וירטואז:
כמה זמן אפשר לנעוץ עיניים בבן דמותך הנשקף מן המים? בכל מצב רגיל, לא יותר משתיים - שלוש דקות. במצב שלי, אני מנצל את כל רגעי האור שהולכים ומתמעטים ככל ששוקעת השמש ועד שהיא עושה זאת סופית.
אני שוב אוסף בין כפות ידיי מים, הפעם בעיניים עצומות, חושש ממה שאראה שם ומהאור שזרח קודם מעיניי ומן הסתם יבלוט יותר על רקע החשיכה. המים קרים וצלולים, טעמם אינו שונה משציפיתי. זה מרגיע אותי מעט, רק מעט.
"לאון?", כמו קודם, אני מפריע לו בקפיצתו העליזה במים, מסלק תוך כדי מפרצופי אי אילו נתזים גדולים במיוחד. הוא עוצר משאגותיו העולצות יחד עם כל גופו, מביט בי בראש נוטה מעט הצידה.
"אתה יכול אההההממ לגדול, כמו קודם?".
"לגדול?", הוא מלקק את שפמו בהבעה כזו שבכל מקרה אחר היתה מעלה חיוך על פני.
"כן", איני יודע אם כל דבר שאני אומר לו לא מובן לו כי אני הטיפש מביננו, או הוא. "להיות אריה, גדול".
"ככה?", הוא שואל שוב, הפעם תוך כדי הדגמת יכולתו האגדית.
"כן, ככה".
"בסדר", הוא יוצא מן המים, מתנער, מתיז עלי עוד מים ומתיישב. ושותק.
מתאימה לי יותר צורתו הנוכחית. קודם כל - הוא יושב. זה לכשעצמו טוב. דבר שני - הוא גם שותק. ואני לא יכולתי לצפות לטוב מזה.
גם האפלה טובה לי, אולי כי כך אני מצליח לחשוב יותר בבהירות. לחרוט בארבע אצבעות כף ימיני. ארבע! מעגל גדול, ולכתוב בו, איני יודע איך, את כל שמטריד אותי.
הייתה לי חרב שלשום. שנעלמה. הרגתי חיה מוזרה בעלת דם צהוב. לי עצמי יש דם כחול ויכולות ריפוי מהירות. מדי. לא ישנתי כבר יומיים. אני לא מרגיש עייפות בכלל. לא אכלתי חמישה ימים. אני לא מושפע מכך, אם כי הרעב בהחלט מציק לי. יש לי חבר או עבד מוזר בצורת אריה. שיכול לחזור להיות גור בשניות בודדות. עם אופי תואם. יש לי שיניים חדות, אוזניים ארוכות מן הרגיל, מזדקרות מעט, שיער בצבע כחול בתספורת שלא ראיתי מימיי ועיניים שזורחות בכחול עמוק.
זה מפחיד, אבל כשאני מצרף את כל העובדות אחת לאחת, משמיט את חלקן שאינן קשורות אלי ישירות, אלא נלוות. אני מגיע למסקנה פשוטה אך הזויה במיוחד - אם חשבתי עד עתה שאני בן אנוש, אז הפתעה נוספת - אני לא.
מה אני כן? אני לא יודע. אבל בשום אופן שבעולם, איני אנושי. על אף שאני מרגיש כך.
מה זה בכלל אנושי?! השאלה מבלבלת אותי, גורמת לי לנשוך שפתיים בעוצמה. שיניי חדות, שכחתי את הנקודה הזו. הטעם המר שעולה בפי דוחה כל כך שאני יורק פרץ דם כחול החוצה, משאיר את פי פתוח עד שהדם חדל לזרזף ומנגב את פי בשרוולי. מגלה שכמו שחשבתי - הפצע כבר איננו.
"אני רעב", נוהם לאון לצידי, מעיר אותי מהרהוריי. הוא מתרומם ממקומו, מתנער שוב, מרכין את אפו מטה, אל החריטות שקבעתי בעפר. "אני רעב", הוא חוזר ומתחיל לרחרח את האוויר.
גם אני. אם אודה בכך, אני מסוגל לטרוף את לאון בשלמו- אני מנער את ראשי בחוזקה. לא באמת חשבתי את זה עכשיו, ממש לא. אין שום סיכוי שבעולם, גם לא הקטן ביותר שא-נ-י אוכל אריה בשלמותו. גם אם הוא יהפוך, במיוחד למעני, לקטן יותר.
אני מתכווץ אל תוך עצמי. מבין פתאום שגם אם שרדתי חמש ימים ללא אוכל ואני עדין מרגיש במיטבי, אין זה אומר שעלי להמשיך בצורה הזאת. דמותה של החיה האחרונה שהרגתי עולה למול עיניי, בטני שמקרקרת בתזמון מופלא מבהירה לי את שאני צריך לעשות. אחרת, אם אדחה את זה עוד, בטעות גמורה אוכל את לאון.
אני מתרומם באנחה, מותח את ידיי ומבין שיש לי בעיה. החרב נפלה מידי והתאדתה באוויר קודם לכן, ואם כך – מה אני אמור לעשות עכשיו?
"אני צריך חרב", אני ממלמל. אין מצב שאני צד בידיים שלי, גם אם יש לי הכוח לעשות את זה. "או קשת", אני מוסיף. זו נראית לי דרך אנושית יותר לצוד, למרות שאני לא בטוח בכלל שאני יודע להשתמש בה.
"החרב על הגב שלך", שמיעתו של לאון מעולה, אבל כנראה שהראיה שלו פחות. אין לי שום דבר על הגב.
"היא לא", אני נושף. אם היה – הייתי מרגיש, ובכלל – היא נעלמה ממש מול העיניים שלי!
"היא כן", לאון מתעקש, גורם לי לפקפק בתחושותיי ולשלוח יד אל מאחורי גבי.
ידי נתקלת בגבשושית בד, כנראה כובע היוצא מן הבגד המוזר אותו אני לובש. מעין מעיל שחור המגיע עד ברכיי, מתפצל בגובה מותניי לשתי כנפות בצידי גופי, רכוס מקדימה בכפתורי קרן גסים.
"היא לא", אני מעדכן את לאון בתוצאות שהיו ידועות לי עוד קודם, שולח בכל זאת את ידי הימנית לגשש במעלה כתפי השמאלית, מרגיש לפתע במוט מתכת ארוך מעט, כזה שבוודאות לא היה שם קודם. משיכה מעלה באלכסון גורמת לי להשתנק בכאב כשהחרב משספת את לחיי השמאלית עד מצחי.
זה לא היה מוצלח. העולם שהופך בין רגע לדו-מימדי מבהיר לי זאת יותר מהכאב המשתק ומהדם הזב מעיניי בכמויות. רגע אחר כך חוזר העולם לתלת-מימדיותו. גם נשימותיי חוזרות לסדרן.
לאון ממצמץ מולי בבלבול אך אינו אומר דבר. אני נושם עמוק, שואף לקרבי את שלל ריחות היער ובתוך כך את ריחן של שאר החיות המסתובבות בו.
איני תוהה על הגילוי האחרון. אני מורעב. כעת הגיע זמנה של הארוחה.