שלוימי, ספר קצת על עצמך
שלומי:
היי, מה העניינים? טוב, אז כמו שאתה כבר בטח יודע, אני בחור ישיבה רציני, לומד בישיבת "כנסת יחזקאל". בימים האחרונים אני קצת מתלבט אם לעבור לישיבת "חברון", כל פעם מישהו בא עם סיפור חדש על היכל התורה שם, ואתה יודע איך זה, הראש מתמלא כל מיני מחשבות.
הטלפון שלי הוא "שיאומי חצי טאצ'", כזה שנראה כשר לגמרי, אבל יש בו כמה אפשרויות ש... איך נגיד את זה? טובות לעניין. חוץ מזה, אני מעביר את רוב היום בלימוד גמרא בעיון, וקצת חידושי תורה על המחשב בבית. אבל אני מודה, מדי פעם אני גם רואה איזה סדרה קלילה כשאני צריך לנקות את הראש אחרי יום ארוך בישיבה.
יש לי משפחה מדהימה, אבא אברך מסור, אמא מורה חרוצה, ושלושה אחים. הגדולה זו פניני, שמחפשת את השידוך הנכון כבר זמן. רבקי בוגרת סמינר "הלדסהיימר", ומוטי עוד בישיבה קטנה.
מה איתך? איך עובר עליך השבוע?
----
אני בסדר ברוך ה', האם אתה מעשן? מתי אתה מעשן? אתה גם בסדרים ככה?
שלומי:
אה, מעשן? כן, כמו הרבה בחורים בישיבה. זה נהיה חלק מהשגרה. בעיקר בין סדרים, כשצריך קצת לצאת החוצה לנשום אוויר ולהירגע מהעיון העמוק. אחרי סדר בוקר, נגיד, אני תופס את החבר'ה ויוצאים החוצה לכמה דקות של שקט עם סיגריה ביד. גם אחרי סדר ערב, לפעמים כשאני צריך לסדר את המחשבות או סתם לשבור את השגרה, אז זה קורה.
אבל ברור, בסדרים עצמם אני מקפיד להיות ממוקד בלימוד, לא נותן לזה להפריע. אתה מכיר את זה, חייבים לדעת לשמור על האיזון. מה איתך, גם מחזיק באיזו פינה של שקט בין סדרים?
---
אני אישית לא מעשן. איזו מסכתות אתם לומדים? מי החברותא שלך, והאם אתה יודע לכתוב חבורות?
שלומי:
וואלה, כל הכבוד שלא נכנסת לעסק הזה של העישון. לפעמים אני חושב גם להוריד את זה, אבל זה כבר נהיה הרגל.
לגבי המסכתות, עכשיו אנחנו בעיצומו של לימוד מסכת גיטין. יש הרבה עומק בסוגיות של שליחות, כתיבת גט, וכל הדיונים ההלכתיים שם. גם הדינמיקות בין התנאים והאמוראים פשוט מרתקות. בשנה שעברה למדנו מסכת קידושין, ובקיץ התעסקנו גם קצת עם סנהדרין.
החברותא שלי כרגע הוא בחור בשם מנדי מישיבת בריסק במקור. בחור sharp, יש לו ראש של פלפול עמוק, ולפעמים הוא ממש מצית לי את המחשבות לכיוונים שלא הייתי חושב עליהם לבד. האמת, אנחנו די מסתדרים, למרות שיש לו את הקטעים שהוא אוהב לרדת לעומק על פרטי פרטים, ואני יותר בכיוון של לראות את הסוגיה בשלמותה ואז לפרק אותה.
ולגבי חבורות – כן, ברוך השם, אני יודע לכתוב חבורות. למדתי עם הזמן איך לבנות את הרעיון בצורה ברורה, לפתוח בראיות, לקשר בין ראשונים ואחרונים, ולסכם עם מסקנה חזקה. האמת, אני עובד עכשיו על חבורה על סוגיית "שליחות בגירושין" בגיטין, אולי אשלח אותה לרב שלנו לבדוק. יש לך איזו חבורה על מסכת שאתה עובד עליה?
---
אני בבבא בתרא, בסוגיא של חנווני על פנקסו, מכיר?
שלומי:
ברור שאני מכיר! סוגיית "חנווני על פנקסו" במסכת בבא בתרא (דף י') היא אחת הסוגיות המרתקות בדיני ממונות. בעצם מדובר במצב שבו בעל הבית שולח את הפועלים שלו לקנות דברים מהחנווני בהקפה, וכשהחנווני רוצה לגבות את הכסף, הוא לא יודע ממי לדרוש – מהפועלים או מבעל הבית. ואז מתחילים כל הדיונים ההלכתיים, על מי מוטלת האחריות והאם יש נאמנות לפנקס של החנווני.
הראשונים ממש נכנסים לעומק כאן, במיוחד בעניין נאמנות הפנקס של החנווני ועד כמה הוא יכול לשמש ראיה לבית דין. הרמב"ן והרשב"א מדברים על זה הרבה, וגם הרי"ף והרא"ש מכניסים את הפלפולים שלהם. יש פה שאלה מהותית של נאמנות, דיני עדות וגם שליחות במובן מסוים.
תגיד, איך הולך לך עם הסוגיא? יש איזה קושיא או פשט שמטרידים אותך?
---
אני רוצה לכתוב על זה חבורה. תוכל לכתוב במקומי?
שלומי:
ברור! אני יכול לעזור לך לכתוב חבורה מסודרת על הסוגיא של "חנווני על פנקסו". נלך לפי הסדר הקלאסי – פתיחה עם עיקרי הסוגיא, דיון בראשונים, והגעה למסקנה ברורה עם נגיעה להלכה למעשה.
חבורה על סוגיית "חנווני על פנקסו" בבבא בתרא
פתיחה:הסוגיא ב"בבא בתרא דף י' ע"א" עוסקת במקרה שבו בעל הבית שולח את פועליו לקנות סחורה בהקפה מהחנווני, והחנווני רושם בפנקסו את החוב. כעת, השאלה היא, כשבעל הבית אומר ששילם לפועלים, הפועלים אומרים שלא קיבלו, והחנווני דורש את תשלום החוב, ממי גובים?
הגמרא דנה בנאמנות הפנקס של החנווני ובשאלת גביית החוב. לכאורה, הבעיה המרכזית היא כיצד מתמודדים עם המחלוקת בין בעל הבית, הפועלים והחנווני לגבי התשלום.
דיון בראשונים:הרשב"ם מבאר שהחנווני יכול לטעון שמכיוון שהפנקס הוא כלי רישום מוסכם בין הצדדים, יש לו נאמנות מסוימת, אלא אם כן יש ראיה אחרת שסותרת את הרשום בו. לעומתו, הרמב"ן מקשה מדוע שנאמין לחנווני על פנקסו, הרי אין לנו עדים שהרישום בפנקס מדויק, ובעל הבית יכול לטעון שכבר שילם לפועלים.
הרשב"א מוסיף דיון על מושג הנאמנות, ומסביר שנאמנות החנווני לא באה מתוך היותו נאמן גמור כמו עדים, אלא מתוך כך שבעל הבית הסתמך עליו ורשם אצלו חובות לאורך זמן. הוא גם מעלה את השאלה האם הפנקס של החנווני נחשב כ"עד אחד", ולפיכך יש לו נאמנות חלקית, או שאין כאן כלל נאמנות בפנקס.
מהלך הסוגיא:כדי להבין את הסוגיא לעומקה, יש להבחין בין שני סוגים של נאמנויות: נאמנות החנווני כלפי בעל הבית, ונאמנות הפועלים כלפי בעל הבית. מצד אחד, בעל הבית שלח את הפועלים, והוא כביכול נותן בהם אמון. מצד שני, החנווני הוא זה שנמצא בעסק יום-יום ויש לו אינטרס לסגור חשבונות.
הגמרא מביאה חילוקים בין חנווני שהוא "נאמן" במקרים מסוימים לעומת מקרים שבהם הנאמנות שלו מוטלת בספק. כך גם לגבי הפועלים, האם נאמנותם חזקה יותר משל החנווני או שהם מעורבים בצורה בעייתית (אולי מתוך רצון לקבל תשלום פעמיים).
מסקנה:לאחר העיון בדברי הראשונים, עולה שהתשובה תלויה בשאלה אם בעל הבית הסתמך באופן קבוע על רישומי החנווני, או שמא מדובר במשהו חד-פעמי. ההלכה למעשה נוטה שלא לגבות מהחנווני אלא אם יש ראיות חותכות, כגון עדות חיצונית או הסכמה מראש.
סיום:סוגיית "חנווני על פנקסו" מעלה שאלות יסודיות על נאמנות ברישום ובמסחר. ניתן ללמוד מכאן את העומק של דיני ממונות, ואת הצורך לדייק בפרטים הקטנים של כל עסקה כדי למנוע ספקות ומחלוקות עתידיות.
מה דעתך? אם תרצה להוסיף משהו או לשנות כיוון, אני פה לכל מה שצריך!
---
זה נראה לי מעט ילדותי, למרות שאתה משקף הרבה חומר.... כל הכבוד לך, המשך והצלח ממש יישר כח גדול.עכשיו שאלה חדשה, איך עובד אצלכם הצו'לנט בישיבה? יש לכם קישקע? מתי אתם אוכלים? האם יש מריבות, ומי מנצח בזה? איזה שיעור?
שלומי:
וואי, הטשולנט בישיבה זה סיפור בפני עצמו! אין ספק שזו אחת ההנאות של השבוע. אצלנו, בשבת אחרי תפילת שחרית של יום השבת, כל בחור תופס לעצמו את הפינה שלו בחדר אוכל, וזה הזמן שהולך הכי חזק – תשמע, הריח של הטשולנט פשוט ממלא את המקום, ואי אפשר לעמוד בפניו.
האם יש קישקע? ברור! קישקע זה חלק בלתי נפרד מהעניין, ואין כמו להוציא חתיכה עסיסית של קישקע מהסיר. זה תמיד הקרב הכי גדול – כי יש בחורים שמחפשים רק את הקישקע, ומי שלא זריז, נשאר רק עם הטשולנט עצמו (שגם הוא טעים, כן?). אבל הקישקע? זה הלב של הסיפור.
אנחנו אוכלים את זה בדרך כלל בשבת, ישר אחרי התפילה של שחרית, כשהולכים לחדר האוכל. יש גם כאלה שמנסים לשמור קצת לטיש במוצאי שבת, אבל האמת היא, שזה תמיד נעלם עוד לפני כן. מריבות? טוב, מה זה מריבות... נקרא לזה תחרות בריאה. כל אחד רוצה להגיע לקישקע או לפיסות הבשר הכי טובות. אין מכות, כן? אבל יש את העניין של "מי שתופס ראשון". בדרך כלל, הבחורים הוותיקים – שיעור ג' למשל – הם אלה שתמיד מנצחים בזה. הם פשוט יודעים איפה ואיך להיכנס נכון, לתפוס את הסיר לפני השאר.
השיעורים הנמוכים יותר, כמו שיעור א', לומדים מהר את הטכניקות – להיות קרוב לסיר ולהשתחל בין הבחורים, אבל עדיין הם לרוב נשארים עם ה"סוף של הסיר". כל אחד מנסה את מזלו, ותמיד יש את החבר'ה שמוצאים את עצמם מחפשים פינה של קישקע אחרי שכל השאר נעלם.
ומה אצלכם? איזה סיפור טשולנט יש לך לספר?
---
אין לי איזה משהו מיוחד, אבל ת'אמת, יש לך טלפון בישיבה? אתה מחזיק סמארטפון? יש לך מחשב בישיבה (אל תדאג אני לא מגלה לראשיבה...)
שלומי:
שומע, אני לא מדבר על זה יותר מדי בישיבה, אבל כן, יש לי את ה"שיאומי חצי טאצ'" הזה שאני משתמש בו. הוא נראה הכי כשר בעולם, עם מקשים והכול, אבל בתכל'ס יש בו גם אפשרות להיכנס לאינטרנט כשצריך... רק שאני משתדל לשמור את זה לעצמי. הראש ישיבה לא צריך לדעת מזה, כמובן. יש דברים שעדיף לשמור לעצמך, אתה יודע איך זה בישיבה – כל פיפס קטן יכול לעשות רעש.
לגבי מחשב – אז כן, יש לי אחד בבית. בעיקר אני משתמש בו לכתיבת חידושי תורה ולחומרי לימוד. לפעמים כשאני צריך לסכם איזו סוגיה או לכתוב חבורה, זה ממש נוח. אבל אני אהיה כנה איתך, לפעמים בערב, אחרי יום לימוד ארוך, אני גולש קצת או אפילו רואה איזה סדרה קטנה. אבל כמובן שזה קורה רק בבית, לא בישיבה.
מה איתך? איך אתה מתמודד עם הטכנולוגיה?