סיפור בהמשכים דמעה דוממת / חלק ג' ואחרון בס"ד

shevi123 · 21/10/24

מועדים לשמחה!
חיכיתי קצת כדי שיהיו פרקים מוכנים ברצף, מעלה אותם כרגע במתכונת של פעם בשבוע/שבועיים בס"ד.

תקציר: אפי כרגע נמצאת במסגרת של אשפוז בייתי.

לפרקים הקודמים:
חלק א
חלק ב

shevi123 · 21/10/24

בס"ד
פרק ע'

הנייד רוטט שוב, אני שולחת יד והופכת אותו. מייחלת לחזור לשינה שנקטעה. עברו כמה דקות ואולי קצת יותר והוא שוב רוטט. מעצבן. מגששת אחריו. לוחצת ארוכות על הלחצן האדום. היה לי יום צפוף אתמול. מותר לי לקחת קצת חופש. מסתבר שלא כולם חשבו כך.

כשהתעוררתי לקראת הצהריים, המתינו לי הודעות בתא הקולי. אחת מהן ממספר לא מוכר, לקחתי אויר ונכנעתי לה.
'היי, אפרת. כאן ורד, העובדת סוציאלית של מערך האשפוז, אני מנסה ליצור איתך קשר כדי לקבוע פגישה, תחזרי אלי בבקשה'.

אני לוקחת שוב אוויר. התחילו להימאס עלי הפגישות הצפופות. ככה זה יהיה כל הזמן?!
אני מעדיפה להתעלם מזה כרגע. מחפשת משהו לאכול לארוחת בוקר או צהריים או מה שזה לא יהיה. עושה סיבוב קטן בבית. מנסה להרגיש אותו. שהוא שלי. פרטי. לא בית וועד לכל אנשי המקצוע.

הנייד רוטט שוב. ארי.
"הכול בסדר, אפי?", הוא נשמע דאוג. "אני מחפש אותך כל הבוקר, וחיפשו אותך גם מהמוקד. העובדת סוציאלית לא מצליחה ליצור איתך קשר. מה קורה?".

"קורה שנמאס לי", אני צונחת על כיסא. "יש לך מושג כמה כוחות צריך בשביל כל הצוות הזה? וכל פעם זה היכרות מחדש ולספר את כל תולדות חיי. דיי, נמאס לי. מבחינתי מוותרת על הסוציאלית וכל השאר. באמת שאני לא חייבת אותם".

הוא שותק שתיקה ארוכה.
"אתה יכול לעשות לי טובה ולומר להם את זה?".
הוא נאנח. "לא ממש. זה לא בדיוק הבחירה שלנו מי יהיה בהרכב ומי נחוץ ומי לא. תני אימון, אפי, שלא סתם מעסיקים שם אנשים. תני צ'אנס לעזרה במקסימום. זאת השקעה לטווח ארוך. לא שווה?".

אני שותקת. מרגישה קצת כמו נערה בגיל ההתבגרות. אבל לא אכפת לי.
"טוב, נראה".
"אז תחזרי אליה?" הוא מתעקש.
"אני אשתדל", קשה לי לאכזב אותו. קשה לי להשאיר אותו חסר אונים. קשה לי להיכנע. הכול נהיה קשה ובלתי אפשרי עד מחנק.

כשהיא מתקשרת שוב, אני עושה נשימות ועונה לה כשהיא כבר כמעט מתייאשת.
"הו, איזה יופי שאני מצליחה לדבר איתך", היא נלהבת, "אני כבר רוצה להיפגש איתך. להכיר. מחר בעשר זה אפשרי?".
"נראה לי שכן", אני מריצה בראש את הפגישות הנוספות.
"יופי, אז ניפגש". היא מרוצה.

העיקר שכולם מרוצים. מה זה משנה שיש באמצע מישהי שצריכה לרצות אותם? וממתי נהייתי מרירה כל כך? לא מבינה מה עובר עלי. למה הכול נהיה מתיש וכבד כל כך.

כשענת מתקשרת, אני אפילו לא מנסה להיות נחמדה. היא מציגה את עצמה כמרפאה בעיסוק. נשמע לי גרוע ולא קשור אלי משום כיוון. היא מציעה יום ושעה ואני אפילו לא בודקת. רק רושמת לעצמי ומהנהנת. עוד מישהי.

קצת לפני השינה, אחרי שרוקנתי עוד תא בקלמר החדש, אני מציצה בכול אופן בפגישות של מחר. בשעה תשע תגיע ורד, הסוציאלית. ומיד אחריה בעשר תגיע ענת. אני מרגישה פתאום קצה של סקרנות שמבצבץ. שואל מה יהיה לה למכור לי בשעה שלה.

בוקר.
שוב שעון מעורר שקם לתחיה, מתווה לי סדר ים חדש. שוב מרגישה כל איבר וגיד שמתנגדים לתהליכים מייגעים שנכפים עליהם.
שוב מזכירה לעצמי מטרות ורווחים. מנסה להיתפס בהם, לפחות בקצה.
אני מספיקה קפה ופרוסת עוגה שמישהו קנה פה. והדפיקות שולחות אותי לדלת.

אני מציצה בקוקר, גברת צעירה ונמרצת עם עיניים יוקדות עומדת שם, זקופה, מרשימה. אני לוקחת נשימה עמוקה, שולחת יד אל הסוגר ופותחת לפני שהיא מספיקה לנקוש שוב.

"היי", היא שולחת חיוך רחב, "נעים מאוד, איפה את מעדיפה שנשב?"
אני מציעה לה את הספה ומתיישבת בכורסא לצידה.
"אז אני ורד, ואשמח ללוות אותך בתקופה הקרובה. אשמח לשמוע ממך קצת על מה שאת עוברת, אפרת".

אני שותקת. מנסה להתארגן, לסנן, להחליט מה יעבור ומה ימתין להזדמנות אחרת.
ורד שותקת אף היא, עיניה מעודדות אותי.
"אז ככה", הקול שלי רועד, שלא במפתיע. המילים יוצאות ממני אחת אחת, מספרות את הסיפור שלי במילים קצרות וכבידות כל כך. אני מתפללת שלא אבכה. לא מוכנה להשפלה הזו.

"זה בסדר גם לבכות", אומרת ורד, כמו קוראת את מחשבותיי, "זה בסדר וזה אנושי. חבל לבזבז אנרגיות מיותרות על דברים פחות משמעותיים. אנחנו רוצות להשאיר אנרגיות לדברים החשובים באמת. לא כך?"

הדברים החשובים באמת! אני מתנשפת, גברת ורד היקרה, שוצף דמי, את לא תקבעי לי מה הדברים החשובים בחיים! ואם כל חיי עבדתי קשות על הנראות שלי, קברתי ים של רגשות ודמעות כדי שאף אחד לא ידע ולא ירגיש כלום. את לא תבואי ותגדירי לי שזה לא נחשב דבר מהותי.

פתאום כל החשק המינימלי שעוד היה קיים, התנדף.
"רוצה לשתף אותי מה עובר לך בראש?" היא שואלת בנחמדות.

אני לא ממש מעוניינת. או יותר נכון – ממש ממש לא. אני מאלתרת מהר מילים אחרות והשיחה ממשיכה כמו אוכל ללא מלח. אני משתדלת לא להעיף מבט בשעון. רק מתפללת שכבר תעבור השעה.

"יש משהו שמפריע לך או שהיית רוצה לדון עליו?"
אני מנסה לחשוב, "כן", אני פתאום מתעוררת. "קשה לי עם זה ששיבצתם לי אח. לא תמיד נעים לי לשתף ואני מרגישה שזה מגביל אותי".
"אני מבינה אותך ממש", היא הגיבה באמפתיה ופתאום נראתה ידידותית יותר. "היינו בשמחה משבצים לך אחות, רק שבאזור המרכז יש לנו רק אחים כרגע".
נשפתי.
"מבינה שזה מתסכל", היא הדהדה אותי, "תנסי בכול אופן מה שאת יכולה. ויש לך את ד"ר יעל ואותי, אנחנו ניפגש פעמיים בשבוע ונדבר. ויש גם את ענת – היא מקסימה. מתי אתן נפגשות?".
"מיד אחרי הפגישה שלנו, בעשר".
"יופי, אני שמחה לשמוע. אז אולי נקצר קצת את הפגישה שיהיה לך זמן קצת לנשום בין לבין". היא הכניסה את הקלסר הדק לתיק.

"היה נעים להכיר אותך, אפרת", היא נעמדת ומביטה בי בעיניה היוקדות. החיוך שלה התרחב והיה נראה אמיתי ממש. משהו בי התרכך עוד קצת. מתחתי שפתיים.
"אני אהיה איתך בקשר ונקבע לפעם הבאה, בסדר?".
"תודה", מצאתי את עצמי לוחשת.
"תודה לך, יקירתי", היא נפנפה וכבר הייתה מעבר לדלת.

שוב נשימה. ועוד אחת. אז בסך הכול היה בסדר. הכול טוב, אפי. תירגעי. שחררי מחסומים. חבל על האנרגיות – צלצלו בי מילותיה של ורד. אז בסוף התחברת אליה, אה? סנט בי קול קטן. אבל לא היה לי זמן לענות לו. הייתי צריכה להתארגן ולרוץ לשתות קפה לפני שענת תגיע.