סיפור בהמשכים סודות מן החדר

סבתא חביבה · 30/9/24

נכתב ע"י הודיה לוי.:
גם הן מחאו על ההחלטה שלי

מחו

הודיה לוי. · 5/10/24

תודה לכולם על התגובות והארות. וגם על ההערות כמובן. כמו תמיד כיף לקרוא.

לגבי זה-

נכתב ע"י ילדה של אלוקים:
וסוף סוף הצלת אותה מהכת,

נכתב ע"י שיבת ציון:
לא נראה לי שהיא נצלה מהכת.
יותר יש לי הרגשה שהיא תחזור ו"הרב" יכעס עליה שהיא לא חזרה מיד, ויגרום לה להרגיש כפוית טובה וכו'.
בין השאר, זה-

גרם לי לחשוב ככה.
@הודיה לוי. , אני צודקת?

נכתב ע"י ילדה של אלוקים:
אני מסכימה.
הכונה הייתה שהיא קלטה שמשהו שם לא בסדר!
וזה כבר תחילת דרך.

אפרת לא יצאה לגמרי מהכת. אני אישית לא מאמינה בקונפליקטים שנפתרים בקלות כזו. הבחירה הזו להישאר לישון בחוץ הייתה גם כי היא רצתה לברוח מהבחירה האמיתית - אם היא הייתה ממשיכה משם ישר לפנימייה היא הייתה צריכה לספק תשובות לגבי המשך הפגישות. וגם כמו שכבר כתבו כאן שהיא מתחילה להבין שמשהו לא לגמרי בסדר עם המקום.

הודיה לוי. · 17/10/24

פרק ל'/ מי אני?

פתאום מצאתי את עצמי במנהרה. מנהרה ארוכה, אינסופית. פחדתי להתקדם צעד אחד נוסף. נראה היה שכל פסיעה תוביל אותי אל הבור השחור ההוא שלא ניתן לצאת ממנו.

בכל זאת ניסיתי ללכת. לאט. קולות רחשו סביבי, הקיפו אותי במערבולת פחדים.

עמדתי קפואה על מקומי.

אור נדלק מימיני, חשף פיר נוסף של מנהרה. חמישה פרצופים בלתי מוכרים יצאו ממנו, סימנו לי באצבעות ארוכות לבוא בעקבותיהם. מבוהלת זזתי לאחור. גם שם נדלק האור. עשרה עטלפים יצאו מפתח נוסף של מנהרה שלא הבחנתי בה קודם.

צעקתי הצילו. הקול שלי התגלגל לאורך כל המנהרה, חלף דרך כל הפתחים. איש לא בא לעזור.

צעד נוסף לאחור הפיל אותי לבור עמוק. הסתובבתי סביב עצמי בשביל לבדוק שהשטח פנוי אבל אז הבחנתי בעשרות דמויות מתקרבות לעברי, מקיפות אותי מכל הכיוונים. כל אחת מהן מושכת אותי אליה. כמעט נקרעתי לגזרים.

ושוב מצאתי את עצמי צועקת. הפעם חזק יותר.

****

התעוררתי שטופת זיעה. קרן שמש זוהרת חצתה את השמים בדיוק ברגע כשפתחתי את עיניי. לרגע אחד שמחתי שהכל היה רק חלום. אבל ברגע שלאחר מכן, כשנזכרתי היכן אני נמצאת, התמלאתי שוב בעצב סמיך.

התרוממתי לכדי ישיבה ואז ראיתי אותן. אם הבית ובנות הפנימייה עמדו מולי ונתנו בי מבט בוחן. לא יודעת מה היה מפחיד יותר, עשרת העטלפים שחמקו מפיר המנהרה החשוכה או דווקא ארבעת הפרצופים המוכרים שסקרו אותי באי אמון.

"אפרת?", אם הבית הייתה הראשונה שהתקדמה לקראתי. "הכל בסדר?".
"לא יודעת", עניתי. "איפה אני נמצאת?"
עיניה של אם הבית הצטמצמו לכדי חריצים קטנים ומודאגים. "את באמת לא זוכרת?"

"האמת היא שלא", הנחתי יד מאובקת על מצחי. "ומי אתן, אם אפשר לשאול?".

הפעם ראיתי את הדאגה מתגנבת גם לעיניהן של אמילי ורחל תהילה שעמדו מאחוריה ולחשו מילים שלא הצלחתי לשמוע.

"אפרת מה קרה לך?", שאלה חדווה, אם הבית. חרדה בקולה.
"לא יודעת", לחשתי. פתחתי וסגרתי את כפות ידיי כמנסה לדלות מהן את התשובה. "אני באמת לא יודעת".

"תנסי להיזכר איך הגעת לכאן" התקדמה לכיווני אמילי. "מה הוביל אותך למקום הזה?"

"לאיזה מקום?", כיווצתי את גבותי ואז יישרתי מבט אל האופק הרחב. "איפה אני נמצאת בכלל?"

אמילי הסתובבה לאם הבית, סימן שאלה גדול הצטייר על פניה.

חדווה ביקשה מהבנות להתרחק מעט. היא התיישבה על חומת האבן סמוך אלי. הניחה יד כבדה על זרוע ימין ואמרה: "אפרת, תנסי לקחת נשימה עמוקה".

קיבצתי את האוויר אל ריאותיי.

"מעולה" שיבחה אם הבית אם הפעולה הפשוטה שעשיתי. "עכשיו תנסי בבקשה להיזכר. אתמול בשעה שבע בערב יצאת לפגישה עם ציון אפרים. מאז נעלמו עקבותיך. גם הנייד שלך לא היה זמין. אני רוצה לדעת מה קרה איתך אחרי זה. ספרי לי הכל".
"מי זה ציון?" עניתי מבלי לחשוב. "לא נפגשתי עם שום אדם כזה".

הודיה לוי. · 18/10/24

אשמח לדעת מה הבנתם מהפרק, כי לא בטוחה שהוא היה ברור כל כך...(מקווה שכן, אבל לא ממש בטוחה לגבי זה).

ואם כבר אז כבר, שמחה לחגוג את פרק 30 של הסיפור יחד עם מות סינוואר (יהיה נחמד לקרוא את ההודעה הזו בעוד זמן מה ולגלות שזה קרה בדיוק ביום שנודע על מותו

)

מגבת · 18/10/24

זה די ברור שהיא עושה את עצמה, לא?
אבל מוזר שזה כזה אינסטינקטיבי, היא בקושי התעוררה משינה..

לוטם · 18/10/24

או שהיא איבדה את הזיכרון, מתישהו, איכשהו...

מגבת · 18/10/24

היא לא איבדה את הזיכרון

נכתב ע"י הודיה לוי.:
כשנזכרתי היכן אני נמצאת, התמלאתי שוב בעצב סמיך.

נכתב ע"י הודיה לוי.:
דווקא ארבעת הפרצופים המוכרים שסקרו אותי באי אמון.

ליליאן · 18/10/24

נכתב ע"י מגבת:
היא לא איבדה את הזיכרון

אבל זה לא מסתדר עם המשפט האחרון
""מי זה ציון?" עניתי מבלי לחשוב. "לא נפגשתי עם שום אדם כזה".

איך משקרים בלי לחשוב?
אולי בלי להתעכב על זה,
אבל נוירולוגית היתה שם מחשבת בזק של החלטה לשקר
(אולי אוטומטית, אבל התהליך במוח קיים. לא הייתי קוראת לזה בלי לחשוב)

ליליאן · 18/10/24

נכתב ע"י הודיה לוי.:
אשמח לדעת מה הבנתם מהפרק,

שהוא קצר משמעותית!

שיבת ציון · 20/10/24

פרק מדהים. וואו.

נכתב ע"י הודיה לוי.:
אשמח לדעת מה הבנתם מהפרק

היא עושה את עצמה.
הבנתי את זה מפה:

נכתב ע"י הודיה לוי.:
ואז ראיתי אותן. אם הבית ובנות הפנימייה עמדו מולי

היא זהתה אותן, ואז:

נכתב ע"י הודיה לוי.:
"ומי אתן, אם אפשר לשאול?"

הרגיש מנגנון הגנה די אוטומטי. יכול להיות שאחר כך תתחרט על זה.

קצת מוזרה המהירות שבה היא מתרחקת מהכת, היא אמורה להיות עדיין בשלבי ה"אורות" והשייכות החזקה למקום, או מלכתחילה לא להכנס אליו חזק בכלל...
קצת היה לי מוזר שהיא נכנסת לשם ממש, וכשקורה לה משהו מבלבל- ישר בורחת ואפילו מתגוננת מהכת- מה שנראה מתוך הבנה פנימית. כת אמורה, לדעתי, להיות יותר סוגרת- גם מבחינה נפשית, כלוא בכת הוא כלוא בכת- בעיקר מבחינה פסיכולוגית, פחות "זורם לו" לברוח אל תוך עצמו (זה חלק מהרעיון של כת הרסנית- שהיא לוקחת מהאדם את עצמו ואת היכולת להתייעץ עם עצמו.).

אבל יכול להיות שרק אני הרגשתי שזה היה ככה, אז תקחי הכל בערבון מוגבל...

הסיפור מדהים ורגיש, עוקבת אחריו באדיקות.
סיפור מהסוג הזה דורש הרבה עבודה ועמל- אז כל הכבוד על ההשקעה וההתמדה!
תודה רבה!

הודיה לוי. · 20/10/24

קודם תודה לכל מי שהגיב. מעריכה את זה.

נכתב ע"י מגבת:
אבל מוזר שזה כזה אינסטינקטיבי, היא בקושי התעוררה משינה..

תודה על ההערה.

הכוונה שלי בסיפור הייתה שהיא לא תכננה לשקר בהתחלה -

נכתב ע"י הודיה לוי.:
"אפרת?", אם הבית הייתה הראשונה שהתקדמה לקראתי. "הכל בסדר?".
"לא יודעת", עניתי. "איפה אני נמצאת?"

היא זוכרת שקוראים לה אפרת, השאלה שלה כאן מגיעה ממקום שהיא עוד לא ממש מאופסת על עצמה כי הרגע קמה משינה. כשאם הבית מגיבה בצורה כזאת:

נכתב ע"י הודיה לוי.:
עיניה של אם הבית הצטמצמו לכדי חריצים קטנים ומודאגים. "את באמת לא זוכרת?"

אז היא קופצת על ההזדמנות ומתחילה את ההצגה -

נכתב ע"י הודיה לוי.:
"האמת היא שלא", הנחתי יד מאובקת על מצחי. "ומי אתן, אם אפשר לשאול?".

לגבי זה -

נכתב ע"י ליליאן:
איך משקרים בלי לחשוב?

הכוונה מבלי לחשוב על ההשלכות של זה - אבל זה משהו שאני מאמינה שיהיה ברור יותר בהמשך...

נכתב ע"י שיבת ציון:
קצת מוזרה המהירות שבה היא מתרחקת מהכת, היא אמורה להיות עדיין בשלבי ה"אורות" והשייכות החזקה למקום, או מלכתחילה לא להכנס אליו חזק בכלל...
קצת היה לי מוזר שהיא נכנסת לשם ממש, וכשקורה לה משהו מבלבל- ישר בורחת ואפילו מתגוננת מהכת- מה שנראה מתוך הבנה פנימית. כת אמורה, לדעתי, להיות יותר סוגרת- גם מבחינה נפשית, כלוא בכת הוא כלוא בכת- בעיקר מבחינה פסיכולוגית, פחות "זורם לו" לברוח אל תוך עצמו (זה חלק מהרעיון של כת הרסנית- שהיא לוקחת מהאדם את עצמו ואת היכולת להתייעץ עם עצמו.).

זאת הערה ממש חשובה ותודה שהעלית אותה. הרגיש לי שגם בפרק הזה וגם בפרק הקודם הקוראים הבינו שאפרת בתהליך של בריחה מהכת, ואיזה טוב שהיא הגיעה להבנה שמדובר בכת. אבל האמת היא שהדבר האמיתי שאפרת ברחה ממנו עד עתה - וגם עכשיו - היא דווקא הבחירה. היא נפגשת עם בחור שהיא לא באמת מעוניינת בו, לא משתפת פעולה במהלך הפגישה, מרגישה כבויה מבפנים אבל לא מעיזה לחזור לפנימייה ולהגיד את הלא. היא ישנה ברחוב בשביל לא להגיד את הלא, מעמידה פנים שהיא איבדה את הזיכרון בשביל לא להגיד את הלא. הפחד הכי גדול שלה כעת הוא לעמוד מול הרב, מול אם הבית, לספר איך היה בפגישה ולהחליט (עד כמה שלהחלטה שלה באמת יהיה מקום של כבוד) מאיפה ממשיכים מכאן.

כל ההבהרות שלי היו כמובן רק בשביל שתבינו את הפרקים יותר לעומק, ושהקריאה תהיה חלקה וזורמת יותר. אבל תודה רבה על ההערות, לוקחת לתשומת ליבי שיש דברים שיצטרכו לעבור עריכה מחודשת בשביל שיהיו בהירים ומובנים יותר. בסופו של דבר לא רק הכותב צריך להבין את עצמו : ) אז באמת חשוב לי לשמוע מה מובן יותר ומה פחות.

ליליאן · 20/10/24

נכתב ע"י הודיה לוי.:
הכוונה שלי בסיפור הייתה שהיא לא תכננה לשקר בהתחלה -

אז לא הבינו את זה

נכתב ע"י הודיה לוי.:
אז היא קופצת על ההזדמנות ומתחילה את ההצגה -

גם את זה תלא הבינו

נכתב ע"י הודיה לוי.:
הכוונה מבלי לחשוב על ההשלכות של זה - אבל זה משהו שאני מאמינה שיהיה ברור יותר בהמשך...

כמו שכתבתי כבר פעמיים השבוע -
את הכוונה את לא צריכה להסביר לי פה.
הסיפור צריך להסביר.
אם לא הבינו מהסיפור -
אז צריך לשכתב אותו (טם יש לך עוד תוכניות לעשות איתו משהו)

ימים טובים יבואו · 20/10/24

פרק מעניין, ולגבי מה שכתבו פה באמת היה בו משהו קצת לא מובן..
אבל בגדול ממש אהבתי
בעיקר את הקטע שהיא עושה את עצמה...

הודיה לוי. · 22/10/24

נכתב ע"י ליליאן:
כמו שכתבתי כבר פעמיים השבוע -
את הכוונה את לא צריכה להסביר לי פה.
הסיפור צריך להסביר.
אם לא הבינו מהסיפור -
אז צריך לשכתב אותו

מסכימה.

וזה בעצם מה שכתבתי כאן:

נכתב ע"י הודיה לוי.:
כל ההבהרות שלי היו כמובן רק בשביל שתבינו את הפרקים יותר לעומק, ושהקריאה תהיה חלקה וזורמת יותר. אבל תודה רבה על ההערות, לוקחת לתשומת ליבי שיש דברים שיצטרכו לעבור עריכה מחודשת בשביל שיהיו בהירים ומובנים יותר. בסופו של דבר לא רק הכותב צריך להבין את עצמו : ) אז באמת חשוב לי לשמוע מה מובן יותר ומה פחות.

הודיה לוי. · ביום שני בשעה 22:35

פרק ארוך... פיצוי על הפרק הקודם שהיה קצר יותר. אשמח לשמוע את דעתכם עליו. ביקורת תתקבל בברכה.

פרק ל"א/ הלב שלי

בצעדים כושלים צעדתי לעבר הפנימיה, נתמכת בזרועותיהן של אמילי ורחל תהילה. אם הבית הלכה מאחורינו כשהנייד נעוץ בין כפות ידיה המזיעות. לא הרגשתי אותה אמא, כן ידעתי שהיא דואגת.

לו רק יכולתי, הייתי מעמידה פנים של אישה ללא רוח חיים. זרוקה על חומת אבן עתיקה מבלי שאיש יכול להגיע ולדרוש בשלומה.

לפעמים, כל מה שרציתי להיות זה רואה ואינה נראית. ללכת ברחוב ולדעת שאיש לא מזהה את התפוח ההוא, הרקוב, שהתגלגל רחוק מדי עד שלא ניתן לזהות לאיזה עץ הוא שייך. הלוואי ויכולתי לראות את העולם מבלי שהוא יראה אותי: סדוקה. יחפה. קטנה.

"אולי כן היינו צריכות להזמין מד"א, משהו?", קולה של אמילי הסתלסל במחשבותיי. כנראה שהייתי שקועה מדי בעצמי כי לא שמעתי שיח קודם שדיבר אודותיי.

"אמרתי לך שאני לא יכולה לעשות את זה בלי האישור של הרב", אם הבית נשמעה לחוצה מתמיד.
"אנחנו כבר מתקרבות", הושיטה רחל תהילה את ידה לכיוון כרי הדשא שנשקפו מולנו. התמונה הזו הייתה בשבילי כישלון חד מדי. שוב אצטרך לעמוד מול עצמי, שוב אצטרך להחליט את חיי. ושוב אנסה לברוח.

הלב שלי פעם חזק יותר כשנכנסנו למסדרונות הפנימיה. בדמיונות שלי ראיתי את עצמי משחררת בעוצמה את ידיי, מסתובבת לאחור ורצה. רצה רחוק. רצה מהר. רצה מבלי לדעת לאן.

***

"תחכו לי כאן, בסדר?", אמרה אם הבית רגע לפני שנכנסה לחדרו של הרב.

הנהנו כאות הסכמה.

לא חלפו יותר מדקתיים והיא יצאה מהחדר וביקשה שאכנס לבדי. ושוב הרגשתי אותו, את הלב שלי. משתולל בין צלעותיי. לו רק יכולתי לנחם, להרגיע.

****

נכנסתי לחדר ונעמדתי בפתח הדלת.

הרב לא התיק את עיניו מהספרים כשאמר "את יכולה לשבת".

נחתתי באיטיות על הכיסא המרופד ושיחקתי באצבעותיי הדביקות.

"כן אפרת", הוא הרים את מבטו לאחר מספר דקות. "אז ספרי לי, מה בדיוק קרה?".

נשכתי את שפתיי, מבולבלת מכל המילים שלא פקדו את לשוני. הרגשתי מוזר לומר איבדתי את הזיכרון, אז פשוט הנחתי את כף ידי השמאלית על מצחי ואמרתי: "אני באמת לא יודעת, אבל מרגישה לא טוב".

הרב ביקש שאתחיל מהנקודה שהכי נוח לי להיזכר בה. "את היום הראשון שלך כאן, את זוכרת?", שאל.

נעניתי את ראשי לשלילה. הייתי צריכה לאסוף אומץ רב בשביל הפעולה הפשוטה הזו.

"ואת הבית שלך? המשפחה? הסביבה בה גדלת?".

"האמת היא שלא", עניתי מבלי למצמץ.

"אני רוצה שתיבחרי לך כאן אחד מהפריטים", כיוון הרב את אצבעותיו לכיוון החפצים שעיטרו את שולחנו. "תגידי לי אם את מצליחה להיזכר במשהו".

התמקדתי בשעון הזהב בצורת הבית, לרגע אחד התנדנדו במוחי המחשבות כאילו היו פעמון עיקש שמבקש לפתוח דלת: משפחה. בית. אהבה. הלוואי ויכולתי לטעום מכל זה. אפילו רק לרגע קטן. אפילו רק לדקה.

"שום דבר", לחשתי בתום דקה שבה השתדלתי להעמיד פנים שסרקתי את כל החפצים.

הרב המשיך לשאול עוד שאלות ואני המשכתי לשקר. בכל ליבי קיוויתי שהשיחה תסתיים כמה שיותר מהר.

אחרי עשרים דקות של שיחה שלא הובילה לשום מקום, הרב אמר כבדרך אגב: "ציון אמר שאיחרת אתמול לפגישה בחצי שעה".

אינסטינקטיבית עיוותי את פני ואמרתי בהתגוננות: "מה פתאום, הוא זה שאיחר ברבע שעה".

רק אחרי שראיתי את החיוך הרחב שנמתח על פניו בהדרגה - הבנתי עד כמה אני טיפשה. אפילו לשקר אני לא יודעת.

מבוישת נעצתי את עיניי בשולחן.

"זה בסדר", חזרו שפתיו למצבן הטבעי. "ידעתי כבר מהרגע הראשון שלא באמת איבדת את הזיכרון".

המשכתי לשבת קפואה ומבוישת על מקומי, מחפשת בין החפצים שהתייצבו על השולחן את משקה הקסם שיעלים אותי אחת ולתמיד.

"תיראי", המשיך הרב. "אני מאמין שאף בן אדם לא משנה מהאמת סתם. בטח לא מישהי צדיקה וערכית כמוך. הרי זה פסוק מפורש מהתורה: 'מדבר שקר תרחק'. אבל כן הייתי רוצה לדעת, או יותר נכון להבין, מה הוביל אותך לזייף את אובדן הזיכרון?".

"לא יודעת", שוב השפלתי את פניי, כלואה בתוך קורי המבוכה.

"אני לא כועס, חלילה", הוא הבהיר. "ואם את מעדיפה לא לדבר על זה, אפשר לעבור לנושא אחר כמובן".

הנושא האחר היה ציון אפרים.

ריבונו של עולם למה? למה מכל האנשים בעולם דווקא הוא? דיברתי עם אלוקים בשפת הסימנים. שפה שרק הוא ואני מבינים. השפה של הלב הפצוע, של הנפש המדממת.

בכל ליבי קיוויתי שאחרי הפגישה שהייתה מלווה בשתיקות רבות, כל הנושא הזה יהיה מאחורי. ציון לא ירצה להמשיך לפגישות נוספות, ואני לא אצטרך שוב לבחור. אך כמו כל השבילים שהתעקלו בחיי, הצטרף לו גם השביל הזה. "ציון התרשם עמוקות", חיכך הרב בגרונו. "אמר שמדובר בבחורה ערכית ואיכותית".

ליבי זינק לגרוני ונתקע שם. ניסיתי להיזכר איזה מילים שלא אמרתי הסגירו את בחורה ערכית. איכותית זו אני?

ככל שהעמקתי בזיכרונותיי יכולתי לגלות: לא היה שם שום דבר בפגישה הזו, פשוט כלום.

"ומה את אומרת?", קטע הרב את אוסף מלחמותיי.

"לא יודעת... היה נחמד", פלטתי. קיוויתי שהרב יבחין בשקר הזה כמו שהבחין בזה האחרון.

הוא לא הבחין. פירש את נחמד בדיוק כמו שלא רציתי שיפרש. "מעולה", הוא חייך. "אז ממשיכים?".

ממשיכים? אפרת? ממשיכים?! אפרתתת נו, תעני כבר!! ממשיכים?? אפרת את שומעתתת?? אפרתת!!! לא, את לא נורמאלית אם את אומרת כן!!!!! את טיפשה אם את אומרת לא.

רציתי לצעוק על כל הקולות הפנימיים שהתערבלו בי, אבל אז הבנתי: אני זה הם. הם זה אני. הם חלק ממני. אני חלק מהם.

"לא יודעת", עניתי לבסוף.

"מה ההתלבטויות?", הוא ניסה להבין.

"לא יודעת...פשוט לא הרגשתי שום דבר", עניתי בכנות ולא ידעתי אם אמרתי את הדבר הנכון בזמן הנכון.

"זה בסדר גמור", הוא צחק צחוק קולני. "מבטיח לך שזה בסדר גמור לא להרגיש שום דבר בפגישה ראשונה".

כנראה שבאמת לא אמרתי את הדבר הנכון בזמן הנכון, עובדה שהרגשתי טיפשה. מה ציפיתי להרגיש? אורות וזיקוקים? בסך הכל פגישה ראשונה.

***

יצאתי מהחדר כשהמחשבות וההרהורים תופסים כל חלקה טובה במוחי.

ושוב שמעתי את הקולות שמדברים מתוכי צועקים ולוחשים בו זמנית. ושוב לא ידעתי להבחין מי הטוב ומי הרע. ושוב הייתי אני: אפרת הקרועה.

מבעד לסערה שהתחוללה בקרבי, יכולתי להרגיש את הלב. פועם לאט, בשקט. עייף ממלחמות.

ופתאום חשבתי עליו, על הלב שלי. שלושה סדקים מעטרים אותו. המשפחה שאיבדתי, הדרך שאבדה לי, והילדה שמתנדנדת ביניהם.

ללב שלי שלושה סדקים. שלושה סדקים לו, ללב שלי. לולא היו בו שלושה סדקים - לא היה זה הלב שלי.

RU1 · ביום שני בשעה 22:44

פרק יפהפה!
אהבתי את הטוויסט עם הטריק של הרב.
מניפולטיבי.
אתה מאזנת את ההתקדמות של העלילה עם ההמצב הנפשי של אפרת וזה יפה.
מרגישים פה יותר תהליך, לא שינויים דרסטיים, וככה זה באמת קורה.
מחכה לפרק הבא.

hadassah m · ביום שלישי בשעה 14:57

הלב שלי לא עומד בלחץ הזה כבר

פרק מושלם!

הודיה לוי. · ביום שלישי בשעה 23:09

נכתב ע"י RU1:
פרק יפהפה!
אהבתי את הטוויסט עם הטריק של הרב.
מניפולטיבי.
אתה מאזנת את ההתקדמות של העלילה עם ההמצב הנפשי של אפרת וזה יפה.
מרגישים פה יותר תהליך, לא שינויים דרסטיים, וככה זה באמת קורה.
מחכה לפרק הבא.

נכתב ע"י hadassah m:
הלב שלי לא עומד בלחץ הזה כבר
פרק מושלם!

תודה רבה. כיף לקרוא.

הייתי רוצה לשאול את כלל הקוראים כמה שאלות לגבי הפרקים האחרונים: איך נתפסה בעינכם הדמות של הרב? של אם הבית? האם נראה שיש להם מטרה מסוימת? רצון מסוים? כנ"ל לגבי בנות הפנימיה.

מבחינת אפרת - האם נראה שיש התקדמות בתהליך שהיא עוברת או שנראה שהיא קצת מסתבכת עם עצמה ומגיעה לאותה הנקודה?
אשמח לשמוע מכם, אפשר לענות רק על חלק מהתשובות. (בגלל שזו פלטפורמה ראשונה שהסיפור מתפרסם בה (לא שולחת טיוטות למשפחה וחברות - אתם ממש הראשונים

) אז כן חשוב לי לדעת איך זה נראה מהצד שלכם. הרבה פעמים משהו נראה מאוד ברור לכותב, כי הוא יודע מה צריך לקרות ואיך בדיוק הכל קרה אבל דווקא לקוראים זה לא תמיד ברור - אז אם יש משהו שלא מספיק ברור או לא הגיוני אשמח שתכתבו לי.

אלישבע קיי · ביום שלישי בשעה 23:18

את כותבת ממש ממש טוב.
לגבי הדמויות: הרב נראה לי כאדם תאב שליטה שיתכן שמעבר להתמכרותולשליטה מחפש גם רווח כלכלי- כמו לבקש ממנה בעתיד לתת את המשכורת שלה או חלק ממנה למוסד שלו. אם הבית נשמעת יצורה תמימה ומעריצה מושבעת של הרב, אוי כי הוא הציל אותה בעבר אולי בגלל קשר משפחתי, אולי בוגרת שלו

גם היא עשויה להתפכח ולקלוט מה בעצם קורה כאן.
מבחינת אפרת נראה כי היא מבוססת וחופרת בתוך עצמה וזה טוב, בלי זה אין לה מצב להתקדם. כרבע זה נראה כי היא כבר יודעת בתוכה שמ שהו לא בסדר ואולי גם יודעת מהו, אבל עוד לא ודתה באוזני עצמה בכך.