הייתי כל כך עייף שקראתי את אותה שורה שוב ושוב מבלי שאצליח לתפוס מה בעצם היא באה לומר
"חבל"
זה מה שנכנס למוחי המעורפל, ולא חבל אחד אלא 'שתים חבל' ואיזה מלמול כלשהו על תאריכים.
העינים נפקחו לי שוב, כמה זמן הן היו עצומות, שתי שניות? שתי דקות? ואולי שעתיים?
חצי מהגוף שלי קפוא משום מה,
דברים מוזרים, באמת.
ומה זה "שתים חבל"?!
ושוב נעצמות לי העינים, ושוב הספר כמעט צונח מהיד.
זה בכלל לא ספר, זו מחברת.
או משהו בכיוון הכללי של מחברת,
וקר כל כך הכיסא, כאילו התיישבתי על בלוק קרח.
אנשים עוברים לפני, אני בטוח בזה.
למרות שהעפעפים שלי מותירות רק חרך הצצה צר. אבל דברים צבעוניים חולפים לכאן ולכאן ומדברים בשקט,
או בקול, זה לא משנה כל כך כל עוד זה משתלב לי עם החלימה בהקיץ.
אופס
נפלה לי מהיד,
המחברת,
איזו מחברת? זה פנקס, פנקס קטן.
אני מרים.
זה בעצם רק דף אחד.
רשימת מצרכים למכולת.
תודה לקל התעוררתי לגמרי.
ועכשיו אני מפהק בעוצמה כזו שגורמת לשני הבחורים שם לצחקק, ואני נבוך אבל לא מצליח לסגור את הפה, הפיהוק חזק ממני,
"שתים חלב עם תאריך טוב" התבהרה לי השורה הארורה.
קמתי מהמקפיא של הגלידות, ופסעתי כצפרדע לעבר החלב (הרגל נרדמה),
הבחורים עקבו אחרי קצת, וכשראו שאינני עומד לספק להם שעשוע נוסף פנו לדרכם.
הייתי ערני וחד מאד, קלטתי את מקרר החלב והמח שלי התביית עליו, חישב את המסלול הכי קצר ונתן הוראה מתאימה לרגלים. מזוית עיני ראיתי את השמנה עם העגלה העמוסה מגיעה בהפתעה מהצד במהירות כזו שודאי תחתוך אותי. המח שלי שינה את המסלול בשבריר שניה ועם זאת הספיק לקרוא את המודעה על המבצע של ארבע בעשר. הבחנתי ברצועה בלתי שזופה על האצבע של האשה, והבנתי שטבעת הנשואין הוסרה לא מזמן והסקתי שההשמנה שלה נובעת מאכילה רגשית מופרזת. ראיתי שיש לה סלרי בעגלה והבנתי ש... כבר לא זוכר כרגע, אבל הייתי מפוקס כמו טייס קרב, כל מראה כל ריח כל תנועה הכל נקלט ועוּבּד והתגובה האולטימטיבית נבחרה. בארגזי החלב חישבתי אם התאריכים המאוחרים צריכים להיות למעלה או למטה, וכמו שרלוק הולמס מצאתי ברגע את שתי השקיות הכי הכי.
השלמתי את כל הרשימה של אמא, והגעתי לקופה.
קופות הן מקום טוב לשקיעה במחשבות אלא אם כן אתה אוהב להשתעשע במחירים של סוללות וסוכריות מנטה שמתנדנדים מול חוטמך.
אני אוהב לחשוב.
ומכיון שמוללתי בידי את הפתק ההוא, התחלתי להגות בו, ונזכרתי בחלימה שלי ביושבי מנומנם על המכסה של מקרר הגלידות, לעומת הבהירות שלי אחר כך.
והתקשיתי לקבוע איזה מצב תודעה עדיף יותר, אמנם בשביל לפתור בעיות ובשביל לשרוד המצב החד יעיל יותר. אבל אני אז רק מכונת חישוב קרה עם מצלמות וחיישנים ומעבד עוצמתי. אבל האם זה אני?
כשהטלטלתי בין עֵרות לשינה הייתי כל כך קרוב לעצמי, הייתי ממש אני. גם אם האני הזה הוא משהו גולמי מאד, חייתי, לא מפותח, איש מערות שעיר שפיסת עור צבי תלויה על מתניו ואַלָה חסרת צורה בידו. אבל כל לבושי התרבות והאינטליגנציה העוטפים את הפרא הזה שכבה אחר שכבה, עם כל יופים ויעילותם הם לא עונים לצעקה הארכאית שלו לחופש.
חבל שאני לא יכול לרבוץ בנמנום מעורפל זמן ממושך, ולהכיר יותר את הגורילה הנעולה בתוך המחשב המשוכלל שלי.
חבל.
באמת חבל, ואפילו "שתים חבל"...
"חבל"
זה מה שנכנס למוחי המעורפל, ולא חבל אחד אלא 'שתים חבל' ואיזה מלמול כלשהו על תאריכים.
העינים נפקחו לי שוב, כמה זמן הן היו עצומות, שתי שניות? שתי דקות? ואולי שעתיים?
חצי מהגוף שלי קפוא משום מה,
דברים מוזרים, באמת.
ומה זה "שתים חבל"?!
ושוב נעצמות לי העינים, ושוב הספר כמעט צונח מהיד.
זה בכלל לא ספר, זו מחברת.
או משהו בכיוון הכללי של מחברת,
וקר כל כך הכיסא, כאילו התיישבתי על בלוק קרח.
אנשים עוברים לפני, אני בטוח בזה.
למרות שהעפעפים שלי מותירות רק חרך הצצה צר. אבל דברים צבעוניים חולפים לכאן ולכאן ומדברים בשקט,
או בקול, זה לא משנה כל כך כל עוד זה משתלב לי עם החלימה בהקיץ.
אופס
נפלה לי מהיד,
המחברת,
איזו מחברת? זה פנקס, פנקס קטן.
אני מרים.
זה בעצם רק דף אחד.
רשימת מצרכים למכולת.
תודה לקל התעוררתי לגמרי.
ועכשיו אני מפהק בעוצמה כזו שגורמת לשני הבחורים שם לצחקק, ואני נבוך אבל לא מצליח לסגור את הפה, הפיהוק חזק ממני,
"שתים חלב עם תאריך טוב" התבהרה לי השורה הארורה.
קמתי מהמקפיא של הגלידות, ופסעתי כצפרדע לעבר החלב (הרגל נרדמה),
הבחורים עקבו אחרי קצת, וכשראו שאינני עומד לספק להם שעשוע נוסף פנו לדרכם.
הייתי ערני וחד מאד, קלטתי את מקרר החלב והמח שלי התביית עליו, חישב את המסלול הכי קצר ונתן הוראה מתאימה לרגלים. מזוית עיני ראיתי את השמנה עם העגלה העמוסה מגיעה בהפתעה מהצד במהירות כזו שודאי תחתוך אותי. המח שלי שינה את המסלול בשבריר שניה ועם זאת הספיק לקרוא את המודעה על המבצע של ארבע בעשר. הבחנתי ברצועה בלתי שזופה על האצבע של האשה, והבנתי שטבעת הנשואין הוסרה לא מזמן והסקתי שההשמנה שלה נובעת מאכילה רגשית מופרזת. ראיתי שיש לה סלרי בעגלה והבנתי ש... כבר לא זוכר כרגע, אבל הייתי מפוקס כמו טייס קרב, כל מראה כל ריח כל תנועה הכל נקלט ועוּבּד והתגובה האולטימטיבית נבחרה. בארגזי החלב חישבתי אם התאריכים המאוחרים צריכים להיות למעלה או למטה, וכמו שרלוק הולמס מצאתי ברגע את שתי השקיות הכי הכי.
השלמתי את כל הרשימה של אמא, והגעתי לקופה.
קופות הן מקום טוב לשקיעה במחשבות אלא אם כן אתה אוהב להשתעשע במחירים של סוללות וסוכריות מנטה שמתנדנדים מול חוטמך.
אני אוהב לחשוב.
ומכיון שמוללתי בידי את הפתק ההוא, התחלתי להגות בו, ונזכרתי בחלימה שלי ביושבי מנומנם על המכסה של מקרר הגלידות, לעומת הבהירות שלי אחר כך.
והתקשיתי לקבוע איזה מצב תודעה עדיף יותר, אמנם בשביל לפתור בעיות ובשביל לשרוד המצב החד יעיל יותר. אבל אני אז רק מכונת חישוב קרה עם מצלמות וחיישנים ומעבד עוצמתי. אבל האם זה אני?
כשהטלטלתי בין עֵרות לשינה הייתי כל כך קרוב לעצמי, הייתי ממש אני. גם אם האני הזה הוא משהו גולמי מאד, חייתי, לא מפותח, איש מערות שעיר שפיסת עור צבי תלויה על מתניו ואַלָה חסרת צורה בידו. אבל כל לבושי התרבות והאינטליגנציה העוטפים את הפרא הזה שכבה אחר שכבה, עם כל יופים ויעילותם הם לא עונים לצעקה הארכאית שלו לחופש.
חבל שאני לא יכול לרבוץ בנמנום מעורפל זמן ממושך, ולהכיר יותר את הגורילה הנעולה בתוך המחשב המשוכלל שלי.
חבל.
באמת חבל, ואפילו "שתים חבל"...