משהו שכתבתי לפני כמה חודשים.
עכשיו אחרי שנה שהם במנהרות הגיהינום, מעלה כאן.
כל פעם מחדש אני מרגיש כך. כאילו הנפש מסרבת להתרגל, מסרבת להסכים.
אני מתעורר שטוף זיעה, ורק הריח הנורא, המצמרר, מחזיר אותי למציאות הדמיונית הזאת.
ושוב זה ההלם, העוצמתי, המטלטל, שמכה בי פעם אחר פעם, ממש כמו בפעם הראשונה.
המח מרוקן, הלב לא מרגיש כלום, הגוף מאובן. אפס, עגול, ריק.
לאט לאט חודרת לה ההבנה, לופתת, משברת, קורעת כל מה שנשאר עוד שלם.
והפחדים. מעולם לא ידעתי שבלב של איש אחד יכול להיכנס כל כך הרבה פחד.
בכל אבר בכל גיד, רוטט רועד, כל שניה, כל דקה, לא נח לרגע. ומי היה זה שאמר שפחד זה משהו חולף?
פעם, זה נראה כל כך פעם, היו ימים אחרים.
היו רק שלווה פשוטה ושמחת חיים, מרחבים וכיף. לא ידעתי דפיקות לב מה הם ---
אוי. אני חייב להפסיק, הוא מגיע.
מקווה שאוכל להמשיך, נשארו לי ארבעה אצבעות ביד ימין.
אם ברצוני להותיר זכר עלי לנצל את הזמן לכתיבה, ביקום הנוכחי אין ביטוח לאיברים.
בהתחלה חשבתי שאוכל לאחות לבד את הרגל המשוסעת. אוי, כמה נאיבי אני עוד יכול להיות.
כעת, אף אחד לא יכול לנחש שהגוש המצחין הזה היה פעם רגל.
כמה זמן אני פה? לפעמים אני בטוח שעברו כמה שנים,
לפעמים אני חושב שלא עברו יותר כמה שעות.
מה הם הכללים כשרע, הזמן עובר לאט יותר, או מהר יותר?
כאבי תופת. ייסורי איוב. מילים ריקות שלא מבטאות כלום.
אפשר בכלל לבטאות את הסבל הזה? האם יש מי שיבין?
לפעמים אני כמו מתנתק מהגוף שלי, מרחף בחלל.
לא מרגיש את הגוף הפצוע, הקרוע, את הרגשות. צופה מלמעלה בסוג של אדישות.
אלה רגעים שהנפש כבר לא מסוגלת. בוחרת לעזוב. לא להיות.
בסוף רגעי החסד הללו אני נשאב שוב אל המציאות הטרופה.
חוזר לבהות במוות שמחכה לי בסבלנות שטנית.
הייתה זו שבת שאחרי סוכות, אמא רצתה להתארח בירושלים אצל אחיה גיא. לא הסכמתי.
מאז שהם חזרו בתשובה אני לא נהנה שם בשבת.
טוב לי עם הפלאפון שלי, קשה לי בלעדיו. גיא לא מוכן, אז לא.
נשארנו בבית, אני אמא וסיוון.
עד עכשיו לא הבנתי מה בדיוק קרה שם. רק זוכר את פנים המבועתות של אמא,
רק שומע אותה שוב ושוב צורחת, דקל!!! דקאאאאל!!!,
ובאותו שבריר שניה הרגשתי שהרגל שלי נשרפת. וזהו.
עד עכשיו לא הבנתי מה בדיוק קרה שם.
לא יודע, לא מבין. כנראה ירו לי ברגל ואבדתי הכרה.
מאז אני פה, בחושך, רק פיצוצים מטרופים סביבי.
פעם בכמה זמן נכנס מישהו בריצה, מקלל, חובט, מכה, זורק מים ולחם ועוזב.
איפה כולם? מה עם אמא? מה עשו לסיוון?
אני בטוח שחטפו עוד, שאני לא היחיד.
הדף הפיצוצים והלחץ של השובים מוכיחים לי זאת.
מדינת ישראל לא הייתה נלחמת כך על חטוף בודד.
ההכרה מתערפלת לי, לאט לאט, ערפל רגעי החסד הגיעו.