוד כשהחל לדבר.
"העלים, הדשא, הצמחים כולם. הם יצורים חיים. הם חלק מהבריאה. והם... הם מסמלים את התגלותו של הבורא, בכל פרט ופרט. קטן כגדול".
ליאו הביט בו ברוב קשב, מגלה בהפתעה שטומי יודע לדבר בקול יציב כל כך, וברהיטות של ממש.
"אני סתם אמרתי שאני לא אוהב דשא. אני אוהב אותו מאוד, ולכן אני לא רוצה לדרוך עליו. בשביל מה. זה... כואב שדורכים עליך. והעלים... זה כל כך עצוב שהם נושרים, מאבדים את החיות שלהם. אז תגיד לי איך, איך אפשר להפוך אותם למשחק?" כאב אמיתי בקולו של טומי.
ליאו השפיל את עיניו. זה מפתיע למדי, הוא מעולם לא חשב ככה.
"ואיך, איך אפשר לנתק דשא ממקור החיות שלו. ועוד סתם, סתם כי משעמם! בחוסר שימת לב! זו התנהגות לא הגיונית, בלתי מוסרית!" להט מילא את קולו של טומי.
"אתה צודק" ליאו הניח יד מרגיעה על זרועו של טומי, "אבל אנחנו חשובים. הם בסך הכל צמחים, אנחנו אנשים. וכל עוד אנחנו עושים את המיטב בתור אנשים, יש לנו זכות לדרוך על הדשא. אבל לתלוש אותו סתם זה באמת לא בסדר, זהו מעשה שנעשה מתוך חוסר מחשבה והבנה".
טומי שתק. ליאו שתק.
אבל הוא הבין פתאום הרבה דברים שלא הבין פעם.
בעיקר הוא הבין שגם אנשים, כמו צמחים, זקוקים למשהו שיחיה אותם. הוא יעזור לטומי.
....
מזג האוויר הקר הראה באופן חד וברור על בוא הסתיו.
ליאו צעד על השביל הארוך המוביל אל מבנה בית הספר, ולצידו צעד גם טומי.
הם גרים די קרוב, והתחילו ללכת ביחד בדרך הלוך והרבה פעמים גם בחזור.
בהפסקות לפעמים שוחח ליאו עם ידידו החדש, וגילה שבמחברת החומה נוהג טומי לרשום את מחשבותיהם של הצמחים והחיות בעת התרחשותם של דברי רגילים כמו חילופי עונות או ירידת גשם.
הוא נוהג גם לרשום שם עשרות פרטי מידע על צמחים שונים, וגם מעט על חיות.
כעת הם צעדו יחד, עטופים במעילים עבים.
עלה ירוק אחד, שאפילו לא התייבש, התעופף ונפל מעץ אחד, מרובה עלים.
הם נצרו שניהם. טומי נשם עמוק, כמו שלימד אותו ליאו, והם המשיכו ללכת.
רק ליאו הוסיף לעקוב בעיניו אחר העלה המתעופף ברוח.
גילוי אלוקי. טוב שטומי אמר לו את זה, אחרת מעולם לא היה חושב על כך.
איזה גילוי.
....
הנושאים החמים
הנושאים החמים
).
