סיפור בהמשכים סודות מן החדר

סבתא חביבה · 30/9/24

נכתב ע"י הודיה לוי.:
גם הן מחאו על ההחלטה שלי

מחו

הודיה לוי. · 5/10/24

תודה לכולם על התגובות והארות. וגם על ההערות כמובן. כמו תמיד כיף לקרוא.

לגבי זה-

נכתב ע"י ילדה של אלוקים:
וסוף סוף הצלת אותה מהכת,

נכתב ע"י שיבת ציון:
לא נראה לי שהיא נצלה מהכת.
יותר יש לי הרגשה שהיא תחזור ו"הרב" יכעס עליה שהיא לא חזרה מיד, ויגרום לה להרגיש כפוית טובה וכו'.
בין השאר, זה-

גרם לי לחשוב ככה.
@הודיה לוי. , אני צודקת?

נכתב ע"י ילדה של אלוקים:
אני מסכימה.
הכונה הייתה שהיא קלטה שמשהו שם לא בסדר!
וזה כבר תחילת דרך.

אפרת לא יצאה לגמרי מהכת. אני אישית לא מאמינה בקונפליקטים שנפתרים בקלות כזו. הבחירה הזו להישאר לישון בחוץ הייתה גם כי היא רצתה לברוח מהבחירה האמיתית - אם היא הייתה ממשיכה משם ישר לפנימייה היא הייתה צריכה לספק תשובות לגבי המשך הפגישות. וגם כמו שכבר כתבו כאן שהיא מתחילה להבין שמשהו לא לגמרי בסדר עם המקום.

הודיה לוי. · ביום חמישי בשעה 23:24

פרק ל'/ מי אני?

פתאום מצאתי את עצמי במנהרה. מנהרה ארוכה, אינסופית. פחדתי להתקדם צעד אחד נוסף. נראה היה שכל פסיעה תוביל אותי אל הבור השחור ההוא שלא ניתן לצאת ממנו.

בכל זאת ניסיתי ללכת. לאט. קולות רחשו סביבי, הקיפו אותי במערבולת פחדים.

עמדתי קפואה על מקומי.

אור נדלק מימיני, חשף פיר נוסף של מנהרה. חמישה פרצופים בלתי מוכרים יצאו ממנו, סימנו לי באצבעות ארוכות לבוא בעקבותיהם. מבוהלת זזתי לאחור. גם שם נדלק האור. עשרה עטלפים יצאו מפתח נוסף של מנהרה שלא הבחנתי בה קודם.

צעקתי הצילו. הקול שלי התגלגל לאורך כל המנהרה, חלף דרך כל הפתחים. איש לא בא לעזור.

צעד נוסף לאחור הפיל אותי לבור עמוק. הסתובבתי סביב עצמי בשביל לבדוק שהשטח פנוי אבל אז הבחנתי בעשרות דמויות מתקרבות לעברי, מקיפות אותי מכל הכיוונים. כל אחת מהן מושכת אותי אליה. כמעט נקרעתי לגזרים.

ושוב מצאתי את עצמי צועקת. הפעם חזק יותר.

****

התעוררתי שטופת זיעה. קרן שמש זוהרת חצתה את השמים בדיוק ברגע כשפתחתי את עיניי. לרגע אחד שמחתי שהכל היה רק חלום. אבל ברגע שלאחר מכן, כשנזכרתי היכן אני נמצאת, התמלאתי שוב בעצב סמיך.

התרוממתי לכדי ישיבה ואז ראיתי אותן. אם הבית ובנות הפנימייה עמדו מולי ונתנו בי מבט בוחן. לא יודעת מה היה מפחיד יותר, עשרת העטלפים שחמקו מפיר המנהרה החשוכה או דווקא ארבעת הפרצופים המוכרים שסקרו אותי באי אמון.

"אפרת?", אם הבית הייתה הראשונה שהתקדמה לקראתי. "הכל בסדר?".
"לא יודעת", עניתי. "איפה אני נמצאת?"
עיניה של אם הבית הצטמצמו לכדי חריצים קטנים ומודאגים. "את באמת לא זוכרת?"

"האמת היא שלא", הנחתי יד מאובקת על מצחי. "ומי אתן, אם אפשר לשאול?".

הפעם ראיתי את הדאגה מתגנבת גם לעיניהן של אמילי ורחל תהילה שעמדו מאחוריה ולחשו מילים שלא הצלחתי לשמוע.

"אפרת מה קרה לך?", שאלה חדווה, אם הבית. חרדה בקולה.
"לא יודעת", לחשתי. פתחתי וסגרתי את כפות ידיי כמנסה לדלות מהן את התשובה. "אני באמת לא יודעת".

"תנסי להיזכר איך הגעת לכאן" התקדמה לכיווני אמילי. "מה הוביל אותך למקום הזה?"

"לאיזה מקום?", כיווצתי את גבותי ואז יישרתי מבט אל האופק הרחב. "איפה אני נמצאת בכלל?"

אמילי הסתובבה לאם הבית, סימן שאלה גדול הצטייר על פניה.

חדווה ביקשה מהבנות להתרחק מעט. היא התיישבה על חומת האבן סמוך אלי. הניחה יד כבדה על זרוע ימין ואמרה: "אפרת, תנסי לקחת נשימה עמוקה".

קיבצתי את האוויר אל ריאותיי.

"מעולה" שיבחה אם הבית אם הפעולה הפשוטה שעשיתי. "עכשיו תנסי בבקשה להיזכר. אתמול בשעה שבע בערב יצאת לפגישה עם ציון אפרים. מאז נעלמו עקבותיך. גם הנייד שלך לא היה זמין. אני רוצה לדעת מה קרה איתך אחרי זה. ספרי לי הכל".
"מי זה ציון?" עניתי מבלי לחשוב. "לא נפגשתי עם שום אדם כזה".

הודיה לוי. · ביום שישי בשעה 01:33

אשמח לדעת מה הבנתם מהפרק, כי לא בטוחה שהוא היה ברור כל כך...(מקווה שכן, אבל לא ממש בטוחה לגבי זה).

ואם כבר אז כבר, שמחה לחגוג את פרק 30 של הסיפור יחד עם מות סינוואר (יהיה נחמד לקרוא את ההודעה הזו בעוד זמן מה ולגלות שזה קרה בדיוק ביום שנודע על מותו

)

מגבת · ביום שישי בשעה 01:39

זה די ברור שהיא עושה את עצמה, לא?
אבל מוזר שזה כזה אינסטינקטיבי, היא בקושי התעוררה משינה..

לוטם · ביום שישי בשעה 01:50

או שהיא איבדה את הזיכרון, מתישהו, איכשהו...

מגבת · ביום שישי בשעה 01:55

היא לא איבדה את הזיכרון

נכתב ע"י הודיה לוי.:
כשנזכרתי היכן אני נמצאת, התמלאתי שוב בעצב סמיך.

נכתב ע"י הודיה לוי.:
דווקא ארבעת הפרצופים המוכרים שסקרו אותי באי אמון.

ליליאן · ביום שישי בשעה 02:16

נכתב ע"י מגבת:
היא לא איבדה את הזיכרון

אבל זה לא מסתדר עם המשפט האחרון
""מי זה ציון?" עניתי מבלי לחשוב. "לא נפגשתי עם שום אדם כזה".

איך משקרים בלי לחשוב?
אולי בלי להתעכב על זה,
אבל נוירולוגית היתה שם מחשבת בזק של החלטה לשקר
(אולי אוטומטית, אבל התהליך במוח קיים. לא הייתי קוראת לזה בלי לחשוב)

ליליאן · ביום שישי בשעה 02:53

נכתב ע"י הודיה לוי.:
אשמח לדעת מה הבנתם מהפרק,

שהוא קצר משמעותית!

שיבת ציון · היום ב- 00:19

פרק מדהים. וואו.

נכתב ע"י הודיה לוי.:
אשמח לדעת מה הבנתם מהפרק

היא עושה את עצמה.
הבנתי את זה מפה:

נכתב ע"י הודיה לוי.:
ואז ראיתי אותן. אם הבית ובנות הפנימייה עמדו מולי

היא זהתה אותן, ואז:

נכתב ע"י הודיה לוי.:
"ומי אתן, אם אפשר לשאול?"

הרגיש מנגנון הגנה די אוטומטי. יכול להיות שאחר כך תתחרט על זה.

קצת מוזרה המהירות שבה היא מתרחקת מהכת, היא אמורה להיות עדיין בשלבי ה"אורות" והשייכות החזקה למקום, או מלכתחילה לא להכנס אליו חזק בכלל...
קצת היה לי מוזר שהיא נכנסת לשם ממש, וכשקורה לה משהו מבלבל- ישר בורחת ואפילו מתגוננת מהכת- מה שנראה מתוך הבנה פנימית. כת אמורה, לדעתי, להיות יותר סוגרת- גם מבחינה נפשית, כלוא בכת הוא כלוא בכת- בעיקר מבחינה פסיכולוגית, פחות "זורם לו" לברוח אל תוך עצמו (זה חלק מהרעיון של כת הרסנית- שהיא לוקחת מהאדם את עצמו ואת היכולת להתייעץ עם עצמו.).

אבל יכול להיות שרק אני הרגשתי שזה היה ככה, אז תקחי הכל בערבון מוגבל...

הסיפור מדהים ורגיש, עוקבת אחריו באדיקות.
סיפור מהסוג הזה דורש הרבה עבודה ועמל- אז כל הכבוד על ההשקעה וההתמדה!
תודה רבה!

הודיה לוי. · היום ב- 01:23

קודם תודה לכל מי שהגיב. מעריכה את זה.

נכתב ע"י מגבת:
אבל מוזר שזה כזה אינסטינקטיבי, היא בקושי התעוררה משינה..

תודה על ההערה.

הכוונה שלי בסיפור הייתה שהיא לא תכננה לשקר בהתחלה -

נכתב ע"י הודיה לוי.:
"אפרת?", אם הבית הייתה הראשונה שהתקדמה לקראתי. "הכל בסדר?".
"לא יודעת", עניתי. "איפה אני נמצאת?"

היא זוכרת שקוראים לה אפרת, השאלה שלה כאן מגיעה ממקום שהיא עוד לא ממש מאופסת על עצמה כי הרגע קמה משינה. כשאם הבית מגיבה בצורה כזאת:

נכתב ע"י הודיה לוי.:
עיניה של אם הבית הצטמצמו לכדי חריצים קטנים ומודאגים. "את באמת לא זוכרת?"

אז היא קופצת על ההזדמנות ומתחילה את ההצגה -

נכתב ע"י הודיה לוי.:
"האמת היא שלא", הנחתי יד מאובקת על מצחי. "ומי אתן, אם אפשר לשאול?".

לגבי זה -

נכתב ע"י ליליאן:
איך משקרים בלי לחשוב?

הכוונה מבלי לחשוב על ההשלכות של זה - אבל זה משהו שאני מאמינה שיהיה ברור יותר בהמשך...

נכתב ע"י שיבת ציון:
קצת מוזרה המהירות שבה היא מתרחקת מהכת, היא אמורה להיות עדיין בשלבי ה"אורות" והשייכות החזקה למקום, או מלכתחילה לא להכנס אליו חזק בכלל...
קצת היה לי מוזר שהיא נכנסת לשם ממש, וכשקורה לה משהו מבלבל- ישר בורחת ואפילו מתגוננת מהכת- מה שנראה מתוך הבנה פנימית. כת אמורה, לדעתי, להיות יותר סוגרת- גם מבחינה נפשית, כלוא בכת הוא כלוא בכת- בעיקר מבחינה פסיכולוגית, פחות "זורם לו" לברוח אל תוך עצמו (זה חלק מהרעיון של כת הרסנית- שהיא לוקחת מהאדם את עצמו ואת היכולת להתייעץ עם עצמו.).

זאת הערה ממש חשובה ותודה שהעלית אותה. הרגיש לי שגם בפרק הזה וגם בפרק הקודם הקוראים הבינו שאפרת בתהליך של בריחה מהכת, ואיזה טוב שהיא הגיעה להבנה שמדובר בכת. אבל האמת היא שהדבר האמיתי שאפרת ברחה ממנו עד עתה - וגם עכשיו - היא דווקא הבחירה. היא נפגשת עם בחור שהיא לא באמת מעוניינת בו, לא משתפת פעולה במהלך הפגישה, מרגישה כבויה מבפנים אבל לא מעיזה לחזור לפנימייה ולהגיד את הלא. היא ישנה ברחוב בשביל לא להגיד את הלא, מעמידה פנים שהיא איבדה את הזיכרון בשביל לא להגיד את הלא. הפחד הכי גדול שלה כעת הוא לעמוד מול הרב, מול אם הבית, לספר איך היה בפגישה ולהחליט (עד כמה שלהחלטה שלה באמת יהיה מקום של כבוד) מאיפה ממשיכים מכאן.

כל ההבהרות שלי היו כמובן רק בשביל שתבינו את הפרקים יותר לעומק, ושהקריאה תהיה חלקה וזורמת יותר. אבל תודה רבה על ההערות, לוקחת לתשומת ליבי שיש דברים שיצטרכו לעבור עריכה מחודשת בשביל שיהיו בהירים ומובנים יותר. בסופו של דבר לא רק הכותב צריך להבין את עצמו : ) אז באמת חשוב לי לשמוע מה מובן יותר ומה פחות.

ליליאן · היום ב- 01:27

נכתב ע"י הודיה לוי.:
הכוונה שלי בסיפור הייתה שהיא לא תכננה לשקר בהתחלה -

אז לא הבינו את זה

נכתב ע"י הודיה לוי.:
אז היא קופצת על ההזדמנות ומתחילה את ההצגה -

גם את זה תלא הבינו

נכתב ע"י הודיה לוי.:
הכוונה מבלי לחשוב על ההשלכות של זה - אבל זה משהו שאני מאמינה שיהיה ברור יותר בהמשך...

כמו שכתבתי כבר פעמיים השבוע -
את הכוונה את לא צריכה להסביר לי פה.
הסיפור צריך להסביר.
אם לא הבינו מהסיפור -
אז צריך לשכתב אותו (טם יש לך עוד תוכניות לעשות איתו משהו)