סיפור בהמשכים אריאל. ילד של אבא.

%תמר%

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אריאל שבע ומלכי שלוש

פרק ז

מלכי קטנה. היא לא מבינה כלום. אני כועס עליה. חזק. זה מוזר שאני כועס עליה. אבל אני כועס מאד.

היא כל הזמן שמחה. היא בכלל לא מכירה את אבא.

היא כל הזמן שמחה אני עצוב וכועס.

חשבתי שאני אלך לאבא בלילה של חנוכה. שאבא ידליק נרות בחנוכייה שלו.

בסוף אמא הדליקה. אצלנו בבית. והיא שרה מעוז צור. ורקדה עם מלכי. אני לא.

רציתי שאבא ידליק נרות. רציתי שמלכי תשמע את הקול של אבא שר מעוז צור. לא של אמא.

בנות בכלל לא יודעות לשיר יפה. אמא בטוח לא יודעת לשיר. מלכי בכלל לא מבינה את זה. היא בת שלוש.

לא אכפת לה כלום.

אפילו כשאמא עושה קידוש. לא אכפת לה.

וכשאני הולך לאבא והיא נשארת בבית. לא אכפת לה.

היא רק הכי שמחה וצוחקת בעולם. אני כמעט בוכה כשהיא שמחה ככה. בלי לדעת שאבא יכול להרים אותה גבוה.

אני הכי עצוב בעולם שהיא כבר לא זוכרת מה זה גשם כוכבים. אני הכי כועס בעולם שאמא לא מרשה לי לספר לה על אבא.

היא כל כך טיפשה.

בחתונה של שרי, בת דודה שלנו, היא רקדה עם אמא. ואני בכלל לא רקדתי. כעסתי נורא כי לא היה לי את אבא לרקוד אתו.

דוד מוטי כל הזמן קרא לי לצד של הבנים. הוא רצה שאני ירקוד אתו. לא הסכמתי לרקוד אתו. רק אבא רוקד איתי.

אני כועס על אבא. למה הוא הלך מאמא. בגללו אני כל הזמן עצוב וכועס.

רק מלכי הטיפשה הזו צוחקת כל הזמן. היא הכי טיפשה בעולם. אני כל כך רוצה שהיא תשמח. ותרקוד. ותשיר.

אבל אני כועס עליה שהיא ככה. כי אבא שר יותר טוב ורוקד ואוהב. הכי טוב בעולם.

והיא לא יודעת.

בטוח השם רוצה שלמלכי יהיה הכי טוב. זה לא הגיוני שהוא לא עושה לה טוב. אני בכלל לא מבין.

לא גיליתי לאבא שאני כועס על מלכי. אני בכלל לא מדבר עם אבא על מלכי. כלום. לא רוצה.

אם אבא הלך כשמלכי נולדה בטח הוא לא רוצה את מלכי. ככה אמא אמרה.

אז אני לא מגלה לאבא כמה מלכי שמחה. הוא בטח יהיה עצוב שהיא שמחה. והוא לא יכול לראות את זה.

רק לסבתא כץ גיליתי שמלכי היא הכי טיפשה ואני כועס עליה.

סבתא כץ צחקה ואמרה שאני חכם. היא אמרה שזה עצוב. ולמה אני חושב שמלכי טיפשה כי היא רק לא יודעת. לא לדעת זה בכלל לא נקרא טיפש.

מה שסבתא אמרה זה הכי טוב. כי ככה גם אני לא טיפש. אפילו אני לא יודע למה השם עשה למלכי רק קצת טוב. ולי גם רק קצת.

קצת כי לשימי, חבר שלי, יש לו אבא ואמא באותו בית ואני כל הזמן אומר לו שהכי כיף לו בעולם. הוא בכלל לא הבין למה. אבל אני כל הזמן חושב שכיף לו.

עוד מעט נגמור את הפרק במשנה ויהיה סיום. אמא תבוא. אני לא יודע אם אבא יבוא. אבא של שימי בטוח יבוא. גם אמא שלו. הם ביחד. לא כמו שאבא ואמא שלי.

אולי יום אחד אבא ואמא שלי יתחתנו עוד פעם. וככה יהיה לי טוב.

אני לא מבין למה השם עושה לא טוב. הוא אוהב אותנו. שאלתי את סבתא כץ עוד פעם. היא חייכה. העיניים שלה צחקו.

הוא אמרה שלפעמים השם חושב שהכי טוב ככה. ואנחנו לא יכולים להבין למה. רק השם יודע.

מאז אני כל הזמן אומר למלכי שאני לא כועס עליה. השם רצה שהיא לא תבין. והוא יודע אם זה טוב. אז שהיא לא תבין.

אולי כשהיא תגדל. ונהיה שנינו גדולים. אמא לא תוכל לדעת אם אני מספר לה.

אז. אז אני אספר למלכי שאבא עושה קידוש. לא אמא או סבא.

שאבא צריך להדליק נרות חנוכה.

שאבא צריך לרקוד עם אח שלה בחתונה.

שאבא צריך לגור עם אמא באותו בית.

שאבא צריך להשכיב אותה לישון עם מלא נשיקות כוכבים.

אני בכלל לא כועס עליה כבר. אני מרחם. נורא.

אני חושב שהיא התינוקת הכי מסכנה בעולם.

וזה טוב.
 

%תמר%

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בלי שתכתבי לנו אף מילה מחוץ לפרק.
איך אני יכולה להסביר על הסדרי הראיה מהמבט של אריאל?
קצת מציק לי בעין שאת משתמשת כדי לפסק בעיקר בנקודות.
אני רגילה. באמת פחות טוב ומקצועי וקריא. את יכולה לתת לי דוגמא של מקום שבו היה עדיף פסיק ולא נקודה?
 

ליליאן

משתמש סופר מקצוען
איך אני יכולה להסביר על הסדרי הראיה מהמבט של אריאל?

תחשבי איך. ככה עושים סופרים.
.
בינתיים מהנקודה מבט של אריאל אני חווה בלבול גדול וחוסר יציבות,
זה מלמד אותי שאין הסדרי ראיה מסודרים (למה?)
ו/או שאף אחד (גם לא האבא המושלם שלו)
לא הסביר לו ברחל בתך הקטנה את הסופיות של הגרושים,
לא מיסגר לו את הסיפור בנרטיב שמתאים לגילו,
שמוריד ממנו אשמה ונטישה.

ולצערי,
מאד מזכיר את 'בית בובות'
האבא המושלם והאמא הזוועתית.

את כותבת מאוד מענין ומושך לקרוא.
יש לך היכרות עם התחום מקרוב?
אם כן נראה שלא עם מקרים של הורים מיטיבים שחושבים על הילד.
 

ליליאן

משתמש סופר מקצוען
אריאל שבע ומלכי שלוש

פרק ז

מלכי קטנה. היא לא מבינה כלום. אני כועס עליה. חזק. זה מוזר שאני כועס עליה. אבל אני כועס מאד.

היא כל הזמן שמחה. היא בכלל לא מכירה את אבא.

היא כל הזמן שמחה אני עצוב וכועס.

חשבתי שאני אלך לאבא בלילה של חנוכה. שאבא ידליק נרות בחנוכייה שלו.

בסוף אמא הדליקה. אצלנו בבית. והיא שרה מעוז צור. ורקדה עם מלכי. אני לא.

רציתי שאבא ידליק נרות. רציתי שמלכי תשמע את הקול של אבא שר מעוז צור. לא של אמא.

בנות בכלל לא יודעות לשיר יפה. אמא בטוח לא יודעת לשיר. מלכי בכלל לא מבינה את זה. היא בת שלוש.

לא אכפת לה כלום.

אפילו כשאמא עושה קידוש. לא אכפת לה.

וכשאני הולך לאבא והיא נשארת בבית. לא אכפת לה.

היא רק הכי שמחה וצוחקת בעולם. אני כמעט בוכה כשהיא שמחה ככה. בלי לדעת שאבא יכול להרים אותה גבוה.

אני הכי עצוב בעולם שהיא כבר לא זוכרת מה זה גשם כוכבים. אני הכי כועס בעולם שאמא לא מרשה לי לספר לה על אבא.

היא כל כך טיפשה.

בחתונה של שרי, בת דודה שלנו, היא רקדה עם אמא. ואני בכלל לא רקדתי. כעסתי נורא כי לא היה לי את אבא לרקוד אתו.

דוד מוטי כל הזמן קרא לי לצד של הבנים. הוא רצה שאני ירקוד אתו. לא הסכמתי לרקוד אתו. רק אבא רוקד איתי.

אני כועס על אבא. למה הוא הלך מאמא. בגללו אני כל הזמן עצוב וכועס.

רק מלכי הטיפשה הזו צוחקת כל הזמן. היא הכי טיפשה בעולם. אני כל כך רוצה שהיא תשמח. ותרקוד. ותשיר.

אבל אני כועס עליה שהיא ככה. כי אבא שר יותר טוב ורוקד ואוהב. הכי טוב בעולם.

והיא לא יודעת.

בטוח השם רוצה שלמלכי יהיה הכי טוב. זה לא הגיוני שהוא לא עושה לה טוב. אני בכלל לא מבין.

לא גיליתי לאבא שאני כועס על מלכי. אני בכלל לא מדבר עם אבא על מלכי. כלום. לא רוצה.

אם אבא הלך כשמלכי נולדה בטח הוא לא רוצה את מלכי. ככה אמא אמרה.

אז אני לא מגלה לאבא כמה מלכי שמחה. הוא בטח יהיה עצוב שהיא שמחה. והוא לא יכול לראות את זה.

רק לסבתא כץ גיליתי שמלכי היא הכי טיפשה ואני כועס עליה.

סבתא כץ צחקה ואמרה שאני חכם. היא אמרה שזה עצוב. ולמה אני חושב שמלכי טיפשה כי היא רק לא יודעת. לא לדעת זה בכלל לא נקרא טיפש.

מה שסבתא אמרה זה הכי טוב. כי ככה גם אני לא טיפש. אפילו אני לא יודע למה השם עשה למלכי רק קצת טוב. ולי גם רק קצת.

קצת כי לשימי, חבר שלי, יש לו אבא ואמא באותו בית ואני כל הזמן אומר לו שהכי כיף לו בעולם. הוא בכלל לא הבין למה. אבל אני כל הזמן חושב שכיף לו.

עוד מעט נגמור את הפרק במשנה ויהיה סיום. אמא תבוא. אני לא יודע אם אבא יבוא. אבא של שימי בטוח יבוא. גם אמא שלו. הם ביחד. לא כמו שאבא ואמא שלי.

אולי יום אחד אבא ואמא שלי יתחתנו עוד פעם. וככה יהיה לי טוב.

אני לא מבין למה השם עושה לא טוב. הוא אוהב אותנו. שאלתי את סבתא כץ עוד פעם. היא חייכה. העיניים שלה צחקו.

הוא אמרה שלפעמים השם חושב שהכי טוב ככה. ואנחנו לא יכולים להבין למה. רק השם יודע.

מאז אני כל הזמן אומר למלכי שאני לא כועס עליה. השם רצה שהיא לא תבין. והוא יודע אם זה טוב. אז שהיא לא תבין.

אולי כשהיא תגדל. ונהיה שנינו גדולים. אמא לא תוכל לדעת אם אני מספר לה.

אז. אז אני אספר למלכי שאבא עושה קידוש. לא אמא או סבא.

שאבא צריך להדליק נרות חנוכה.

שאבא צריך לרקוד עם אח שלה בחתונה.

שאבא צריך לגור עם אמא באותו בית.

שאבא צריך להשכיב אותה לישון עם מלא נשיקות כוכבים.

אני בכלל לא כועס עליה כבר. אני מרחם. נורא.

אני חושב שהיא התינוקת הכי מסכנה בעולם.

וזה טוב.

נוגע ללב.

אבל איך
ילד שלא מצליח להפנים אץת המורכבות של החיים שלו
ושאף אחד לא האשם
ושלא צריך לכעוס ולהתאבל בחתונה (3 שנים! זה המון!!!)
אומר משפט כמו:
בטוח השם רוצה שלמלכי יהיה הכי טוב. זה לא הגיוני שהוא לא עושה לה טוב. אני בכלל לא מבין.
לא מרגיש לי תואם גיל.

איך הוא לא אומר לעצמו:
אבא אוהב אותי, אז למה הוא הלך.
אמא שמחה עם מלכי, למה היא לא רואה שאני עצוב.

זה הגיוני שהוא לא חושב ככה,
כי זה לא גיל של חשיבה מופשטת כל כך.





אם אבא הלך כשמלכי נולדה בטח הוא לא רוצה את מלכי. ככה אמא אמרה.

זוועה.
זה אמין כי זה קורה,
אבל זה ממש קשה שאמהות ככה מדברות באוזניים של ילדים...
 
נערך לאחרונה ב:

I.Q

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
אריאל שבע ומלכי שלוש

פרק ז

מלכי קטנה. היא לא מבינה כלום. אני כועס עליה. חזק. זה מוזר שאני כועס עליה. אבל אני כועס מאד.

היא כל הזמן שמחה. היא בכלל לא מכירה את אבא.

היא כל הזמן שמחה אני עצוב וכועס.

חשבתי שאני אלך לאבא בלילה של חנוכה. שאבא ידליק נרות בחנוכייה שלו.

בסוף אמא הדליקה. אצלנו בבית. והיא שרה מעוז צור. ורקדה עם מלכי. אני לא.

רציתי שאבא ידליק נרות. רציתי שמלכי תשמע את הקול של אבא שר מעוז צור. לא של אמא.

בנות בכלל לא יודעות לשיר יפה. אמא בטוח לא יודעת לשיר. מלכי בכלל לא מבינה את זה. היא בת שלוש.

לא אכפת לה כלום.

אפילו כשאמא עושה קידוש. לא אכפת לה.

וכשאני הולך לאבא והיא נשארת בבית. לא אכפת לה.

היא רק הכי שמחה וצוחקת בעולם. אני כמעט בוכה כשהיא שמחה ככה. בלי לדעת שאבא יכול להרים אותה גבוה.

אני הכי עצוב בעולם שהיא כבר לא זוכרת מה זה גשם כוכבים. אני הכי כועס בעולם שאמא לא מרשה לי לספר לה על אבא.

היא כל כך טיפשה.

בחתונה של שרי, בת דודה שלנו, היא רקדה עם אמא. ואני בכלל לא רקדתי. כעסתי נורא כי לא היה לי את אבא לרקוד אתו.

דוד מוטי כל הזמן קרא לי לצד של הבנים. הוא רצה שאני ירקוד אתו. לא הסכמתי לרקוד אתו. רק אבא רוקד איתי.

אני כועס על אבא. למה הוא הלך מאמא. בגללו אני כל הזמן עצוב וכועס.

רק מלכי הטיפשה הזו צוחקת כל הזמן. היא הכי טיפשה בעולם. אני כל כך רוצה שהיא תשמח. ותרקוד. ותשיר.

אבל אני כועס עליה שהיא ככה. כי אבא שר יותר טוב ורוקד ואוהב. הכי טוב בעולם.

והיא לא יודעת.

בטוח השם רוצה שלמלכי יהיה הכי טוב. זה לא הגיוני שהוא לא עושה לה טוב. אני בכלל לא מבין.

לא גיליתי לאבא שאני כועס על מלכי. אני בכלל לא מדבר עם אבא על מלכי. כלום. לא רוצה.

אם אבא הלך כשמלכי נולדה בטח הוא לא רוצה את מלכי. ככה אמא אמרה.

אז אני לא מגלה לאבא כמה מלכי שמחה. הוא בטח יהיה עצוב שהיא שמחה. והוא לא יכול לראות את זה.

רק לסבתא כץ גיליתי שמלכי היא הכי טיפשה ואני כועס עליה.

סבתא כץ צחקה ואמרה שאני חכם. היא אמרה שזה עצוב. ולמה אני חושב שמלכי טיפשה כי היא רק לא יודעת. לא לדעת זה בכלל לא נקרא טיפש.

מה שסבתא אמרה זה הכי טוב. כי ככה גם אני לא טיפש. אפילו אני לא יודע למה השם עשה למלכי רק קצת טוב. ולי גם רק קצת.

קצת כי לשימי, חבר שלי, יש לו אבא ואמא באותו בית ואני כל הזמן אומר לו שהכי כיף לו בעולם. הוא בכלל לא הבין למה. אבל אני כל הזמן חושב שכיף לו.

עוד מעט נגמור את הפרק במשנה ויהיה סיום. אמא תבוא. אני לא יודע אם אבא יבוא. אבא של שימי בטוח יבוא. גם אמא שלו. הם ביחד. לא כמו שאבא ואמא שלי.

אולי יום אחד אבא ואמא שלי יתחתנו עוד פעם. וככה יהיה לי טוב.

אני לא מבין למה השם עושה לא טוב. הוא אוהב אותנו. שאלתי את סבתא כץ עוד פעם. היא חייכה. העיניים שלה צחקו.

הוא אמרה שלפעמים השם חושב שהכי טוב ככה. ואנחנו לא יכולים להבין למה. רק השם יודע.

מאז אני כל הזמן אומר למלכי שאני לא כועס עליה. השם רצה שהיא לא תבין. והוא יודע אם זה טוב. אז שהיא לא תבין.

אולי כשהיא תגדל. ונהיה שנינו גדולים. אמא לא תוכל לדעת אם אני מספר לה.

אז. אז אני אספר למלכי שאבא עושה קידוש. לא אמא או סבא.

שאבא צריך להדליק נרות חנוכה.

שאבא צריך לרקוד עם אח שלה בחתונה.

שאבא צריך לגור עם אמא באותו בית.

שאבא צריך להשכיב אותה לישון עם מלא נשיקות כוכבים.

אני בכלל לא כועס עליה כבר. אני מרחם. נורא.

אני חושב שהיא התינוקת הכי מסכנה בעולם.

וזה טוב.
רבקיננמנהמה
 

Ayala10

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
אני רגילה. באמת פחות טוב ומקצועי וקריא. את יכולה לתת לי דוגמא של מקום שבו היה עדיף פסיק ולא נקודה?
למשל
מלכי קטנה. היא לא מבינה כלום. אני כועס עליה. חזק. זה מוזר שאני כועס עליה. אבל אני כועס מאד.
מלכי קטנה, היא לא מבינה כלום. אני כועס עליה, חזק. זה מוזר שאני כועס עליה, אבל אני כועס מאד.
 

Ayala10

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
וואיי @תמר עכשיו השלמתי כמה פרקים שלא קראתי (מלא זמן לא הייתי כאן...)
ההמשך כ"כ יפה, ירדו לי מלא דמעות!!
הצלחת להכניס אותי ממש לסיפור.

בקשר למה ש @ליליאן כתבה.
לדעתי כדאי לעשות גם פרק או שניים (או כמה שצריך), מהצד. על התנהלות המשפחה, הסדרי ראיה ועוד כל מיני אייטמים ונושאים שממבט של ילד אי אפשר לראות....
וכו'
 

%תמר%

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כתוב פצצה !
סיפור ברמה גבוהה מאוד,
אבל סבתא כץ שאריאל כ"כ אוהב כאן, זה לא הסבתא שהיתה מרביצה לו?
אופס. התכונתי לסבתא שרה. בטעות יצא לי סבתא כץ. סליחה. סבתא כץ היא של אמא. סבתא שרה היא של אבא.
חבל שאי אפשר לערוך ולתקן...

תודה על התגובות המרגשות💕 שמחתם את לבבי.
אולי אני אכתוב פרקים שאמא או אבא מספרים...
 

%תמר%

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק ח

אבא של אריאל:


ילד כוכבים אמר לי "מלכי חולה. אמא אמרה שרק אני אבוא".

ילד כוכבים בא אלי, המלכה הקטנה שלי לא. היה בו עצב ופחד. סערה בעיניי תכלת וברק ורעם. גלים התנפצו בעיגולי עיניו, בקשו לו שלווה. ואין. הוא לא יכל שלא לפחד. ואני לא יכולתי לראות בו פחד.

אז חיבקתי, מחצתי ראש קטן. רציתי להגן עליו, לשמור. מהכל, מהחיים. שלא יפחד.

"אריאל שלי כאן וזה הכי שמש והכי טוב בעולם" לחשתי לו באוזן, שישמע, שיבין שאני שמח. כי הוא כאן.

לא אמרתי לו שאבא מתגעגע למלכה קטנה אחת. לא יכולתי לומר, הוא היה ילד ואני אבא.

אבא שלא יכול להגן על הילד שלו, שלא יכול להיות שם אתו כשעצוב כשכואב לו בלב. וזה שרף לי. חדרי ליבי עלו באש.

אריאל התנתק ממני הלך לסבתא שלו, אמא שלי. לא היה בו ארס על סבתא, רק עלי, על אבא שלו יורקים באוזניו 'אבא רע'.

אריאל לא נתן לי כבר לחבק, לשטוף אותו בגשם.

"אבא אני לא תינוק", אמר. הוא לא תינוק. בכלל לא. ילד גדול מהחיים שנפלו עליו.

הבטתי בו. כל כך דומה לה. וכל כך לא. אותו אף קטן סולד, אותן עיניים גדולות, איברים בהעתק הדבק. את הצבע אני נתתי לו, לילד שלי. שיער שחור פחם, תלתלים. עיניי תכלת עם נגיעות אפור. עור כהה, שזוף. נמשים קופצים, מעידים על שמש שנישקה פנים.

וכולו הר רגשות. ולב. וכולו סערות וסופות. וכולו צחוק פעמונים עם עצב, ושמחה, ופחד. ביחד. כולו אריאל אחד. קטן. רק בן שבע.

וכולו ילד של אמא עם נגיעות של אבא.

אלוקים גידל לי אריאל, ילד שלא חטא. ילד שאוכל כל השבוע אמא, אבא רק קינוח, כשאמא מרשה, כשמגיע לו.

וזה טוב. כי אלוקים גידל.

אלוקים גידל לי אריאל. אלוקים גידל לו פחד בעיניו. אלוקים גידל אריאל של אמא. אלוקים גידל בי תפילה. שיחזור אלי אריאל של אבא. שלא יהיה בו פחד.

כשהגיע הלילה ילד של פחד התקלח. לבד. נכנס למיטה. לבד. לא רצה אבא.

נכנסתי לחדר, ילד של פחד הביט בי, "רוצה שנשיר המלאך הגואל?" שאלתי. הוא לא ענה, פחד בעיניו. נישקתי, ליטפתי פנים, לחשתי לו "אריאל שלי, ילד של אבא, אני אוהב אותך. אתה כמו השמש והירח, כמו הכוכב הכי נוצץ. אתה לא צריך לפחד. ילד שלי. אבא פה קרוב."

חיבקתי אותו, חזק, הלב שלו דפק, מהר.

ניסיתי להיות לו לשמש. להאיר. להבריח חושך. ופחד. חיכיתי שהכוכב שלי יחזיר אור.

לא ידעתי שממני הוא מפחד, מהמפלצת שאמא שלו ציירה על פני. אמא שגנבה לילד שלה אבא, טוב. שרטטה אותי אבא רע. אבא מפלצת.

ידעתי שאריאל שלי מפחד. לא ידעתי שאני המפלצת.

רק בשבוע שאחרי מוטי כץ התקשר, דוד של הילד שלי. אמר לי " אריאל מפחד לבוא. הוא לא יבוא. אתה בטח לא רוצה להפחיד את הבן שלך."

הוא צדק, לא רציתי להפחיד את אריאל. לא ידעתי איך למחוק את הלורד השחור שנצבע על פניי, מפלצת.

אז רק הגעתי אליו. קרוב.

נשענתי על גדר בית שהיה שלי, חיכיתי. דוד מוטי ירד אלי עם מלכי, החזיק יד לאריאל. ירדתי על ברך, עד הילד שלי. לחשתי לו, באוזן. "אבא של אריאל אוהב אותו. אבא של אריאל מתגעגע לילד הגדול שלו." חיבקתי בעדינות. הוא לא עזב לדוד מוטי יד, החזיק באח של אמא שלו. לא הרפיתי חיבוק, רציתי לספר לו שאבא טוב. ואוהב. לחשתי לו בשקט באוזן בלי לדעת אם הוא שומע, מקשיב.

לא לקחתי אותו איתי. הוא לא רצה לבוא. כעס ופחד רקדו בתכלת עיניו. רק מילים של אבא היו אתו בשבוע הזה. ובשבוע שאחרי. היו שבועות שלא ירד למטה. גם לא המלכה הקטנה.

אני חיכיתי, כל שבוע, ליד גדר שעטפה את בית ילדי.

לא רציתי להיות מקור פחד, אבל ליד גדר האבן, מפלצת אחת חיבקה. ציירה פחד. ואהבה. וכוכבים בתכלת עיניים. ציירה כאב וגעגוע בתכלת עיני. הייתי אבא מפלצת הכי טוב שיכולתי.

הייתה לי מפלצת על פנים. הייתה גם אהבה בעיניי.

ככה ילדים של פחד גדלו.

אמא, הכי. בעולם. אבא, מפלצת.


אשמח לתגובות.
 

מימיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
פרק ח

אבא של אריאל:


ילד כוכבים אמר לי "מלכי חולה. אמא אמרה שרק אני אבוא".

ילד כוכבים בא אלי, המלכה הקטנה שלי לא. היה בו עצב ופחד. סערה בעיניי תכלת וברק ורעם. גלים התנפצו בעיגולי עיניו, בקשו לו שלווה. ואין. הוא לא יכל שלא לפחד. ואני לא יכולתי לראות בו פחד.

אז חיבקתי, מחצתי ראש קטן. רציתי להגן עליו, לשמור. מהכל, מהחיים. שלא יפחד.

"אריאל שלי כאן וזה הכי שמש והכי טוב בעולם" לחשתי לו באוזן, שישמע, שיבין שאני שמח. כי הוא כאן.

לא אמרתי לו שאבא מתגעגע למלכה קטנה אחת. לא יכולתי לומר, הוא היה ילד ואני אבא.

אבא שלא יכול להגן על הילד שלו, שלא יכול להיות שם אתו כשעצוב כשכואב לו בלב. וזה שרף לי. חדרי ליבי עלו באש.

אריאל התנתק ממני הלך לסבתא שלו, אמא שלי. לא היה בו ארס על סבתא, רק עלי, על אבא שלו יורקים באוזניו 'אבא רע'.

אריאל לא נתן לי כבר לחבק, לשטוף אותו בגשם.

"אבא אני לא תינוק", אמר. הוא לא תינוק. בכלל לא. ילד גדול מהחיים שנפלו עליו.

הבטתי בו. כל כך דומה לה. וכל כך לא. אותו אף קטן סולד, אותן עיניים גדולות, איברים בהעתק הדבק. את הצבע אני נתתי לו, לילד שלי. שיער שחור פחם, תלתלים. עיניי תכלת עם נגיעות אפור. עור כהה, שזוף. נמשים קופצים, מעידים על שמש שנישקה פנים.

וכולו הר רגשות. ולב. וכולו סערות וסופות. וכולו צחוק פעמונים עם עצב, ושמחה, ופחד. ביחד. כולו אריאל אחד. קטן. רק בן שבע.

וכולו ילד של אמא עם נגיעות של אבא.

אלוקים גידל לי אריאל, ילד שלא חטא. ילד שאוכל כל השבוע אמא, אבא רק קינוח, כשאמא מרשה, כשמגיע לו.

וזה טוב. כי אלוקים גידל.

אלוקים גידל לי אריאל. אלוקים גידל לו פחד בעיניו. אלוקים גידל אריאל של אמא. אלוקים גידל בי תפילה. שיחזור אלי אריאל של אבא. שלא יהיה בו פחד.

כשהגיע הלילה ילד של פחד התקלח. לבד. נכנס למיטה. לבד. לא רצה אבא.

נכנסתי לחדר, ילד של פחד הביט בי, "רוצה שנשיר המלאך הגואל?" שאלתי. הוא לא ענה, פחד בעיניו. נישקתי, ליטפתי פנים, לחשתי לו "אריאל שלי, ילד של אבא, אני אוהב אותך. אתה כמו השמש והירח, כמו הכוכב הכי נוצץ. אתה לא צריך לפחד. ילד שלי. אבא פה קרוב."

חיבקתי אותו, חזק, הלב שלו דפק, מהר.

ניסיתי להיות לו לשמש. להאיר. להבריח חושך. ופחד. חיכיתי שהכוכב שלי יחזיר אור.

לא ידעתי שממני הוא מפחד, מהמפלצת שאמא שלו ציירה על פני. אמא שגנבה לילד שלה אבא, טוב. שרטטה אותי אבא רע. אבא מפלצת.

ידעתי שאריאל שלי מפחד. לא ידעתי שאני המפלצת.

רק בשבוע שאחרי מוטי כץ התקשר, דוד של הילד שלי. אמר לי " אריאל מפחד לבוא. הוא לא יבוא. אתה בטח לא רוצה להפחיד את הבן שלך."

הוא צדק, לא רציתי להפחיד את אריאל. לא ידעתי איך למחוק את הלורד השחור שנצבע על פניי, מפלצת.

אז רק הגעתי אליו. קרוב.

נשענתי על גדר בית שהיה שלי, חיכיתי. דוד מוטי ירד אלי עם מלכי, החזיק יד לאריאל. ירדתי על ברך, עד הילד שלי. לחשתי לו, באוזן. "אבא של אריאל אוהב אותו. אבא של אריאל מתגעגע לילד הגדול שלו." חיבקתי בעדינות. הוא לא עזב לדוד מוטי יד, החזיק באח של אמא שלו. לא הרפיתי חיבוק, רציתי לספר לו שאבא טוב. ואוהב. לחשתי לו בשקט באוזן בלי לדעת אם הוא שומע, מקשיב.

לא לקחתי אותו איתי. הוא לא רצה לבוא. כעס ופחד רקדו בתכלת עיניו. רק מילים של אבא היו אתו בשבוע הזה. ובשבוע שאחרי. היו שבועות שלא ירד למטה. גם לא המלכה הקטנה.

אני חיכיתי, כל שבוע, ליד גדר שעטפה את בית ילדי.

לא רציתי להיות מקור פחד, אבל ליד גדר האבן, מפלצת אחת חיבקה. ציירה פחד. ואהבה. וכוכבים בתכלת עיניים. ציירה כאב וגעגוע בתכלת עיני. הייתי אבא מפלצת הכי טוב שיכולתי.

הייתה לי מפלצת על פנים. הייתה גם אהבה בעיניי.

ככה ילדים של פחד גדלו.

אמא, הכי. בעולם. אבא, מפלצת.


אשמח לתגובות.
אוף.
כל כך קיוויתי שהסיפור לא יתפתח לניכור הורי..
כתיבה נוגעת.
 

ליליאן

משתמש סופר מקצוען
פרק ח

אבא של אריאל:


ילד כוכבים אמר לי "מלכי חולה. אמא אמרה שרק אני אבוא".

ילד כוכבים בא אלי, המלכה הקטנה שלי לא. היה בו עצב ופחד. סערה בעיניי תכלת וברק ורעם. גלים התנפצו בעיגולי עיניו, בקשו לו שלווה. ואין. הוא לא יכל שלא לפחד. ואני לא יכולתי לראות בו פחד.

אז חיבקתי, מחצתי ראש קטן. רציתי להגן עליו, לשמור. מהכל, מהחיים. שלא יפחד.

"אריאל שלי כאן וזה הכי שמש והכי טוב בעולם" לחשתי לו באוזן, שישמע, שיבין שאני שמח. כי הוא כאן.

לא אמרתי לו שאבא מתגעגע למלכה קטנה אחת. לא יכולתי לומר, הוא היה ילד ואני אבא.

אבא שלא יכול להגן על הילד שלו, שלא יכול להיות שם אתו כשעצוב כשכואב לו בלב. וזה שרף לי. חדרי ליבי עלו באש.

אריאל התנתק ממני הלך לסבתא שלו, אמא שלי. לא היה בו ארס על סבתא, רק עלי, על אבא שלו יורקים באוזניו 'אבא רע'.

אריאל לא נתן לי כבר לחבק, לשטוף אותו בגשם.

"אבא אני לא תינוק", אמר. הוא לא תינוק. בכלל לא. ילד גדול מהחיים שנפלו עליו.

הבטתי בו. כל כך דומה לה. וכל כך לא. אותו אף קטן סולד, אותן עיניים גדולות, איברים בהעתק הדבק. את הצבע אני נתתי לו, לילד שלי. שיער שחור פחם, תלתלים. עיניי תכלת עם נגיעות אפור. עור כהה, שזוף. נמשים קופצים, מעידים על שמש שנישקה פנים.

וכולו הר רגשות. ולב. וכולו סערות וסופות. וכולו צחוק פעמונים עם עצב, ושמחה, ופחד. ביחד. כולו אריאל אחד. קטן. רק בן שבע.

וכולו ילד של אמא עם נגיעות של אבא.

אלוקים גידל לי אריאל, ילד שלא חטא. ילד שאוכל כל השבוע אמא, אבא רק קינוח, כשאמא מרשה, כשמגיע לו.

וזה טוב. כי אלוקים גידל.

אלוקים גידל לי אריאל. אלוקים גידל לו פחד בעיניו. אלוקים גידל אריאל של אמא. אלוקים גידל בי תפילה. שיחזור אלי אריאל של אבא. שלא יהיה בו פחד.

כשהגיע הלילה ילד של פחד התקלח. לבד. נכנס למיטה. לבד. לא רצה אבא.

נכנסתי לחדר, ילד של פחד הביט בי, "רוצה שנשיר המלאך הגואל?" שאלתי. הוא לא ענה, פחד בעיניו. נישקתי, ליטפתי פנים, לחשתי לו "אריאל שלי, ילד של אבא, אני אוהב אותך. אתה כמו השמש והירח, כמו הכוכב הכי נוצץ. אתה לא צריך לפחד. ילד שלי. אבא פה קרוב."

חיבקתי אותו, חזק, הלב שלו דפק, מהר.

ניסיתי להיות לו לשמש. להאיר. להבריח חושך. ופחד. חיכיתי שהכוכב שלי יחזיר אור.

לא ידעתי שממני הוא מפחד, מהמפלצת שאמא שלו ציירה על פני. אמא שגנבה לילד שלה אבא, טוב. שרטטה אותי אבא רע. אבא מפלצת.

ידעתי שאריאל שלי מפחד. לא ידעתי שאני המפלצת.

רק בשבוע שאחרי מוטי כץ התקשר, דוד של הילד שלי. אמר לי " אריאל מפחד לבוא. הוא לא יבוא. אתה בטח לא רוצה להפחיד את הבן שלך."

הוא צדק, לא רציתי להפחיד את אריאל. לא ידעתי איך למחוק את הלורד השחור שנצבע על פניי, מפלצת.

אז רק הגעתי אליו. קרוב.

נשענתי על גדר בית שהיה שלי, חיכיתי. דוד מוטי ירד אלי עם מלכי, החזיק יד לאריאל. ירדתי על ברך, עד הילד שלי. לחשתי לו, באוזן. "אבא של אריאל אוהב אותו. אבא של אריאל מתגעגע לילד הגדול שלו." חיבקתי בעדינות. הוא לא עזב לדוד מוטי יד, החזיק באח של אמא שלו. לא הרפיתי חיבוק, רציתי לספר לו שאבא טוב. ואוהב. לחשתי לו בשקט באוזן בלי לדעת אם הוא שומע, מקשיב.

לא לקחתי אותו איתי. הוא לא רצה לבוא. כעס ופחד רקדו בתכלת עיניו. רק מילים של אבא היו אתו בשבוע הזה. ובשבוע שאחרי. היו שבועות שלא ירד למטה. גם לא המלכה הקטנה.

אני חיכיתי, כל שבוע, ליד גדר שעטפה את בית ילדי.

לא רציתי להיות מקור פחד, אבל ליד גדר האבן, מפלצת אחת חיבקה. ציירה פחד. ואהבה. וכוכבים בתכלת עיניים. ציירה כאב וגעגוע בתכלת עיני. הייתי אבא מפלצת הכי טוב שיכולתי.

הייתה לי מפלצת על פנים. הייתה גם אהבה בעיניי.

ככה ילדים של פחד גדלו.

אמא, הכי. בעולם. אבא, מפלצת.


אשמח לתגובות.

אוף.
את לא אשמה.
את כותבת יפה.
אבל אני לא אוהבת את התהליך.

איך אבא שמפריד כל כך יפה את עצמו מהילד
לא זורק עליו קשיים שלו, לא משתמש בו כמתווך.
נופל המקומות המתמרמרים:
ילד שאוכל כל השבוע אמא, אבא רק קינוח, כשאמא מרשה, כשמגיע לו.
לא היה בו ארס על סבתא, רק עלי, על אבא שלו יורקים באוזניו 'אבא רע'.

לא מתאים לאפיון של הדמות.
לא מספיק לוקח בהחשבון כמהכ מורכבים גירושים להורים.
 

S.

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
אוף.
את לא אשמה.
את כותבת יפה.
אבל אני לא אוהבת את התהליך.

איך אבא שמפריד כל כך יפה את עצמו מהילד
לא זורק עליו קשיים שלו, לא משתמש בו כמתווך.
נופל המקומות המתמרמרים:
ילד שאוכל כל השבוע אמא, אבא רק קינוח, כשאמא מרשה, כשמגיע לו.


לא מתאים לאפיון של הדמות.
לא מספיק לוקח בהחשבון כמהכ מורכבים גירושים להורים.
זה אבא שמפריד את עצמו, ולא מפיל קשיים על הילד כי הוא מבין כמה זה יפגע בילד,
לא רואה סיבה שזה ימנע ממנו לחוות תחושות קשות כמו שמתואר בסיפור.
מתוך היכרות עם התחום התהליך הוא תהליך עצוב, אך הגיוני...
 

ליליאן

משתמש סופר מקצוען
זה אבא שמפריד את עצמו, ולא מפיל קשיים על הילד כי הוא מבין כמה זה יפגע בילד,
לא רואה סיבה שזה ימנע ממנו לחוות תחושות קשות כמו שמתואר בסיפור.
מתוך היכרות עם התחום התהליך הוא תהליך עצוב, אך הגיוני...

יש ההבדל בין תחושות קשות למרמור.
והלוואי שהייתי מכירה את התחום פחות ממך.
 

פנינה ריימונד

הום סטיילינג מאליאקספרס.
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הפקות ואירועים
עיצוב ואדריכלות פנים
יוצרי ai
קראתי קצת.
ככותבת שמנסה להיכנס לעיתונות, אשתף,
שאומנם המציאות עולה על כל דמיון,
אבל כשנוגעים ברגש של קוראים חובה חובה חובה להכניס קצת רגשות חיוביים.
לאו דווקא שמחה, זה יכול להיות דמעה של שמחה או סיפוק...
מינון זה שם המשחק.
 

ליליאן

משתמש סופר מקצוען
קראתי קצת.
ככותבת שמנסה להיכנס לעיתונות, אשתף,
שאומנם המציאות עולה על כל דמיון,
אבל כשנוגעים ברגש של קוראים חובה חובה חובה להכניס קצת רגשות חיוביים.
לאו דווקא שמחה, זה יכול להיות דמעה של שמחה או סיפוק...
מינון זה שם המשחק.

לא ידעתי!
ברוכת כשרונות את...
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  106  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה