שיתוף - לביקורת *קצת על דד ליין והגזמה פראית*

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד



הדממה ששררה בבית הופרה רק על ידי תקתוקי מקלדת נואשים.

היא חייבת לסיים. חייבת.

"ישראל?" היא אומרת, פותחת את דלת חדר ההורים, מלי הקטנה בזרועותיה. "נראה לי כדאי שתרדו", לוחשת.

"יום שלישי היום?" הוא נאנח. "לא שוב..."

"מה אני אעשה? אתה יודע שזאת העבודה שלי, אסור לי להיכשל".

"צודקת" הוא מהנהן בהשלמה, הולך לקחת את שלומי מחדר הילדים.

הוא ניגש לסוף המסדרון. ממשש את הרצפות, נאחז בזיז קטן. שניה לאחר מכן הוא מניף באוויר ריבוע עץ, מתחתיו נמצאת דלת הסתרים. הוא יורד ראשון.

לאחר שהוא מגיע לקרקע המרתף, הוא מרים ידיו למעלה. היא מוסרת לו את שני הילדים.

"בהצלחה איילה", ישראל אומר בקול מהוסה.

"תודה", היא מחזירה, סוגרת בעדינות את הדלת. הם יחכו למטה עד שהכל יסתיים.

נושמת עמוקות. חוזרת להתיישב מול המחשב. יש לה עוד שעה.

מנסה להירגע. לא מצליחה. שגיאות הכתיב הרבות מעידות על המתח בו היא שרויה.

הטלפון שלה מצלצל. היא מתעלמת.

'אני צריכה עוד קצת זמן. בבקשה. אני תכף אשלח'. היא כותבת מייל, שולחת ליעד.

דקה עוברת ועוד אחת. בחוסר התחשבות מזעזע הדקות נוטפות כך, משאירות אותה נטולת זמן. חסרת הגנה.

הטלפון של הבית מצלצל, היא מנתקת. ממשיכה בנחישות לגרד מילים נעלמות.

הודעות קופצות על הצג של המחשב. מייל חוזר. תם הזמן.

היא ממשיכה לכתוב בגבורה, נאבקת על כל אות. 'רק עוד קצת זמן ואת אחרי זה'. מנסה לעודד עצמה.

הנה, היא מתקדמת. שיחה נכנסת בנייד. היא מסננת, בולעת את רוקה.

רוכנת על המחשב בחרדה כשדפיקות רמות נשמעות מעם דלת הבית.

היא ידעה שזה יגיע. השם. לא שוב. בבקשה.

הדפיקות לא מתחשבות בלב שלה שמנתר בבהלה.

"אני יודעת שאת שם!" קול נשי גבוה מכריז.

איילה לא עונה, שותקת. עד לפה היא הגיעה!

"אני לא רוצה לבטל לך את החוזה", הקול מצחקק. "נו תפתחי".

איילה ניגשת אל הדלת רועדת. הטלפון שלה אחוז בידיה, "למה באת?" היא שואלת את הדלת הסגורה, עוד לא פותחת.

"יום שלישי היום", היא מתזכרת אותה מחדר המדרגות. "ועוד לא קבלתי את שלי".

"אני יודעת, סליחה", איילה מתנצלת, פורצת בבכי שקט, אומלל. "לא הייתה לי ברירה. הילדה שלי חולה כבר כמה ימים, לא היה לי זמן לזה", דמעותיה יורדות על פניה, מבוישות. הטלפון שבידיה רוטט, ישראל.

"תפתחי", היא דורשת.

"רגע", איילה מגמגמת, מנסה למשוך זמן, עונה תוך כדי לישראל. "כן?" היא לוחשת.

"אני לא מסוגל להיות פה במרתף", הוא אומר, "לדעת שאת מתמודדת איתה לבד, תני לי לעלות", הוא מתחנן.

"לא", איילה נחרצת. "אני צריכה להתמודד איתה לבד, זו בעיה שלי. אתה עם הילדים, זה חשוב יותר. תשמור עליהם", היא נשנקת, מנתקת.

"נו?", הקול מעבר לדלת דורש את שלו.

"תני לי עוד זמן!" איילה מבקשת על נפשה.

"השעה כבר שלוש בלילה!" נזעקת ההיא.

"תני לי עוד שעה, שעה אחת ואני גומרת. אני מתחננת, תרחמי עלי, יש לי בעל וילדים".

המהום נשמע מצידה השני של הדלת. "טוב, נו. פעם אחרונה שלך. שבוע הבא אני רוצה לראות את זה כבר ביום שני, בלי משחקים!" היא רועמת.

"תו.. תודה", הלב של איילה פועם בקצב היסטרי. "אני מודה לך. שעה והחומר אצלך".

טפטוף נעלי העקב המהדהד בחדר המדרגות מעיד על עזיבתה של העורכת.

"תודה השם", פולטת איילה, נשענת על הדלת הסגורה. דמעות הקלה שוטפות את פניה.


שעה לאחר מכן הפרק הבא בסיפור מצא עצמו בתיבת המייל של העורכת.

כמה שעות לאחר מכן הוא הודפס כבכל יום רביעי, נשלח היישר אל הקוראים שלא יידעו לעולם מה הסופרת עברה עד שהוא הגיע אליהם.







מיותר לחלוטין לציין שהקטע הומוריסטי. אין לקחת אותו ברצינות ולהיפגע קשות בשם כל העורכות בישראל ובתפוצות.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  108  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה