סיפור בהמשכים וירטואז - מתחילים מהתחלה

קנה סוף · ביום שלישי בשעה 17:39

נכתב ע"י תהילה בצלאל:
החלטתי לדחוף אותם בנקודת הזמן הנכונה של הסיפור

נכונה מאיזו בחינה? מבחינת וירטואז' זה כבר קרה, לפחות הקטע הראשון, ומבחינת איתי, זה אומנם עוד לא קרה, אבל אז לא יהיה מקום לשאר הקטעים. הבנתי את הכוונה שלך נכון?

תהילה בצלאל · ביום שלישי בשעה 19:13

נכתב ע"י קנה סוף:
נכונה מאיזו בחינה? מבחינת וירטואז' זה כבר קרה, לפחות הקטע הראשון, ומבחינת איתי, זה אומנם עוד לא קרה, אבל אז לא יהיה מקום לשאר הקטעים. הבנתי את הכוונה שלך נכון?

כרגע הנכונה מבחינתי היא לפי רצף האירועים של איתי. אבל יתכן בהחלט שהקטע ישונה או יתבטל כליל לפי צרכי העלילה...

תהילה בצלאל · ביום חמישי בשעה 23:18

פרק 2:

וירטואז:

עוד יום עובר, עוד אחד מגיע כמעט לסופו. ומלבד להמשיך לבהות באדמת העפר עליה נחות רגליי ושאר גופי, איני מצליח לעשות דבר.

לאון נראה דווקא מרוצה מהעניין. הוא מלקק את פרצופי מדי פעם, מגרגר לעברי בפעמים רבות אחרות ומשפשף את פרוותו הרכה ברגלי בשאר הפעמים.

לבסוף ריח צחנת גווית החיה הוא זה שגורם לי לקום על רגליי, לחפש מקום אחר בו אוכל להמשיך לחשוב מה ואיך קרה לי שאיני זוכר דבר ומדוע אני בטוח כל כך שמדובר בחלום, ושהמציאות, כפי שהיא התבררה למולי בימים האחרונים, מתעתעת בי.

רגליי נשמעות לי ללא בעיה, שזה מעט מוזר עקב העובדה שלא אכלתי ושתיתי דבר ביומיים האחרונים. לטענת לאון, שצמוד אלי כמו כלב פודל, קדמו לכך שלושה ימים נוספים.

בן אנוש אמור לאכול בשביל שיהיה לו כוח לפעול, אמור גם לשתות באותה מידה, אפילו יותר. אבל מלבד לתחושת רעב וצמא המלווה אותי, איני מרגיש איזשהו דלדול כוחני כלל. להיפך, אני מרגיש חזק כל כך, כאילו יש ביכולתי להזיז הרים ולעקור עצים שלמים על גזעיהם.

אני גם מנסה זאת, ושלושה עצים ששורשיהם מונפים אל על מבהירים לי שלא טעיתי. ושוב החלום הופך ומסתרבל לתוך עצמו, במין הזייה חולנית ומזעזעת.

"לאון?", אני מחזיר לריכוז את גור האריות שמקפץ להנאתו על העלים. מתפלא כיצד גודל גופו משפיע על התנהגותו. "איפה אפשר למצוא מים בסביבה?".

"נחל, אדוני?" שוב מתבונן בי לאון בפליאה כזאת שגורמת לי לדרוך על המקום בעצבנות.

"כן. נחל, נהר, ים, אוקיינוס. היכן ניתן למצוא מים?", התשובה שלי נרגזת בוודאות. לאון מעגל כלפי את עיניו.

"שם, אדוני", זנבו מצביע לכיוון המשוער.

"הפסק לקרוא לי אדוני", אני אומר וממשיך לצעוד, יודע שהוא עוקב אחרי. דבוק עוד יותר מהחלום הזה.

"לא לקרוא לך אדו -", קולו רודף אחרי, משתתק. "אז איך לקרוא לך?".

"לא יודע", רגליי מתיזות עפר לכל עבר, כמו מעידות על עוצמת הרגשות הגואות בי, אני כמעט נחנק מהן. "איך שנראה לך, כל דבר אחר מלבד אדוני".

"טוב, אז אני אקרא לך בשם שלך", הוא עוקף אותי בריצה ומהנהן למולי בשערותיו הדלילות.

השם שלי אינו וירטואז, אני מודע לכך כשם שאני מודע לעצי היער החולפים על פני בצבעי העולם כולו ולאור כחול הסובב כל מקום בו אני שם את עיניי. אך משום שאין לי רעיון לשם אחר שישמע תקין, הגיוני ואולי גם מוכר יותר, אני מסכים עם לאון בשתיקה, שנמשכת עד שאנו מגיעים לנחל המבהיק בצבע כחול-ירקרק. צבע מוכר מאד, יש לציין.

צבע המים המשקפים את תכול השמים מעליהם מוכר, אבל הפרצוף הניבט לעיניי כשאני גוחן מטה, אוסף בין כפות ידי מעט מים ובא להרוות את צמאוני, אינו מוכר לי כלל.

אני בוהה בהלם בפרצוף הבהיר הניבט מולי, בצבע עיני הכחולות, שאורן מוחזר אלי מן המים, מסנוור, בשיערי הכחול גם הוא, מקורזל ועומד כאילו קפא במקומו, בצמד אוזני, ארוכות מעט, מוצרות וחדות בקצותיהן ובשיניי המחודדות, כאילו היו של חיית טרף, כמו של לאון, שלוגם מן המים בהנאה ואינו מרגיש אפילו מעט מבהלתי.

קנה סוף · ביום חמישי בשעה 23:47

נכתב ע"י תהילה בצלאל:
רגליי מתיזות עפר לכל עבר, כמו מעידות על עוצמת הרגשות הגואות בי, אני כמעט נחנק מהן.

מהרגליים?

תהילה בצלאל · ביום חמישי בשעה 23:58

נכתב ע"י קנה סוף:
מהרגליים?

מהרגשות...

קנה סוף · ביום שישי בשעה 00:02

נכתב ע"י תהילה בצלאל:
מהרגשות

אם כך, אמור להיות כתוב 'מהם'. רגש - זכר.

תהילה בצלאל · ביום שישי בשעה 11:14

איתי:

כמה קשה זה להיות הבחור הכי טיפש בכל מוסד לימודים בו אתה דורך? כמה קשה זה לדעת שרק הדיסלקציה היא זו שגורמת לך להיראות כזה?

קשה בדיוק כמו העובדה שאתה יודע שהעולם המודרני מצא לדיסלקציה תרופה בדמות שבב מוח עצבי, ואתה, רק בגלל איזושהי החלטה שרירותית של כל מיני הנוגעים בדבר, לא יכול להשתמש בה.

זה לא שאני אוהב קדמה, אני מבין היטב את הנזקים שלה והבור שהיא פוערת מתחת לכל אחד שמציץ לתוכה. אבל - כן. כואב לי שאני לא יכול ללמוד כמו שהייתי רוצה, כואב לי שעוד מאז אני זוכר את עצמי טענו בפני שאין לי עתיד, כואב לי לראות את האכזבה בעיניים של אבא כששוב אומר לו ר"מ כזה או אחר שמוטב שאצא לעבוד במקום לחמם כסא ולבהות בדף גמרא, הפוך, במשך שעות על גבי שעות. כואב לי. הגיוני, לא?

אבא תמיד טען שאני לא משתדל מספיק, שבמקום להשקיע את המוח הגאוני שלי בהינדוס חוטי חשמל ולוחות אם במטרה שברורה רק לי, אשקיע אותם בניסיון לרכוש את יכולת הקריאה. ניסיתי. ניסיתי עד שהאותיות הפסיקו לצאת במחול לנגד עיניי והתחילו לתקוף אותי בקצוותיהן המשוננות. נמאס לי בסוף, אז התחלתי לחפש פתרונות אחרים, כאלה שאבא היה מורט את שיערות זקנו אם היה יודע עליהם.

גם מצאתי. ולא היה מאושר ממני כשזה קרה. יכולתי לקרוא! באמצעות האזניים שלי, אמנם, אבל יכולתי להבין את האותיות הפורחות של הגמרא! יכולתי להקשות! הצלחתי לתרץ! הייתה לי היכולת סוף סוף ללמוד ולא רק לשמוע את האחרים עושים זאת!

כמה זמן האושר שלי ארך? לא הרבה. אחרי הפעם הראשונה בה ניסיתי ללמוד בבית המדרש כשבאוזניי תחובות אוזניות ואני מתנדנד בהנאה צרופה שלא ידעתי מאז יום היוולדי, מצאתי את עצמי מסולק. וזה קרה שוב ושוב. נראה שהיה עדיף לשבת ולבהות בקירות על פני לשמוע שירים ולשחק עצמי כמתמיד גדול, כך לפי דברי המשגיח התורן.

אף אחד לא הבין, ואני לא יכולתי להסביר. ההסבה שביצעתי לאוזניות שלי לא היתה מתקבלת יפה בכלל. החברה החרדית, בשונה מהעבר, לא סלחנית לאנשים המודרנים, גם אם זה נובע מאילוץ. האילוץ שלי, כך נראה, לא עניין אף אחד.

לכן אני פה בעצם, על אף שאיני מוצא קשר ביני לבין שלושת הנערים שנראה שהם מכלים את כל שעות אור היום בשינה עצלה, ובאותו אופן, לא ברור לי כיצד הצליח ר"מ הישיבה האחרונה ממנה סולקתי לשכנע את אבא שזהו המוסד המתאים לי ביותר.

הפלוס היחיד, שמתחיל בהחלט למצוא חן בעיניי, הוא העובדה שכשאני עולה לבית המדרש, פותח דף גמרא ומפעיל את האוזניות על מצב המרת טקסט - אף אחד מבין מעט הנערים המלהגים סביב אינו מקדיש לי תשומת לב מיוחדת וגם הר"מ שצועד פנימה מעט לאחר מכן וגורם להם להשתתק, אינו מעיף לעברי מבט קלוש.

כך עוברת לה שעה, ועוד אחת. מתישהו מתפללים סביבי מנחה, אחר כך גם ערבית. בית המדרש מתרוקן אט אט מיושביו המעטים. האורות נופלים בזה אחר זה, משאירים אותי בחשיכה כמעט גמורה שאינה מפריעה לאוזניות להמשיך לבצע את תפקידן עד לגמר הסוללה, אז אני שומע ביפ עלוב ומבין היכן הייתי עד עתה.

זה מוצא חן בעיניי, מוצא חן כל כך שאני מחליט להגדיל את קיבולת הסוללה בהזדמנות הראשונה שתיקרה בפני ואפילו חושב שאולי, רק אולי, אשקול ברצינות לבטל את שלל התוכניות הגרנדיוזיות שלי להעפה זריזה נוספת.

רק אולי. משום שגם כך השם שלי אינו טוב במיוחד, וכבן שני ואחרון למשפחה חוזרת בתשובה שהבן הגדול שלה העדיף להישאר בעולם החילוני ולהיעלם שם, לא צפויות לי הצעות שידוכים נורמטיביות, כך שלהישאר פה ולהזיק עוד יותר לשם שלי - לא בא בחשבון.

אבל עוד מוקדם לזה. בינתיים, אני יכול בהחלט להנות מן הספק.

תהילה בצלאל · היום ב- 00:53

וירטואז:

כמה זמן אפשר לנעוץ עיניים בבן דמותך הנשקף מן המים? בכל מצב רגיל, לא יותר משתיים - שלוש דקות. במצב שלי, אני מנצל את כל רגעי האור שהולכים ומתמעטים ככל ששוקעת השמש ועד שהיא עושה זאת סופית.

אני שוב אוסף בין כפות ידיי מים, הפעם בעיניים עצומות, חושש ממה שאראה שם ומהאור שזרח קודם מעיניי ומן הסתם יבלוט יותר על רקע החשיכה. המים קרים וצלולים, טעמם אינו שונה משציפיתי. זה מרגיע אותי מעט, רק מעט.

"לאון?", כמו קודם, אני מפריע לו בקפיצתו העליזה במים, מסלק תוך כדי מפרצופי אי אילו נתזים גדולים במיוחד. הוא עוצר משאגותיו העולצות יחד עם כל גופו, מביט בי בראש נוטה מעט הצידה.

"אתה יכול אההההממ לגדול, כמו קודם?".

"לגדול?", הוא מלקק את שפמו בהבעה כזו שבכל מקרה אחר היתה מעלה חיוך על פני.

"כן", איני יודע אם כל דבר שאני אומר לו לא מובן לו כי אני הטיפש מביננו, או הוא. "להיות אריה, גדול".

"ככה?", הוא שואל שוב, הפעם תוך כדי הדגמת יכולתו האגדית.

"כן, ככה".

"בסדר", הוא יוצא מן המים, מתנער, מתיז עלי עוד מים ומתיישב. ושותק.

מתאימה לי יותר צורתו הנוכחית. קודם כל - הוא יושב. זה לכשעצמו טוב. דבר שני - הוא גם שותק. ואני לא יכולתי לצפות לטוב מזה.

גם האפלה טובה לי, אולי כי כך אני מצליח לחשוב יותר בבהירות. לחרוט בארבע אצבעות כף ימיני. ארבע! מעגל גדול, ולכתוב בו, איני יודע איך, את כל שמטריד אותי.

הייתה לי חרב שלשום. שנעלמה. הרגתי חיה מוזרה בעלת דם צהוב. לי עצמי יש דם כחול ויכולות ריפוי מהירות. מדי. לא ישנתי כבר יומיים. אני לא מרגיש עייפות בכלל. לא אכלתי חמישה ימים. אני לא מושפע מכך, אם כי הרעב בהחלט מציק לי. יש לי חבר או עבד מוזר בצורת אריה. שיכול לחזור להיות גור בשניות בודדות. עם אופי תואם. יש לי שיניים חדות, אוזניים ארוכות מן הרגיל, מזדקרות מעט, שיער בצבע כחול בתספורת שלא ראיתי מימיי ועיניים שזורחות בכחול עמוק.

זה מפחיד, אבל כשאני מצרף את כל העובדות אחת לאחת, משמיט את חלקן שאינן קשורות אלי ישירות, אלא נלוות. אני מגיע למסקנה פשוטה אך הזויה במיוחד - אם חשבתי עד עתה שאני בן אנוש, אז הפתעה נוספת - אני לא.

מה אני כן? אני לא יודע. אבל בשום אופן שבעולם, איני אנושי. על אף שאני מרגיש כך.

מה זה בכלל אנושי?! השאלה מבלבלת אותי, גורמת לי לנשוך שפתיים בעוצמה. שיניי חדות, שכחתי את הנקודה הזו. הטעם המר שעולה בפי דוחה כל כך שאני יורק פרץ דם כחול החוצה, משאיר את פי פתוח עד שהדם חדל לזרזף ומנגב את פי בשרוולי. מגלה שכמו שחשבתי - הפצע כבר איננו.

"אני רעב", נוהם לאון לצידי, מעיר אותי מהרהוריי. הוא מתרומם ממקומו, מתנער שוב, מרכין את אפו מטה, אל החריטות שקבעתי בעפר. "אני רעב", הוא חוזר ומתחיל לרחרח את האוויר.

גם אני. אם אודה בכך, אני מסוגל לטרוף את לאון בשלמו- אני מנער את ראשי בחוזקה. לא באמת חשבתי את זה עכשיו, ממש לא. אין שום סיכוי שבעולם, גם לא הקטן ביותר שא-נ-י אוכל אריה בשלמותו. גם אם הוא יהפוך, במיוחד למעני, לקטן יותר.

אני מתכווץ אל תוך עצמי. מבין פתאום שגם אם שרדתי חמש ימים ללא אוכל ואני עדין מרגיש במיטבי, אין זה אומר שעלי להמשיך בצורה הזאת. דמותה של החיה האחרונה שהרגתי עולה למול עיניי, בטני שמקרקרת בתזמון מופלא מבהירה לי את שאני צריך לעשות. אחרת, אם אדחה את זה עוד, בטעות גמורה אוכל את לאון.

אני מתרומם באנחה, מותח את ידיי ומבין שיש לי בעיה. החרב נפלה מידי והתאדתה באוויר קודם לכן, ואם כך – מה אני אמור לעשות עכשיו?

"אני צריך חרב", אני ממלמל. אין מצב שאני צד בידיים שלי, גם אם יש לי הכוח לעשות את זה. "או קשת", אני מוסיף. זו נראית לי דרך אנושית יותר לצוד, למרות שאני לא בטוח בכלל שאני יודע להשתמש בה.

"החרב על הגב שלך", שמיעתו של לאון מעולה, אבל כנראה שהראיה שלו פחות. אין לי שום דבר על הגב.

"היא לא", אני נושף. אם היה – הייתי מרגיש, ובכלל – היא נעלמה ממש מול העיניים שלי!

"היא כן", לאון מתעקש, גורם לי לפקפק בתחושותיי ולשלוח יד אל מאחורי גבי.

ידי נתקלת בגבשושית בד, כנראה כובע היוצא מן הבגד המוזר אותו אני לובש. מעין מעיל שחור המגיע עד ברכיי, מתפצל בגובה מותניי לשתי כנפות בצידי גופי, רכוס מקדימה בכפתורי קרן גסים.

"היא לא", אני מעדכן את לאון בתוצאות שהיו ידועות לי עוד קודם, שולח בכל זאת את ידי הימנית לגשש במעלה כתפי השמאלית, מרגיש לפתע במוט מתכת ארוך מעט, כזה שבוודאות לא היה שם קודם. משיכה מעלה באלכסון גורמת לי להשתנק בכאב כשהחרב משספת את לחיי השמאלית עד מצחי.

זה לא היה מוצלח. העולם שהופך בין רגע לדו-מימדי מבהיר לי זאת יותר מהכאב המשתק ומהדם הזב מעיניי בכמויות. רגע אחר כך חוזר העולם לתלת-מימדיותו. גם נשימותיי חוזרות לסדרן.

לאון ממצמץ מולי בבלבול אך אינו אומר דבר. אני נושם עמוק, שואף לקרבי את שלל ריחות היער ובתוך כך את ריחן של שאר החיות המסתובבות בו.

איני תוהה על הגילוי האחרון. אני מורעב. כעת הגיע זמנה של הארוחה.