סיפור בהמשכים לא רק שחור ולבן

2123 · 23/9/24

חדשה כאן,
כיף לקרוא, מעניין לאן זה הולך.
אהבתי מאוד את השילוב של כתיבה מותאמת לתקופה אבל לא קיטשית ומתאמצת

RU1 · 23/9/24

נכתב ע"י 2123:
חדשה כאן,
כיף לקרוא, מעניין לאן זה הולך.
אהבתי מאוד את השילוב של כתיבה מותאמת לתקופה אבל לא קיטשית ומתאמצת

תודה רבה!
מחמם לשמוע.

RU1 · 24/9/24

בס"ד

[ פרק 4 - החלפת משמרות ] - חלק א'.

12 שנים קודם לכן

מעבר לחלון נשקפו שדות הכותנה המרהיבים לכל האופק, נדמה לעיתים כאילו גודלם הוא אינסופי, נמשך עד האוקיינוס. השמים בהירים, מלאים וגדושים בעננים צמריים ועשירים.

היבול השנה עלה יפה ונדמה כאילו האדממה מנוקדת גם היא באינספור עננים קטנים.

השדות מלאים בפועלים תזזיתיים שבאים לקצור את התבואה, עומדים בניגוד מושלם ללבן הבוהק.

-"ג'פרי, תזיז את עצמך לכאן ברגע זה!" קרא סם מילר כשהביט מחלון אחוזתו, מעשן סיגר קובני, משמניו טובעים בכורסא.

"כן אדוני ?" השיב לו משרתו הצנום כעבור רגעים מועטים, מנגב את זיעתו במטפחת המשי

-"אתה יודע מה מעשיו של תום כרגע ?"

-"איני בטוח כלל אדוני, אך בפעם האחרונה ראיתי אותו הוא היה בספרייה" השיב ג'פרי בטון רגוע.

-"זה הבן שלי ! מנצל כל רגע כדי לרכוש השכלה" נאנח סם בקורת רוח ושקע עמוק יותר בכורסה שלו.

"כככןןן אדוני" השיב לו ג'פרי בהסכמה, מורט בעצבנות את קצה סינרו, לא שיש לו אפשרות אחרת. הוא מבחינתו מעדיף לקלף קקטוסים במשך כל היממה מאשר לנהל שיחה עם מעסיקו הלא חביב, בלשון המעטה.

"נו, מה אתה מגמגם לי כאן ?! רוץ וקרא לא לכאן בטלן אחד".

ג'פרי אפילו לא טרח לענות וקפץ על ההזדמנות לצאת בשלום מחדרו של אדונו, אך מרוב חיפזון, מעד במדרגות.

"היזהר על הריפוד או שתשלם על כך" צעק לו סם מחדרו בכעס.

"חסר תועלת" הפטיר מתחת לשפמו העבה והמסולסל והמשיך לבהות בחלון.

שלוש דפיקות נשמעו על דלת העץ המגולפת.

"מה עכשיו ?" הוא שאל בלא גינונים מיותרים, למען האמת, הוא מעולם לא טרח להשתמש בגינונים כלל.

"קראת לי אבא ?" קרא תום מאחורי הדלת.

"הו כן, וודאי, היכנס תום" קרא סם בטון מתנצל והזדקף בכיסאו.

"אז מה אתה מספר תום? כיצד אתה מתקדם בלימודי ה..."

שפתיו של תום נפסקו בחיוך בלתי נראה, לא משנה כמה פעמים הוא מזכיר לאביו את מקצוע לימודיו, הוא לעולם אינו זוכר.

"ארכיאולוגיה" הוא עזר לו להשלים את המשפט.

"הו, כן כן, כמובן, כיצד זה מתקדם?"

"משתדל לשמור על הקצב ולכבד את שם המשפחה" הוא אמר ורגלו נעה בתנועה עצבנית בלתי נראית לעין.

בכל פעם שדיבר עם אביו, הוא השתדל לנעוץ את עיניו באדמה, הוא אוהב הכנעה, כך למד עם השנים. יש משהו מעט מבדח במחזה, דמותו התמירה של תום כפופה בפני דמותו הגוצה של אביו.

"אין ספק ששם המשפחה הוא הדבר החשוב ביותר" השיב לו סם במבט פלדה, רב משמעות.

"טוב, לעניינו, איני מרוצה מהתפוקה של המשמרת המזרחית, הדבר תלוי באחד מן השניים, או שהשרצים הקטנים והשחורים פותחים במרד, דבר שבמקומם לא הייתי עושה" הוא פלט גיחוך קצר ורב משמעות.

"או שהמפקחים עליהם נוהגים איתם ביד רכה".

צליפות השוט נשמעות היטב גם עד לאחוזה המרוחק, כך שאינו חושד במפקחים ביד רכה, אך הוא כמובן לא מעז לומר מילה.

"לכן" הוא המשיך "אני רוצה שתיקח פיקוד על העניין, העסק המשפחתי זקוק לשירותי הניהול שלך, איך אתה היית מתנהל מול זה?"

עיניו של תום אורו, להזדמנות מוצלחת כזו הוא אפילו לא העז לחלום.

"זה פשוט ביותר אבא" הוא השיב, מתכנן את מילותיו הבאות "בסיורי הקודם, נוכחתי לראות שבמשמרת המזרחית יש אחוז גבוה מאוד של נשים מתוך סך העבדים, מובן מאליו שכוח העבודה ייחלש עקב כך, לא קשור לרמת קשיחותם של המפקדים שדווקא עושים את עבודתם נאמנה" הוא לקח מרווח נשימה בין דבריו ואביו הרהר בדברים.

"אתה בטוח במה שאתה אומר"" הוא שאל אות במבט בוחן.

"במאת האחוזים" השיב לו תום בטון האמין ביותר שהצליח להפיק.

"אם כך, מה אפשר לעשות בנוגע לזה ?"

"ציוות מחדש של המשמרות, לבצע החלפות של עבדים מהמשמרת המערבית של הבוקר עם מעבר של שפחות מהמשרת המזרחית" חתם בטון מעשי.

"ומי ידאג לכך ?"

"בנך ועבדך הנאמן"

"מתי?"

"עוד היום"

"יפה תום, ככה אני אוהב" אמר סם ושרבט כמה מילים על פיסת נייר וחתם.

"הגש את זה למנהל משק הבית והוא יאשר לך את הפעולה".

תום נטל את הדף כשחיוך מסופק על פניו.

"תגיד לי, שכחת את המוח בחדר האוכל ?! חייבים לספר לו"

"אני לא חייב שום דבר, אני לא ראיתי ולא שמעתי כלום".

"הוא יהרוג אותנו כשיגלה שלא סיפרנו כלום"

"הוא יהרוג אותנו גם אם נספר. אתה יודע, הוא לוחץ מאוד בקלות על ההדק, ורק לשמע הבשורה, בלי לבדוק בכלל אם היא נכונה או לא הוא יירה בנו בו במקום רק על העובדה שהעזנו להוציא אותה מפינו. ומה אם בכלל הוא קיבל אישור ?"

"קיבל אישור, אתה צוחק עלי ? אני חושב שהוא יעדיף להשליך את כל הכסף שלו לפני שיתן אישור לדבר כזה".

"יש בזה משהו".

"לפחות על דבר אחד אנחנו מסכימים".

עשר שניות של שתיקה סמיכה.

"אז מספרים ?"

"תקשיב לי טוב, אני עשיתי הרבה דברים לא טובים בחיי, אבל אני לא מלשן, בטח לא על אדם כמו תום. כבר שכחת כמה שהוא היטיב איתך ? כיצד לדעתך התינוקת שלך הייתה בחיים היום אם הוא לא היה מעביר לך את המעטפה עם הכסף, הא? "

גם דרך העלטה הוא יכול היה לראות את חברו משפיל מבט.

"אתה צודק, אבל החיים מעל הכול, אני לא רוצה להשאיר את אותה התינוקת יתומה".

"ואילו חיים יהיו לך בדיוק אחרי שתהרוס את חייו, הא ג'פרי ?"

"חיי אשפתות, אבל חיים".

"אם אשתך תדע, היא לא תסלח לך בחיים".

"היא לא תדע".

"אז אני אדאג שתדע".

"היא תבין את החלטתי".

"היא לא".

"אולי".

"איך הוא יוכל לדעת שידעת ?"

"הוא יודע שזו משמרת הלילה שלי, הוא לא טיפש".

"אתה אמרת, וגם אם לא, תוכל לומר לו שהיית בטוח שיש לו אישור".

"אתה יודע שהוא לא יקנה את זה".

השניים עמדו בדממה טעונה.

"עשה מה שתרצה, אני לא ראיתי ולא שמעתי. רק אחר כך אל תבוא לבקש ממני לנקות את הלכלוך שהשארת מאחוריך" אמר והתחיל לפסוע משם.

"סתם כך, בגלל עניין שולי תפרק את הידידות ביננו בנג'י, אחרי כל השנים ?".

"אם זה נחשב בעיניך כעניין שולי ג'פרי, מעולם לא הייתה ביננו אחת כזו".

RU1 · 24/9/24

הקטע האחרון זה הדו שיח שהעליתי לדיון "דו שיח בין שתי דמויות"

RU1 · 26/9/24

בס"ד

"מאורה, אנחנו חייבים להזדרז !" תום היישיר מבט אל עבר הדמות השחורה בחסות החשיכה.

למעשה, גם באור יום צבעה אינו שונה כל כך.

"תום, אתה לא יודע למה אתה נכנס, אל תסכן את עצמך בשבילי" אמרה, ולא נקטה בשום פעולה המסמלת את רצונה לעלות על העגלה.

"מאורה, האמיני לי, אני עושה זאת עבורי הרבה יותר מאשר עבורך, מאסתי בחיים האלו לפני שנים, אין לי יותר כוח להיות בובת סמרטוטים על מריונטה ולרקד לפני אבא שלי לפי קצב חלילו".

תום לקח נשימה עמוקה וטמן את עיניו בקרקע.

"למה את מחכה ?" שאל את ארוסתו ולא הבין, היא עמדה נטועה לקרקע בעוד שאין להם שבריר של שנייה לבזבז, האו ממשיך להעמיס את תכולתם המועטה לעגלה, פניו מנוקדות בטיפות זיעה שמוסיפות לו זוהר בחשיכה.

"אני מחכה ששפיות דעתך תחזור אליך, אני לא חושבת שאתה מבין או מפנים מה אתה עושה כרגע. התוכנית המפוקפקת הזו בקושי עלתה במוחך בצהרים ואתה כבר מוציא אותה אל הפועל, חשבת בכלל על הסכנות שבה?" היא נעצה בו עיניים חודרות, היא דמתה באותו הרגע להר געש לפני התפרצות, ולא נראה היה שהיא תמשיך להשתמש בטון המאופק אותו הצליחה להפיק עד עתה.

"חשבתי שלמדת משהו מאביך..." היא המשיכה.

"מוטב להיות כלוא במקום מוכר מאשר חופשי בלא נודע, נכון, מצב החיים כרגע דרוש שיפור בהחלט, אבל אנחנו חיים, ואנחנו ביחד, ויש לנו מה להכניס לפה בבוקר ויש לנו איפה להניח את הראש בלילה. מה נוכל לבקש יותר מזה ? הסתכל מסביבך, תראה כמה אומללים באמת חיים סביבנו, והם אינם נדירים בנוף. רוב משפחתי, ידידי ובני עמי אומללים. אומללים, אבל מאושרים בחלקם, גם אם חלקם זה משפחה לא שלמה או איבר שנקטע מאדון אכזר ותלווה אותם לכל החיים. האם אין זו כפיות טובה לבקש ולפעול ליותר ממה שיש לנו כרגע ?"

מאורה יישירה מבט מאשים אל תום, דרושת תשובה. אך תום לא פסק מתזזיתו הפעלתנית לרגע אחד, משים את עצמו כאילו לא שמע דבר.

"תום, אתה לא יכול לגרור אותי לכל ההרפתקה הזו סתם, אז לכל הרוחות תעצור את האריזה המטופשת הזו ותענה לי".

תום עמד בגבו אליה, לא מסוגל להישיר אליה מבט, אך הוא עצר.

"את צודקת" אמר מבלי להסתכל עליה.

"אני באמת לא יכול לדעת את ההשלכות של ההחלטה שנטלתי, אינני נביא, אבל דבר אחד אני יודע..." טון דיבורו הכמעט בלתי נשמע עלה פתאום, הוא הסתובב אליה, כאילו לא חושש יותר לומר את דבריו.

"המצב רק ילך וידרדר מיום ליום, זה ברור לי כשמש. אני לא טיפש מספיק כדי לחכות לו כאן בחיבוק ידיים ולתת לו לסטור על פנינו ברגע, יש לנו כאן חלון הזדמנויות שלא יחזור, ואני לא מתכוון לתת לו לחמוק בשילוב ידיים, מה את חושבת לעצמך בדיוק ?" דוק מבריק ושקוף כיסה את עיניו לפתע.

"אבא שלי מטיל עלי יותר תפקידים ככל שהימים עוברים. יום אחד, אני אהיה אחראי על כוח האדם באחוזה, אני אצטרך לצוות ולהכות ולאמלל אותך ואת כל משפחתך וקרובייך במו ידי. ואם לא, אבי ודאי יהרוג אותי, לא בספק כמו עכשיו. אני לא מוכן להגיע למצב הזה, אני בורח עכשיו". וכמו להוכיח את דבריו, הוא הניח את מגפו הימני על מדרגת העגלה.

"זה הזמן להחליט אם את מצטרפת אלי, עכשיו, או לעולם לא".

מאורה לא הוסיפה מילה ונחפזה לעלות על העגלה. תום לא צלף בסוסים, מספיק ששומעים את פרסותיהם הנוקשות בקרקע, אסור לאיש לשמוע דבר נוסף.

אך נראה שמישהו מסוים מאוד בכל אופן שמע.

שער האחוזה ננעל בשעות לילה. תום עצר את הכרכרה לפניו וירד לפתוח אותו במפתח שנמצא בכיסו תדיר. השער נפתח, והסוסים המשיכו בדהרה.

ליבו של תום כאילו הפך לחצי ממשקלו הרגיל. בין שער האחוזה עצמה לבין היציאה המרכזית מפרידים מיילים רבים של שדות ומגורי העבדים. סם מילר, כמובן, אינו חושב לבזבז כסף ומשאבים יקרים על דברים זניחים כמו תאורת לילה לעבדיו. כך שברקיע זוהרים אלפי כוכבים, מבלי שזיהום אור יפריע להם. עומדים בסדר מפעים ובלתי נתפס לצד הירח המלא שדווקא עומד לרעתם של הבורחים הלילה. השמים פרוסים כמו מפה מעל שדות הכותנה ומטעי הפירות.

לתום אין שנייה מיותרת להביט לצדדים, ומפני המרחק ממעונות השינה של בני הבית, הוא בוחר לצלוף בסוסים ולהאיץ את קצב דהירתם. האזור שקט בצורה מפחידה למדי.

תום מביט לשבריר שניה למעלה כדי לבוק האם ביתני השמירה מאוישים, אך השנייה הזו התארכה יותר משתכנן, הוא לא יכול היה להתיק את עיניו מהרקיע.

"תמיד כל כך יפה כאן בשעות הערב?" הוא שאל בלחש את מאורה שישבה מאחוריו, לא ברור אם הוא ציפה לתשובה או לא.

"תתפלא לראות כמה קל למצוא את היופי סביבנו" ענתה לו כמעט בלי קול "אם נשכיל לנשום את הזמן, לחרוט אותו במשמעות, ולא רק לדחוק בו כדי להרוויח עוד מטבע או שניים".

השניים שתקו, מנסים להכיל את היופי סביבם. אך הסוסים כנראה כבר הורגלו בכל זה והמשיכו לשעוט קדימה מבלי כל הצלפה או דרבון.

"זה כל כך לא הוגן" אמר תום בהשלמה.

"ככל הנראה זו הפעם האחרונה בה אראה את השדות האלו, את השמים כאן מעליהם, אף פעם לא הייתה לי הזדמנות לראות כמה יפים הם".

הם המשיכו להביט ולהרהר, אך לא שמו לב כמה התרחקו משטחי האחוזה וכמה התקרבו ליציאה הראשית.

"זה באמת לא הוגן" הוא שמע קול עונה לו, אך זה לא היה קולה של מאורה, זה היה קול אחר, מוכר עד כאב.

"אז למה שתרצו ללכת מכאן כל כך מהר, אתם ממהרים לאן שהוא?" שאל סם מילר כשחיוך זדוני על שפתיו, מוקף בכל הפועלים רמי הדרג באחוזה.

"לא לא לא, אתם מוכרחים להישאר, אני מתעקש, איזה מן מארח אהיה כשארשה לכם לעזוב את כל היופי הזה".

תוך שניות אחדות הם היו מוקפים לגמרי, הסוסים נעמדו על רגליהם האחוריות ובעטו באנשים שלפניהם. מבטיהם של תום ומאורה הצטלבו לשנייה אחת, עיניהם מוצפות חרדה.

"לא, זה לא יכול לקרות!" זעק תום והמשיך להצליף בסוסים ללא רחם. הסוסים בעטו בחייתיות עד שנפרצה להם דרך צרה בתוך ההמון האנושי ודהרו דרכה אחוזי טירוף.

"אנחנו כמעט בכביש הראשי אסור לוותר, קדימה!"

הסוסים, כמו הבינו את המצוקה, המשיכו במרוץ הבלתי מוכרז.

פיצוץ עז נשמע מאחד הגלגלים, העגלה חרקה בקולניות על הכביש בקול לא מבשר טובות. כמה שניות אחר כך הצטרף גם סוס לגלגל המנופץ וקרס לידו, גורר את השני אחריו.

העגלה הוטחה על האדמה ברעש מחריד כששני נוסעיה איתה. זה היה מיצג הראווה לאקדח, התותח הנייד, שהומצא ממש לאחרונה וחיכה לרגע הנכון לבוא לידי שימוש.

תום צנח בתעופה על הסוסים כשמאורה על רצפת העץ הקשה, דימום מחשיד החל לנזול מאפה.

"אתם מוקפים תום, אין לאן לברוח" הוא שמע את אחד משומרי האחוזה מכריז, כנראה גם מי שהחזיק ברובה.

הוא איבד תחושה בידיו וברגליו, לא מוכן לקבל את מה שארע.

מבין הערפול שאחז בו ומבין הדמעות והזיעה שהתערבבו על פניו, הוא הצליח להרגיש שמניפים אותו גבוה באוויר ועוקדים אותו כאילו היה שק תפוחי אדמה.

"הביאו גם את השרץ השני" שמע את אביו אומר מבין בליל הקולות שהקיף אותו.

"אני מצטער תום, באמת, אני לא יכול לסרב".

הוא כבר לא שמע מי אמר זאת, הוא רק הרגיש את ליבו פועם בקצב מטורף, כאילו ממש עוד מעט הוא עומד להיסדק, אך הוא לא עמד בזה.

"אה...אדוני ?" פנה אחד המשרתים הבכירים יותר אל סם, שוורידיו התנפחו בצידי פניו

כמו שתמיד קורה כשהוא זועם יותר מהרגיל.

"מה ?" הוא שאג אליו בתגובה.

"הוא התעלף".

אשמח לביקורות.
זו הטיוטה הראשונה ואני מרגישה שחסר לי חוות דעת כדי לשפר אותה.
תודה!

RU1 · 26/9/24

שכחתי לכתוב - זהו פרק 4 ( החלפת משמרות ) - חלק ב'.

2123 · 15/10/24

יהיה המשך?

RU1 · 15/10/24

נכתב ע"י 2123:
יהיה המשך?

ההמשך קיים, פשוט אני רוצה לעבד קצת את הדמויות.

2123 · 15/10/24

נכתב ע"י RU1:
ההמשך קיים, פשוט אני רוצה לעבד קצת את הדמויות.

בהצלחה, מחכים!

RU1 · 15/10/24

עד שאגמור, הנה המשך קצר. תודה על ההתעניינות! נותן חשק להמשיך.

בס"ד

פרק 5 -רחוק מדי - חלק א'

התקרה לא השתנתה

התקרה לא השתנתה במאומה גם אחרי שעתיים של צפייה מתמידה. כך הסיקה רבקה מבין שלל הכריות שעל מיטתה.

היא שכבה פרקדן על מיטתה, לא זזה לשום מקום מאז הבוקר.

לא ענתה לקריאות הוריה שזימנו אותה לשיחה בסלון שוב ושוב, לא קמה כדי לאכול ולשתות או להעסיק את עצמה במשהו.

היא הרגישה שכל העולם נגדה והיא חייבת למחות על כך. רק ששכחה לשים לב שהמפסידה היחידה בסיטואציה זו היא.

אך גם לכוח הסיבולת שלה יש גבול. בסופו של דבר היא קמה מהמיטה, התמתחה קלות ויצאה כדי להביט בחלון, לסדר את מחשבותיה.

היא הייתה מבולבלת, לא הבינה כיצד קרה כל מה שקרה בשעה האחרונה.

מה שברור היה לה זה שחברותה עם מולי לא תשוב להיות כמו שהייתה, אולי לא תשוב לעולם. על בגידה כזו היא לא תשכח ולא תסלח.

אם רק יכלה, הייתה מספרת להוריה הכול, אבל אם תספר להם שהיא ניסתה לנעול נערה בבית העץ למשך כל הלילה, טוב, אולי מוטב שתברח מהבית, זה לכל הדעות יהי בטוח יותר מלספוג את התגובה של הוריה לשמע הבשורה.

חלון חדרה של רבקה פונה לאורווה המשפחתית ונהמותיהם של בריטני וגלילאו הדירו שינה מעיניה באורח קבע, אבל עכשיו אולי תצמח לה מהם תועלת.

היא ממש לא מתכוונת להיות הילדה המסכנה והמרותקת, זה מעולה לא היה הסגנון שלה והיא ממש לא מתכוונת להתחיל עכשיו.

היא תראה להם, היא עוד לא יודעת מי זה 'הם', אבל היא תראה להם, למי שזה לא יהיה.

היא טיפסה על השידה והעבירה את רגלה הימנית מעבר לאדן החלון, תחתיו המתין לה כר דשא רענן ועבה לספוג את הנפילה. היא העבירה את משקלה לצד ימין וניסתה להעביר גם את רגלה השמאלית.

הגמישות בירכיה לא הייתה מהמשובחות כך שהיא התנודדה באוויר עם רגלה הימנית כלפי חוץ ורגלה השמאלית מתוחה על האדן.

"אני חייבת...פו...להיכנס...לכושר" היא הפטירה לעצמה בין כל הנשיפות הקולניות שהפיקה במהלך הניסיון להיחלץ מהסבך.

היא העבירה את המשקל מצד לצד בניסיון מגוחך למדי לקפוץ אל הדשא.

"אהה" קולני נשמע בחצר האורווה שבדרך כלל שקטה בשעות האלו. כנראה הניסוי הצליח בכל אופן.

כך או כך, רבקה ניסתה לחלץ את עצמה מהתנוחה הלא הגיונית בעליל, היא הייתה נראית כמו קשר סבוך של איברים על גבי הדשא.

"אני שונאת נפילות!" הכריזה, כאילו יש מישהו שאוהב אותן, אך מי יודע ?!

היא פסעה בצעדים גסים לאורווה, תוהה את מי לבחור.

למען האמת, היא מעולם לא התנסתה בדהירה חופשית לבדה, נשים רכבו על סוסים רק במסעות משפחתיים או בשיעורים פרטיים, לעולם לא לבד.

היא החליטה לבחון את החוק הבלתי כתוב הזה.

היא פתחה בזריזות את תאו של גלילאו וקפצה על גבו. גלילאו כאילו חש בהלך רוחה כשהתחיל בדהירה מהירה לכיוון השדות הפתוחים.

היא יכלה להתמכר לזה. שקט, חופש, לא לחשוב על דבר מלבד הפלא האדיר שאלוקים ברא ושמו טבע.

היא פיזרה את שערה, נותנת לו לחוש את הרוח העוצמתית שהכתה בפניה.

כעבור מיילים בודדים בינות לשדות פרחים צבעוניים היא נכנסה לחורשה, שם הייתה צריכה למתן מעט את קצב דהירתה כדי שגלילאו לא יפצע מהענפים שהזדקרו מכל כיוון.

לפתע נדמה היה לה ששמעה קולות אנושיים ממש בסמוך אליה, היא אזקה את המושכות בחוזקה ועצרה מדהירתה. לפי מספר הקולות מדובר בקבוצה של חמישה גברים לפחות. ולמרות שהיא לא תכננה דבר מהדהירה הפתאומית הזו, לפגוש בקבוצה כזו או אחרת כמובן לא היה בתכנוניה.

היא ניסתה לסובב את גלילאו בשקט במרחב הצר של השביל בין העצים.

"שמעתם את זה ?" קולו של אחד הבחורים נשמע.

"כן, נשמע שיש בחורשה רוכב נוסף מלבדנו לשם שינוי".

"אולי הוא זקוק לעזרה?".

אשר יגור לה בא לה. היא ניסתה לזרז את גלילאו בדקירות עדינות וקטנות.

בשוט היא מעולם לא השתמשה. מאז ומעולם אמרה שצריך לגנוז את החפץ הזה והאמינה שעם תקשורת נכונה עם הסוס אפשר להשיג כל דבר.

אבל בסיטואציה הנוכחית, היא לא הייתה מתנגדת לשוט קטן.

היא שבה לדהור במהירות, כנראה שגלילאו בכל זאת הבין לבסוף מה עליו לעשות.

"הי, אתה, עצור !" היא שמעה את קריאותיהם של הגברים, אך האיצה את הקצב.

לא היה סיכוי, הם היו מיומנים ממנה פי עשרה והסוסים שלהם נראו צבאיים. לא כמו גלילאו, שעם כל אהבתה אליו, היה בסך הכול סוס בייתי.

"אם אין לך מה להסתיר - " שמעה את הדוהר מאחוריה אומר.

"עצור, פנינו לשלום. אך אם יש לך נדאג לעצור אותך".

רבקה העדיפה לעצור. בכל מקרה יתפסו אותה, לפחות תנסה להראות כמה שפחות עוינת על הדרך.

רודפיה גם עצרו מאחוריה. היא עדיין לא הסתובבה אליהם. המרחב של השביל היה מסורבל לכל אורך היער, המועצה לא עשתה דבר בעניין.

"אל תזוז, אנחנו נבוא אליך !" פקדו עליה. כנראה לא שמו לב עדיין לשערה הארוך הפזור או לשמלתה שהתבדרה ברוח.

היא לא הספיקה לומר אננס משומר לפני שהם הקיפו אותה מכל צדדיה.

"זאת ילדה !" קרא אחד מהם בתדהמה, הם החליפו ביניהם מבטים מחויכים והרפו את ידיהם מהנשק.

"רדי מהסוס בבקשה" פנה אליה אחד הרוכבים שנראה היה כמו המפקד.

היא צייתה וקפצה בצורה מיומנת מעל גב הסוס.

פתאום, מגובה הקרקע יכלה לראות כמה הם תמירים ופחד בלתי רצוני התחיל לזחול אל ליבה.

מפקד הקבוצה התכופף לעמידת כרוס כדי לדבר איתה בגובה העיניים, שלה.

"ברחת מהבית רוכבת צעירה ?" הוא אמר בקול רך ואבהי, רבקה הנהנה בראשה לשלילה.

"לפי טיב הקשר בינך לבין..." הוא הביט על הסוס כאילו בכוח מבטו לגלות לו את שמו.

"גלילאו" היא השלימה.

"כן, גלילאו, נראה שהוא אינו גנוב, אז מה בכל אופן את עושה פה ?"

"דהירה שיצאה מכלל שליטה" היא מלמלה בשקט, מבטה פונה לאדמה.

"ואביך לא בא לעזור לך ?"

"טוב... הוא לא כל כך שם לב..."

"מה זאת אומרת לא שם לב ?" תמה המפקד וקולו החמיר.

"הוא לא כל כך יודע"

"הא, זה כבר עניין אחר" הוא חייך אליה חיוך סמכותי.

"היכן את מתגוררת ?" שאל והזדקף מלוא קומתו.

"בבית הראשון אחרי שדה הפרחים"

"הא, קרוב ממש אם כך, אני יכול לראות אותו מכאן" נאנח בהקלה.

"עלי על סוסך, גלילאו נכון ?! נלווה אתכם הבייתה".

רבקה התעוררה מקיפאון החושים שאחז בה, לזה היא לא התכוננה.

"מי אתם בכלל ?" שאלה, רצתה לברר את סמכותם לפני שהם כופים עליה דבר כזה.

"אנחנו שומרי החורשה, שומרים על האדם מפני החורשה ועל החורשה מפני האדם" השיב לה בגאווה לא מוסתרת. אין זה סוד שלפלוגת שומרים זו מתקבלים העידית שבעידית מכל בחורי האזור. והם, בתמורה לשירות המסור מקבלים משכורת נאה שנערים בגילם לא יוכלו לקבל בשום מקום אחר.

יותר מדי פשעים התרחשו בצל החורשה האדירה הזו והעירייה שמה בראש מעייניה לשים לזה סוף.

הפלוגה גם נתנה מקפצה לעתידם הצבאי של הבחורים ושימשה מעין מכינה צבאית. רבים מבוגריה התברגו בתפקידים רמי דרג בצבא.

"לכן זה מתפקידנו לדאוג שתשובי בשלום לביתך" הוא סיים.

"הכול בסדר, זה רק מרחק קצר. אני מעריכה את העזרה ואת הדאגה אבל באמת אין צורך".

היא השיבה מהר, בתקווה שישתכנעו.

"אין זו בושה לקבל עזרה, והשדות גדולים. מכאן, מהגובה, ניתן לראות את ביתך בקלות אך מגובה פני השדה לא ניתן ואת עלולה לאבד את דרכך בקלות".

"לא אאבד! " היא התחננה,

"אני מכירה את הכיוון היטב".

"אני מצער ילדונת, אני חייב לדאוג לשלומך. וגם לדאוג שלא תחזרי על מעשה כזה שוב". הוא עצר והביט עליה בחיוך מחנך.

"חזרי להוריך, קבלי את עונשך בכבוד, כך גדלים לאנשי מעלה".

כאן רבקה כבר איבדה את שאריות הסבלנות שעוד נותרו בה, סדרת חינוך באמצע החורשה הייתה מבחינתה חציית גבול.

"גם לקבל נזיפה מהמפקד זו דרך להתחנך, ובכל זאת, לא תהיה מעוניין בכך, נכון ? לא תבין אותי ?" היא שאלה בצורה היפה ביותר שיכלה.

RU1 · 19/10/24

בס"ד
בחול המועד אנחנו לא נוהגים להקליד ממש, כך שזו הפסקה קצרה בשבילי מהסיפור.
זו הזדמנות בשבילי לסקור אותו ולאסוף נקודות לשיפור.
אשמח מאוד לשמוע דעה מכל מי שעקב אחרי הסיפור, על העלילה, על השפה, על הדמויות, על האוירה וכל דבר נוסף עליו אתם חושבים.
בנוסף, התלבטתי מאוד אם להעביר את מה שאני רוצה דרך דמויות שומרות תורה ומצוות,אבל הגעתי למסקנה שכך הסיפור לא יוכל לקרות ולכן בשלב הראשון של הסיפור השארתי אותן כך.
אשמח לשמוע מה דעתכם גם על זה, האם זה עובר? האם אין לזה מקום אצלינו?

אני יודעת שיש סיפורים רבים עם דמויות שאינן שומרות תורה ומצוות או שאינן יהודיות כלל, אבל בדרך כלל הסיפורים האלו מדברים על חזרה בתשובה, גיור או שזו דמות לא מאוד מרכזית כך שזה לא מפריע.
אבל כאן, בכל החלק הראשון אני לא מתכוונת להתייחס לסוגייה הזו כלל.
מחכה מאוד לשמוע את דעתכם !
מועדים לשמחה.

RU1 · אתמול ב- 22:19

בס"ד

[פרק 5] - [רחוק מדי] - חלק ב'

השומרים ניסו לכלוא את חיוכיהם מאחורי גבו של המפקד.

"את אומנם קטנה" הוא השיב לה כשסומק קל על לחיו.

"אך פקחית, בואי ונעשה עסק, את תבטיחי לי בהבטחת זרת שלא תצאי לשוטט סתם כך בלי רשות עם או בלי סוס, ואני, לא אספר לאביך, מוכנה ?!"

תחושת הקלה פשטה ברבקה.

"מוכנה !"

היא שלבה את זרתה עם זו של המפקד.

"אני, רִבֶּקָה רובי, ביתם של אליסה וארתור רובי מהבית הסמוך לשדה הפרחים מתחייבת בזאת בלי נדר שלא אצא מפתח הבית בלי רשות הורי עם או בלי סוס".

רבקה הביטה לתוך עיניו של המפקד ברצינות תהומית, מצפה לחלקו בעסקה.

"ואני, ג'יימס לורנס, מפקד פלוגת שומרי החורשה וסביבותיה מתחייב בזאת כתמורה בלי נדר לא לספר לאביך דבר מאשר התרחש היום".

רבקה זינקה בקפיצה אחת על גבו של גלילאו ופתחה בדהרה לפני שהמפקד יספיק להתחרט.

"תודה" היא צעקה לעברם.
"אני חייבת לכם". הם נופפו לה עם מטפחת הבד שהייתה בכיסם.

"יש לה הרבה פוטנציאל לקטנה הזו, לו רק היו מאפשרים לנשים למלא אותו" אמר ג'יימס לפקודיו לפני שפנו לאחור.

אבן במשקל של פיל ירדה מליבה של רבקה, נדמה שגם הרוח הזדהתה איתה כשחבטה בקלות ובמשב רענן על פניה.

שוב היא הגיעה אל שדות הפרחים הצבעוניים, הדהירה הייתה קצרה משתכננה, אך איכותית.

רבקה כבר הייתה במרחק מיילים ספורים מביתה ושוב הוא לא היה נראה כמו נקודה קטנה באופק.

"כיצד אכנס הביתה בלי שיבחינו בי?" תהתה לפתע, על זה היא לא חשבה. כל כך נהנתה מעוצמתה של הדהירה ששכחה לגמרי שהיעד אליו היא חוזרת, לא כל כך מועדף עליה כרגע.

היא גם הרגישה ששומרי החורשה עוד עוקבים אחריה במבטם כך שאינה יכולה לבצע אחורה פנה.

לפתע, רעיון מבריק עלה בה. הבתים בריצ'מונד גדולים מאוד, כך גם החצרות המקיפות אותם, ממש כמו שדה קטן. כנראה תהליך העיור עוד לא הגיע לאמריקה בכלל ולווירג'יניה בפרט, כך שהיא יכולה להקיף את הבית במעגלים.

לשומרי החורשה שצופים בה מרחוק זה ייראה כאילו היא כבר נכנסה הבייתה, הוריה לא יראו אותה מהחלון מפני המרחק, וכך תוכל להעביר את הזמן עד שתדע שכולם כבר עלו לחדריהם.

להמתין באורווה לא תוכל כי הנערים השחורים עובדים שם בתדירות גבוהה.

כך עשתה. בדהירת טרוט איטית היא התחילה להקיף את הבית, נזהרת לא לבלוט בעין לשום גורם זר ומוכר כאחד.

כשעברה ליד האורווה בפעם הראשונה, גלילאו נחר בשמחה, כנראה כבר ייחל למנוחת הצהרים שלו.

"רק עוד קצת חבר" היא לחשה לו ודרבנה אותו להמשיך. בסיבוב השלישי היא עצרה מעט ונתנה לו ללעוס מהדשא. אין מה לומר, גם היא התעייפה מהרכיבה הממושכת, אך השעה הייתה שעת צהרים.

"בוודאי כולם סועדים עכשיו" חשבה וליטפה בערגה את ביטנה המקרקרת, אך היא עדיין לא יכלה להיכנס.

"קדימה" אמרה בטון לאה והמשיכה להקיף את הבית.

"את מנסה להוריד גשם ?" נשמע לפתע קול זר וגברי מאחוריה.

רבקה זינקה בבהלה על גב הסוס ומשכה את הרצועות, גלילאו צנף ונהר בחוזקה.

"ששש..." היסתה אותו כשתרה במבטה סביב לראות מיהו הזר.

"דיברתי עם האינדיאנים קודם והם סיפרו לי בסוד שזה לא עובד בחודשי הקיץ".

הוא המשיך, אך חיוך רווח החליף את הבהלה על פניה כשזיהתה במי מדובר.

היה זה אדם בגיל העמידה בגובה ממוצע, היה לו זקן קצר שהלבין כבר לגמרי, אך שפם לא היה לו. הזקן התחבר עם צדעי ראשו עד לשערו המלא למרה הפלא, שהיה מכוסה בכובע שדמה לכובע בוקרים, אך הוא היה מחוטב יותר ובעל שוליים קצרים ממש. קמטי שיבה עיטרו את עורו השזוף ואת עיניו החומות והעמוקות. חולצת הצווארון הלבנה מצאה את מקומה מחוץ למכנס החום.

היה רק אדם אחד בשכונה שיכל להראות כך.

"סבא" פנתה אליו רבקה בחיוך, אמיתי, לא מאולץ מפני חוקי הנימוס.

"הבהלת אותי !" אמרה בטון מתפנק למחצה וגוער למחצה.

"זו הייתה המטרה חביבתי" , החזיר לה ג'ייקוב נסבי בחיוך שובב.
"זו הייתה נקמה קטנה על כך שאת הבהלת אותי! מה את עושה כאן על הסוס? למה לכל הרוחות את לא נכנסת לביתך?"

רבקה נאנחה בשלמה.

"תגיד, זהו יום המחנכים שלא התבקשו לחנך הלאומי ולא ידעתי?" היא הפטירה בעייפות.

"למה ?" שילב ג'ייקוב את ידיו על חזהו, הוא לא התכוון לוותר.

"את מי עוד פגשת ?" שאל.

"חבורת בחורים שמכנים את עצמם 'שומרי החורשה' ".

ג'ייקוב נראה רגוע יותר למשמע הדברים.

"אני מכיר אותם, בחורים טובים שעושים את עבודתם נאמנה" אמר, ובמשך דקה ארוכה שתק, מהורהר.

"יש לך יותר מזל משכל טיפשונת, יש לך מושג את מי יכולת לפגוש ? יכול להיות שכלל לא היית חוזרת לביתך לעולם !" אמר בטון טעון, בלי חיוך, למרבה הפלא. רבקה חשבה שמרגע לידתו החיוך לא ירד מעל פניו מעולם.

לא היה לה מה לענות, אז היא פשוט שתקה.

"רבקה" אמר פתאום וחיוכו חזר לשכון על לחיו.

"למרות שאני כמעט בן מאתיים שבעים ושמונה שנים" הוא חייך אליה בקריצה.

"וחצי" הוסיפה רבקה וגיחכה.

"גם אני הייתי ילד, יש אומרים שמעולם לא התבגרתי מאז, אך נתעלם מהם כרגע. בכל אופן, למדתי דבר או שניים בחיי. תסבוכו, הם כמו כדור שלג, אם לא תעצרי אותם עכשיו, הם ידרדרו למקומות שכלל לא רצית שתגענה אליהם. תשלטי בהן כל עוד הן קטנות, להתמודד עם תוצאות זה אף פעם לא נחמד, אבל אחר כך, זה כבר יהיה מאוחר מדי בשביל לעשות זאת".

הוא הביט עליה במבט חודר ואוהב ונדמה היה כאילו הוא כבר יודע את כל מה שעוללה ועוללו לה בעשרים וארבע השעות האחרונות.

"אני סומך עליך שתעשי את הבחירה הנכונה" אמר, ואז הסתובב באחת ונעלם באותה מהירות בה הופיע.

"בסדר, בסדר, אני נכנעת" הפטירה רבקה לעצמה בחיוך, ירדה מגבו של גלילאו ופנתה לכיוון האורווה. אם יש מישהו שמסוגל לשכנע אותה לעשות זאת, כנראה שזהו רק אדון נסבי, שכנה, שלמרות שהוא דמות אהובה על כולם בצ'רלסטון, הוא גם נתפס כקצת תימהוני בעיני אנשים רבים. עברו תמיד לוט בערפל, נדמה כאילו צופן בחובו סודות רבים ואולי גם קצת אפלים.

אצלו – רב הנסתר על הנגלה. יש לו ידע עולם רחב מאוד, רחב באופן חריג ביחס לרמה הרווחת, ותמיד כשנראה הולך ברחוב, מצחו קמוט במחשבות והרהורים כאילו גורל העולם כולו מונח על כתפיו.

אך כל זה לא מנע ממנו להיות אדם חברותי ולבבי מאוד, הוא תמיד יציע ברוחב לב לארח עוברי אורח מזדמנים, ממלא את מקומה של הרעייה שמעולם לא הייתה לו.

ומשהו בשילוב המסתורי והאדיב הזה, גרם לרבקה להקשיב לדבריו.

"בוא גלילאו" היא טפחה על גבו בחיבה כשפנתה אתו לכיוון האורווה.

"מקווה שלא ירכבו עליך ביומיים הבאים, אתה זקוק למנוחה טובה, התעללתי בך כהוגן היום" אמרה בטון אשם קצת, יותר לעצמה מאשר לסוס שנדמה היה שמראה האורווה החמימה והמפנקת הניח את דעתו.

כשפנתה להחזיר אותו לתאו, היא חשה היטב בגבה את מבטיהם המשפדים של שני נערי האורווה שחורי העור, היא ניסתה להתעלם מהם כמה שרק יכלה.

כשפנתה בצעדים מדודים לכיוון הבית, היא ראתה גם את ג'ול, השפחה האחרונה והשלישית במספר שלהם, אישה צעירה בערך כבת עשרים וחמש שנים, הוריה קנו אותה בהיותה בת ארבע עשרה שנים בלבד.

רבקה כבר לא יכלה להתאפק, ג'ול אמנם ניסתה לשדר "עסקים כרגיל" אבל ברור שהיא מביטה בה בצורה חריגה.

"ג'ול, מה קרה בשעות האחרונות שכולם נראים כאילו גבתי להם את פרוסת הפשטידה האחרונה ?"

ג'ול אפילו לא חייכה כתגובה.

"האדון להגברת כמעט יוצאים מדעתם מרוב דאגה" היא השיבה לה ברצינות.

"אימך הייתה פונה למשטרה אלמלא אביך היה יוצא על סוסו לחפש אותך" המשיכה בלחישה.

"אבל כעת לא זמן לדיבורים, אני חושבת שמוטב שתיכנסי לבית, עלי להמשיך בעבודתי" המשיכה ג'ול בטון מתחמק ולא המתינה לתשובה בניגוד לאופייה הצייתן והכנוע.

"אין שום ברירה אחרת" לחשה רבקה לעצמה, כשרגליה הניעו את עצמן בחוזר חשק לעבר הבית, היא כמעט יכלה לשמוע את פעימות ליבה המהירות, נראה שכדור השלג שאדון נסבי דיבר עליו כבר נהיה גדול מאוד.

אם זה היה תלוי בה, מזמן הייתה בורחת ונכנסת לחדר דרך החלון, דוחה את הבלתי נמנע בלי לחשוב על התוצאות. אבל עם כל כמה שפחדה מתגובתם של הוריה, היא לא תיתן להם להמשיך לדאוג כך.

מרוב מחשבות היא לא שמה לב שהיא כבר עמדה מאחורי דלת העץ הצבועה שנהב. היא מילאה את ראותיה אוויר ככל שיכלה ודפקה במקוש הזהב שלוש דפיקות חלשות.