בין אסון לשיגעון.
חושב לעצמי.
איך יכול להיות שכבר עברה שנה.
שנה מאותה אזעקה בשש בבוקר, זאת שהחריבה את עולמם של עשרות משפחות.
שנה מאותה כניסה של המרצחים יימח שמם אל תוך מחוזותינו, הורגים וטובחים ללא רחם.
שנה, מעוברת גם.
ובתוך כל התימהון, האכזבה.
קולט שדווקא עכשיו צריך לשמוח.
בשמחת. התורה.
פשוט לשמוח.
לא לחשוב על 'למה' 'מה' ו'איך', לא להסתחרר מהיצרים שבנו.
לשמוח, כי ככה זה, כי הצלחנו לשרוד בחיים את השנה הזאת ולסיים פעם נוספת את התורה.
צריך גם לזכור שיש אנשים שלא יכולים לשמוח, כאלו שעצם אזכור המילים 'שמחת תורה' גורמות להם לרטוט בבכי חסר מעצורים.
וזה קשה, הלשמוח הזה.
בטח כשאני לא יודע איך אפשר.
אולי צריך לקחת את המקום הזה של הקושי, ומתוכו לעלות ולפרוח?
אולי צריך להתעלם מההרהורים הקשים ולתת לעצמך לרקוד?
אולי צריך רק להיראות שמח, מבחוץ?
לעולם לא אדע, כנראה.
לעולם.
ובינתיים אנסה לשמוח.
וגם אם לא אצליח, אדע שלפחות ניסיתי.
ואולי בסוף בשמיים יחשיבו דווקא את החוסר הזה שבי, כשלמות.
אני מבולבל, לא יודע מה לעשות.
צריך שמשיח יגיע.
כי עד עכשיו זה פשוט סיפור ארוך בהמשכים שעדיין לא הסתיים.
אבל אולי אני, הקטן, יצליח לגרום לו להיגמר?
חושב לעצמי.
איך יכול להיות שכבר עברה שנה.
שנה מאותה אזעקה בשש בבוקר, זאת שהחריבה את עולמם של עשרות משפחות.
שנה מאותה כניסה של המרצחים יימח שמם אל תוך מחוזותינו, הורגים וטובחים ללא רחם.
שנה, מעוברת גם.
ובתוך כל התימהון, האכזבה.
קולט שדווקא עכשיו צריך לשמוח.
בשמחת. התורה.
פשוט לשמוח.
לא לחשוב על 'למה' 'מה' ו'איך', לא להסתחרר מהיצרים שבנו.
לשמוח, כי ככה זה, כי הצלחנו לשרוד בחיים את השנה הזאת ולסיים פעם נוספת את התורה.
צריך גם לזכור שיש אנשים שלא יכולים לשמוח, כאלו שעצם אזכור המילים 'שמחת תורה' גורמות להם לרטוט בבכי חסר מעצורים.
וזה קשה, הלשמוח הזה.
בטח כשאני לא יודע איך אפשר.
אולי צריך לקחת את המקום הזה של הקושי, ומתוכו לעלות ולפרוח?
אולי צריך להתעלם מההרהורים הקשים ולתת לעצמך לרקוד?
אולי צריך רק להיראות שמח, מבחוץ?
לעולם לא אדע, כנראה.
לעולם.
ובינתיים אנסה לשמוח.
וגם אם לא אצליח, אדע שלפחות ניסיתי.
ואולי בסוף בשמיים יחשיבו דווקא את החוסר הזה שבי, כשלמות.
אני מבולבל, לא יודע מה לעשות.
צריך שמשיח יגיע.
כי עד עכשיו זה פשוט סיפור ארוך בהמשכים שעדיין לא הסתיים.
אבל אולי אני, הקטן, יצליח לגרום לו להיגמר?