אני רוצה שתשמע ממני מילה, שתקשיב, שתבין:
תדע, שלא תמיד אני איתי, לא תמיד עם עצמי.
לפעמים אני יושב לבד, חושב ומהורהר.
יכול להיות שזה בעקבות חשיבה על רעיונות לסיפור או לחן חדש; יכול להיות שסתם משעמום; לפעמים גם בכוונה.
וקשה להעמיק בתוך עצמך כל הזמן, אתה צריך לפעמים לשחרר. לכן אני כותב סיפורים וקטעים, גורם לי על ידיהם לפרוץ בעצמי מתוך הבוץ בו אני כלוא.
אבל כשאני כותב, אני חוזר שוב לאותם הרהורים, כמו נקלע לתוך רוטינה של קרוסלה מסתחררת שקשה לי לצאת ממנה חי.
וזה מעייף, מאוד מעייף.
אבל יש נקודת תקווה קטנה אחת, לב שלי:
כשרואים את התגובות הלבביות והחמות של האנשים, מבינים פתאום שיש מישהו שקורא את מה שאתה כותב, שמוקיר, שמעריך.
וזה בסוף מה שנותן את הכוח והעוצמה להמשיך. בכל דבר בחיים.
ואולי דווקא זה שמהורהר לי, נקרא שאני עם עצמי?
תדע, שלא תמיד אני איתי, לא תמיד עם עצמי.
לפעמים אני יושב לבד, חושב ומהורהר.
יכול להיות שזה בעקבות חשיבה על רעיונות לסיפור או לחן חדש; יכול להיות שסתם משעמום; לפעמים גם בכוונה.
וקשה להעמיק בתוך עצמך כל הזמן, אתה צריך לפעמים לשחרר. לכן אני כותב סיפורים וקטעים, גורם לי על ידיהם לפרוץ בעצמי מתוך הבוץ בו אני כלוא.
אבל כשאני כותב, אני חוזר שוב לאותם הרהורים, כמו נקלע לתוך רוטינה של קרוסלה מסתחררת שקשה לי לצאת ממנה חי.
וזה מעייף, מאוד מעייף.
אבל יש נקודת תקווה קטנה אחת, לב שלי:
כשרואים את התגובות הלבביות והחמות של האנשים, מבינים פתאום שיש מישהו שקורא את מה שאתה כותב, שמוקיר, שמעריך.
וזה בסוף מה שנותן את הכוח והעוצמה להמשיך. בכל דבר בחיים.
ואולי דווקא זה שמהורהר לי, נקרא שאני עם עצמי?
נערך לאחרונה ב: