אתגר אתגר דו-שבועי/ אילו וכאילו

פניני ריין

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כמה כיף זה הצבעות מכורות מראש.
כמו, למשל, לערוך בקהילת כתיבה הצבעה על רמת מופרעות של אתגר. ממש הופתעתי שהיה מי שסימן 'לא מופרע'. כנראה הוא לחץ בטעות.
וברגעים אלו ממש אני מעבירה חגיגית את כתר המופרעות אליכם. ההיגיון הולך יפה לישון, השכבנו אותו בחדר השני שלא יקשיב לשיחות של המבוגרים. קדימה, תתחילו להפגיז.

דבר ראשון, המחוון על אתגר זה יהיה: 45% כתיבה איכותית, 50% הצגה מעניינת, מתוחכמת ולא בולטת של אקספוזיציה, ו5% מחקר. מקוריות לא צריכה ניקוד, גם ככה היא מקבלת ממני יחס עודף.

האתגר שלנו היום נועד לשפשף את כתיבת האקספוזיציה.
נמאס לי לגמרי לקרוא ספרים של סופרים באמת טובים, ובאמת מוצלחים, שבאמצע המתח עוצרים פתאום ומתחילים להאריך בסיפורי רקע על התקופה והדודה-רבה של הגיבור. שלא נפספס את המשפחולוגיה.
אז כשליחות לאומית לציבור הקוראים, ומתוך הנחה שכאן באזור מסתובבים הסופרים של הדור הבא, החלטתי לעשות כמיטב יכולתי הדלה לשים לדבר סוף.

ולאתגר:
ימים טובים עומדים לבוא עלינו.
פתחו עיניים בדרך לכותל, חדדו אוזניים בביקור אצל סבא, תציצו ברמב"ם ברגע פנוי.
בחרו מצווה או מנהג שאינם נוהגים היום.
זאת אומרת- הם יכולים לנהוג פעם, לנהוג בעתיד, או לא לנהוג אף פעם. (בן סורר ומורה לדוגמה)
לבעלי אומץ- אפשר גם להמציא. (יום טוב על חיסול נסראללה, מה דעתכם? אולי אפילו ינהגו בו לדבר בביפרים;))
רקע הסיפור יכול להיות כל מקום. ההיסטוריה, העתיד, אילו וכאילו, הלכה בקרוב למעשה, ואפילו יקום חילופי בו חיים בני ישראל אחרים-עובר.

אל תאריכו בתיאורים ורקעים. כתבו סיפור. חשבו מה מרגיש עבד שמצפה לשחרורו ביובל, על מה יכולות לריב שתי צרות, איך ילד קטן בהונגריה מנסה להציץ למטבח של סבתא לפני סוכות. תחשבו על הגיבורים שלכם, ממה הם פוחדים, למה הם מקווים, מה גורם להם לפעול.
ותדאגו שהסיפור שלכם לא הופך לערך אנציקלופדי אלא נשאר סיפור. עם עלילה, גיבורים ורגשות.

בהצלחה!

לפטפטת, הטלת רעיונות מופרעים או בקשות מידע דחופות ("מי יודע איך היו עושים "כך יצאו אבותינו ממצרים" בתימן??)--בנספח.
 
נערך לאחרונה ב:

מימיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
שלהי תרע''ד – אמריקה.

אני עומד במחסן החנוק ומסתכל בחיוך עייף על הסחורה, לא מאמין שכל הטוב הזה מחר יעבור בעלות וישאיר לי הרבה כסף למשך השנה הקרובה.

בצעדים עייפים אני נועל היטב את המחסן ויוצא לכיוון בית הכנסת, להודות על כל הטוב.

התפילה מתחילה, אבל אני אי שם בשעה עשר וחצי של מחר בבוקר, סוגר עסקה ומעביר את המפתחות לסמואל. החזן ממשיך בקצב שלו, אבל אני איבדתי אותו לגמרי. מחר אתפלל טוב, אני מבטיח לעצמי וחוזר למחשבות על המחסן.

*****

לפעמים חלומות מתגשמים, לפעמים גם סיוטים.

אני קם שטוף זיעה לריח עז של תירס חרוך, בקליטה מהירה אני קולט שהמחסן שלי נשרף, ואיתו גם הרווח של העסקה הגדולה.

אני רץ יחף למחסן שממוקם בקצה החצר ומגיע לשם כשבידי דלי מים שהספקתי לשאוב בדרך ומוכן לכל תרחיש.

הדלת פתוחה, אני נכנס בזהירות מנסה למצוא את האש.

אין אחת כזאת.

המחסן מלא ביצורים לבנים וחמים שניתן לראות אותם אפילו באור ראשון של חמש לפנות בוקר.

בחיפוש מהיר בין הלבנבנים אני מבין שהלכה הסחורה. הלכה העסקה. הלך הכסף.

אפוף ייאוש אני חוזר לבית ומתארגן לתפילה.

*****

לאחר שהודעתי לסמואל על ביטול העסקה, ואחרי שבדקתי מה אפשר לעשות עם הר של פופקורן ולצחוק במשך רבע שעה צחוק מטורף על כך שלא זיהיתי את היצורים הלבנים בתחילת הבוקר, התחלתי בעשייה.

קראתי לכל בני משפחתי הקרובים והרחוקים, והקמנו יחד מפעל ביתי.

טעמנו פופקורן עם הרבה שילובים מוזרים, והחלטנו שהשילוב שהכי ייחטף בשוק יהיה פופקורן שוקולד.

המסנו שוקולד, ערבבנו עם הגרגירים, הכנסנו לשקיקי בד, מכרנו בשוק, והדבר הפך להיט.

פופקולד דובר בכל האזור ועבר הלאה מפה לאוזן, ואנחנו הפכנו לשם ודבר.

מחישוב מהיר של הרווחים, הרווחתי פי ארבעה מהסכום שהייתי אמור להרוויח על העסקה עבור התירס שהיה במחסן.

*****

שלהי תשפ''ד – ישראל.

''אהמ.. אשמח להגיד כמה מילים''.

דממה שררה באולם, כולם הקשיבו לחיים בן השלוש עשרה שהחל לדבר.

''תמיד בסעודת הפופקולד אני שמח, אבל השנה יותר מתמיד.

בזכות עבודת המחקר שעשיתי על הפופקולד, אני מבין ומעריך את המנהג המשפחתי שלנו. עד עכשיו, חשבתי שזהו סתם עניין מטופש, אבל כעת – אני יודע שסעודת הפופקולד היא סעודת הודיה לה' על הנס שקרה לאחד מסבותינו הקדושים, וכן, סעודת הודיה על הניסים שבכל יום ויום.

אז תודה ה' על ניסך שבכל יום תמיד''.

מחיאות כפיים נשמעו, וסעודת הפופקולד המשיכה בשלווה וכשהסתיימה – הבטיחו כולם שיפגשו שוב בשנה הבאה.
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ניסיון אחרון. אחרת אפרוש בשיא.

*

השמש עוד ברום השמים, קרניה מנצות מבין הסורגים, משליכות את צלליהם על הקיר הנגדי לי. היום עוד ארוך, ארוך כל כך. והמחבוא שלי, זה שאחריו חיפשתי כבר שבועיים קודם אינו מהמוצלחים ביותר.

"אליצור!", אשר יגורתי בא לי. מה חשב לעצמו בניהו כשהוא בא לחפש אותי בבית הבד העתיק. ולמה דווקא הוא מכולם?! "אליצור! אני יודע שאתה פה!".

אני מתכווץ עוד, שומע את פסיעותיו בוקעות דרך הדלתות החורקות. פוסע אחור כשהוא מקיף את הריחיים, רודף אחרי במעגל שאינו נראה.

"אליצור!", הוא רץ כעת. ויש לו יתרון, כי אני כפוף וצעדיי לאחור איטיים בהתאם. "תפסתי אותך!", הוא תופס בדש חולצתי. "מה בדיוק אתה עושה פה?".

"כלום", אני מיתמם, מתרומם ומנקה מעלי שכבות אבק. "מה אתה עושה פה?".

"מה שאתה עושה פה", גבותיו של בניהו מתכווצות. "כלום".

"איזה כיף!", אני צוהל. "למה לא אמרת קודם? סתם התלכלכתי כל כולי!".

"ועכשיו תצטרך לנקות את הבגדים שלך, חה!", בניהו מרוצה מעצמו. "תעשה יום כביסה אחרי שהסתיים יום הכביסה".

"מה פתאום", אני מעפעף. "שבוע הבא כבר המלאכה חוזרת לידי העוסקות בה".

"היום חמישי בשבוע, כך שלא נשארה לך ברירה".

"נשארה לי ועוד איך. הנה ראה –", אני מכה על בגדיי, "האבק ירד ברגע, לא נותר ממנו פירור".

בניהו מניד בראשו. "אתה לא מוצלח ביום כביסה, אף פעם לא היית. אבל אולי תוכל להסביר לי איפה היית אתמול, ושלשום, ויום לפני זה ו-".

"הבנתי, הבנתי", אני קוטע את הטורדנות המעצבנת שלו. "איפה הייתי כל השבוע, הבנתי!".

"ו...?", הוא מנגן, מקרב אלי את ראשו ומרים את גבותיו מעלה, כמעט עד לקו שיערותיו הנמוך מדי.

"הייתי פה", אני מבליט את סנטרי. "ולא עשיתי כלום".

"חוץ מיום כביסה", בניהו מעז להתגרות בי.

"לא, שכח מזה. גם את זה לא", אני מתכופף אל הרצפה, עורם עלי חזרה ערימות אבק מעלות חנק.

"אתה גאה ועקשן שפשוט לא קיים בשום מקום!", בניהו נהיה אדום, יותר מצבע שיערותיו. "מנהג זה מנהג. תפסיק להתחמק מכל מה שלא מוצא חן בעיניך!".

"אהה", אני מהנהן. "עדיף שאלבש את בגדיהן של אחיותיי כדי לקיים את המנהג כמו שצריך? כמו שעושים כמה כאלו שלא ארכל עליהם? או עליהן?", אני מגחך עם המילים האחרונות.

"זו כבר בעיה שלהן. אוף בלבלת אותי. אתה אמור לקיים את המנהג ולא לפזול לאיך אחרים מקיימים אותו!".

"אני. לא. מקיים. את. המנהג. הזה. מצידי תלך לרכל בכל הכפר שאליצור הגאה והעקשן לא מוכן לשאת בעולן של הנשים, גם לא יום אחד בשנה".

"אבל למה?", בניהו עקשן לא פחות ממני. "זה לא שאתה הבודד, נכון? כ-ו-ל-ם עושים את זה".

"כולם או כולן?", אני נועץ בו מבט מתגרה. "תביא לי מקור למנהג חסר השורשים הזה. לפחות אחד!".

בניהו ממצמץ. "פסח", הוא יורה. "לא מספיק טוב בשבילך?".

"פסח רחוק ממנו כמו שאני רחוק מיום כביסה", אני מושך כתף. "ובכלל, יש סיבה למה נקראת עבודת מצרים עבודת פרך. היא לא רחוקה מזו הנוכחית!".

"סך הכול שבוע", בניהו משרבב את שפתיו, "שבוע חלקי, מראשון עד חמישי, בו הגאה והעקשן של הכפר מתבקש כמו כולם להבין מעט בנטל הנשים, לשלוח יד אל הפלך, לכבס במימי הנהר, לצאת אל שוק הדגים, למרוט עופות, לבשל, לאפות, לטפל בפעוטות, לחלוב את הפרה, לאבק את הב-".

"הבנתי, הבנתי!", אני שוב קוטע אותו בצרחה. "לשאת בנטל הנשים. הבנתי!".

"אם הבנת", קולו של בניהו הופך לוחשני. "מה בדיוק אתה עושה פה?".

"כלום", אני כמעט חורץ לו לשון. ממצמץ לרגע, מבין שמשהו אינו כשורה. "איך בעצם הצלחת אתה לבוא ולחפש אחרי, אם אתה אמור כרגע לבצע את כל הרשימה הנוראית שהקראת לי?".

"אהמממ", בניהו פוער עיניים. "שאלה טובה. אבל ממש טובה. כזו שאף אחד לא שאל אותי כל השבוע". הוא מעביר את משקל גופו מרגל לרגל, מכווץ את עיניו מעט פחות מגודלן המקורי ולוחש: "אני מנהלת המשק, מבין? זה שדואג לוודא שהכול מתקתק כמו שצריך".

"אני מבין", אני מוריד את ראשי מעלה ומטה, כמו ילד טוב. "ואני הדחליל של הגינה, זו שדואגת ששום עוף לא ינחת בשדה התירס, מבין?".

"אז מה אתה עושה פה?", גבותיו של בניהו יורדות, שואפות אל עיניו. "רוץ אל השדה, פרוש את ידיך וקרא בקול גדול: ציפור, ציפור, עופי!".

"אני אעשה את זה", אני קובע בטון החלטי, פונה אל הדלתות. "חוץ מהקטע של הקריאה, זה לא מסתדר עם דמות הדחליל השותקת".

"צודק בעצם", בניהו מהנהן. "צודק לחלוטין!". הבעתו קופאת לרגע, פניו הופכות עולזות במיוחד. "אתה יודע מה? עכשיו כשאני חושב על זה, נשמע דווקא נחמד התפקיד שלקחת על עצמך. לא יהיה אכפת לך שאעמוד לצידך, שם בשדה התירס, נכון?"
 
נערך לאחרונה ב:

הטעם המושלם

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
בין בישול הדגים לתיבול הבשר
בין טיפת יורה, לעלה שנשר

עומדת לה אמא יהודיה
נושאת אל על ידיה

חוס נא אבא וחמול
נשובה אליך כאתמול

הן למשל ולשנינה היינו
מה זאת היה- תהינו

כיצד המרנו כבודינו
כיצד נטשנו מקדשינו

מתי נשובה אליך
אל מקום של נעליך

לא עוד עגל הזהב
עליו ליבנו דאב

לא עוד בחשוון סוכות
הבאת קרבנות סרוכות

לא עוד פסח באייר רחוק
רוצה להקריב בירושלים כחוק

הפוך נא אבא רצוני למעשים
כי פקידי המלך מידי קשים

סלק נא אבא עגל מדן ובית אל
כי רצונינו לבוא אל בית הקל

ושבו בנים לגבולם
פדויים לציון ברינה
 

yael305

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

זה התחיל כמו כל בוקר רגיל.התארגנות מהירה בבוקר, ריצה להסעה, לימודים מתישים ו - הביתה, לשיעורי בית.
אך לפתע היא שמעה אותו. קול שופר שהולך ומתגבר.
לא.
זה לא הגיוני.
זה הגיע.
היום שלו חיכינו דורות.
הרגע שעליו למדה לבקש כבר בגן.
הוא הגיע.

אושר. אושר פנימי ואמיתי הציף אותה.
אושר שהיא לא ידעה שאפשר לחוש.
היא רצה למרפסת.נזכרת במה שאמהּ אמרה לה כבר מגיל קטן: "כשיבנה בית המקדש - אנחנו נראה אותו ראשונים, דרך המרפסת."
היא עמדה שם, נדהמת, עוקבת במבטה אחרי בית המקדש היורד למטה. מוקף בלהבות.
מספר דקות היא עמדה שם. לא זזה. סופגת לתוכה את המראה, את הקדושה שאפפה אותה.
רצה לחדר,מגלה את אחיה הקטנים עומדים בחלון ממוגנטים למראה המרהיב.
אמה כבר עומדת שם,מתבוננת יחד איתם.
היא נעצרה.
מנסה לעכל את העובדה שזה באמת הגיע.
בית המקדש.

תוך דקות ספורות הם שקעו במרוץ התארגנות.
חולצת השבת של זה, השמלה שלה והנעליים של השלישי.
עשרים דקות לאחר מכן הם עמדו מאורגנים ליד הדלת.
את עיניה צד המגנט אותו הדפיסו שנה שעברה והם בירכו יחד את הברכות הנאמרות בזמן הגאולה:
"חכם הרזים".
"שחלק מחכמתו ליראיו".
"שחלק מכבודו ליראיו".
"שהחיינו".
"גואל ישראל"
טוב, אז באמת יש לנו את המגנט הזה בבית, אבל אני מצרפת פה קובץ מעודכן יותר עם פירוט מתי צריך לברך כל ברכה..
IMG-20230727-WA0116.jpg
 

ימים טובים יבואו

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
"יוסף.. אתה מוכן?" תהילה הייתה לחוצה. "שרי? רחלי? אביגיל?" סרקה את החלל והדמויות שבו.
"כולם מוכנים? יצאנו."
"אבל מה עם אבא?" התפלא יוסף בקול מתוק.
"הוא כבר בחוץ, ניפגש אתו ליד הבית כנסת. משם נצא אל ההקרנה ורחבת הריקודים" הסבירה תהילה לקטן, ולבנות שלידו.

"אביגיל נכון שזה היום הכי כייף בשנה?" פנתה רחלי לאביגיל.
אביגיל הסכימה איתה. "את צודקת, יום שחרור החטופים הוא יום כל כך מרגש, ותמיד שמח במיוחד. אני הכי אוהבת לראות את כל הבנים רוקדים בחוץ"
"ואני אוהבת לראות את הסרט של הרגע שבו חזרו כולם, והחיבוק של ראש הממשלה עם התינוק הג'ינג'י החמוד הזה" עיניה של רחלי נעצמו בהתרגשות.
"ואני נהנת מכל האוכל הטעים" צחקה שרי.
"יום שיחרור החטופים הוא יום מושלם" סיכמה אביגיל, והתחילה ללכת במהירות.

"לאן את הולכת, אביגיל?" קראה אמא.
"אמא, השנה אני חייבת לתפוס מקום טוב, כדי לראות את הריקודים ואת אבא. אל תדאגי, אני ישמור לכם מקום!" אביגייל לא עצרה לרגע, ופלטה הסבר תוך כדי ריצה קלה.

"מזכירה לי אותי, בזמנו.." חייכה תהילה לעצמה. "אני עוד זוכרת את הרגע המקורי, שבו השתחררו החטופים. השמחה פשטה ברחובות. ואיך שכולם יצאו לרחובות, ופרצו בריקודים.. נוסטלגיה.."
 

לילך חצי האי

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
יוצרי ai
ולקחתם לכם

ג' ניסן תרע"ח

"זהו סיימנו" אמר חייק'ל והעביר שוב את ידיו על האדמה הלחה שסביבות הגזע ששתלו זה עתה.

לייבוש התבונן ביצירה המופלאה שלהם ורווה נחת, במשך חודשים הם למדו היטב את תורת גידול האתרוגים, והנה עכשיו הם מתחילים לראות פירות, אמנם עדיין אין אתרוגים, אך העץ כבר נשתל עמוק באדמה.

"כדאי שנחזור מהר" אמר חייק'ל "שלא ישאלו שאלות, אנחנו נעלמים לזמן רב מדי".

חייק'ל דחס בחזקה את האדמה ברגליו, והתבונן גם הוא בפאר יצירתם, "הוא העץ הכי יפה בתבל" אמר כשניקה את כפות ידיו מהאדמה הלחה.

שני הנערים אספו את מטלטליהם אל תוך שק הבד הישן והתחילו ללכת במהירות אל עבר העיירה, הדרך הייתה אורכת להם בדרך כלל כמחצית השעה.

"אולי בחרנו מקום מרוחק מדי" סינן לייבוש, מחכה לראות את תגובתו של חייק'ל

"ממש לא, תאר לך מה היה קורה לו היו יודעים על כל זה, הכל היה יורד לטמיון" החזיר חייק'ל וסובב את פניו לראות את העץ מרחוק, הוא ראה ברוחו את העץ מלא באתרוגים יפים ומהודרים

"כן, אבל הם בכל מקרה ידעו על זה, לא נוכל להסתיר את זה מהם" לייבוש לא וויתר, היה נראה שמשהו מציק לו.

"תקשיב, ברגע שנבוא יחד איתם לבית הכנסת אף אחד לא יאמר לנו מילה, אבל אם הם ידעו מכל זה עכשיו, לא נחזור לכאן עוד" אמר חייק'ל בפסקנות והגביר את קצב הליכתו.

הנערים המשיכו ללכת במהירות אופיינית, העיירה כבר נראתה מרחוק, תמיד ברגעים האלו החל החשש לקנן בליבם, "לייבוש, אם שואלים היכן הסתובבנו, אז סתם יצאנו לסיבוב, כן?" אמר חייק'ל בטון סמכותי ובטוח, "ברור" השיב לייבוש.

כשהגיעו לעיירה לא חיכתה להם שום קבלת פנים, כל אחד פנה לביתו ונעלם בתוך השקט הפסטורלי של העיירה.

בחודשים הבאים הם חלקו ביניהם את הטיפול המסור בעץ, פעם ביומיים היה אחד מהם יוצא אל השדות שמחוץ לעיירה, היה משקה את העץ, גוזם את הענפים ומנקה היכן שצריך.

כ"ו סיוון תרע"ח

"חייק'ל, לא תאמין, יש שם אחד!" לייבוש בקושי הצליח להוציא מפיו את המילים, כולו מתנשף.

"ברצינות? איך הוא נראה?" קפץ חייק'ל ממקומו וקטע בחדות את קריאתו בספר שכמעט וגמר.

"הוא ירוק וקטן" סינן לייבוש בשקט, מחכה לראות את התגובה של חייק'ל

"יש לו עוד מספיק זמן להפוך לצהוב" אמר לייבוש בתקווה "בוא מהר, נלך"

...

י"א תשרי תרע"ח

הנערים החזיקו בידם שני אתרוגים צהובים, נקיים לגמרי, נדירים ביופיים ובהידורם "אפילו לזקן העיירה אין אתרוג כזה" סינן חייק'ל במבע עטור ניצחון.

"אני נזכר באירוע המשפיל, זה היה לפני 4 שנים בדיוק" לייבוש הרגיש כעת בטוח לשתף את חייק'ל בתחושות מאז "נכנסתי לחדר האתרוגים אך נשאר שם רק אתרוג אחד, ספק ירוק ספק חום, מלא בגלידים יבשים, אפילו לבחור לא נתנו לי" נזכר לייבוש, היה נראה שהאירוע נצרב היטב בזכרונו.

"האמת שאף פעם לא הבנתי את הטקס המוזר הזה. למה שהזקן ביותר יקבל את האתרוג הראשון?" סינן חייק'ל "אני זוכר איך שר' שמעיה הגיע כששני בניו תומכים בו ונכנס לחדר על מנת לבחור ראשון את האתרוג המהודר ביותר, אתה מבין, הוא בקושי רואה והוא קיבל את האתרוג הכי מהודר!" הזדעק חייק'ל.

"אבא שלי אומר שזה בשביל לתת כבוד למבוגרים, אני לא מבין את זה" פסק חייק'ל בביטחון השמור לנערים בני גילם "אגב, הוא בעצמו בוחר אתרוג רק לאחר שחמישים אתרוגים נלקחו כבר" היה נראה שהוא מקנא את קנאת אביו.

"השנה כך שמעתי, מביאים 176 אתרוגים בדיוק, כמנין כל הגברים בעיירה שמעל גיל בר מצווה" הוסיף חייק'ל

"צריך לעדכן אותם שיהיו להם שניים מיותרים" צחקק לייבוש בעודו מתבונן באתרוגו היפה והמהודר.

חייק'ל חייך, אך כל כולו היה עסוק אתרוג שהחזיק "אני קורא לו ה'הדר' שלי" סיכם בחיוך מנצח.

הם העבירו את הדרך לעיירה תוך שהם מזכירים לעצמם את החודשים האחרונים בהם עמלו השקיעו והשקו, את הטיפוח המתמיד בשני האתרוגים לאחר שסומנו כמיועדים לנטילה, וכעת חוזים הם בפרי עמלם, כפשוטו.

...

י"ג תשרי תרע"ח

חייק'ל ולייבוש נכנסו בזה אחר זה אל חדר האתרוגים. השולחן היה דל ונשארו בו כעשרה אתרוגים בערך, חייק'ל נכנס ראשון, הוא היה הגדול מביניהם, הם לא טרחו לבחון את האתרוגים אלא לקחו מה שהיה נראה להם בסקירה אחת חפוזה ויצאו במהירות.

...

ט"ו תשרי תרע"ח

המתפללים הראשונים שהגיעו יכלו לראות את שני הנערים כבר יושבים במקומם, מחזה נדיר למדי, האתרוגים היו מונחים לפניהם בקערה קטנה מרופדת בבד מלא בצמר, אפשר היה לחוש בריגוש שאפף אותם.

כשהציבור הגיע לאמירת ההלל, ההתרגשות הייתה בשיאה, האתרוגים הוצאו מהקערה הקטנה והוחזקו בידיים רועדות ומרוגשות.

כשהקיפו את הבימה בעת אמירת ההושענות, כבר לא יכלו להסתיר את האתרוגים היחודיים שהחזיקו, היה זה הגבאי וועלוול שהבחין בהם, ומשם השמועה רצה לה במעגל בקריצות עיניים וסימוני ידיים, כל המתפללים הבינו שהנערים מחזיקים בידם אתרוגי פלא.

לאחר תפילת מוסף התאספו המתפללים סביב הנערים המרוגשים והמטירו עליהם שאלות, "מהיכן האתרוגים...? קניתם אותם לבדכם?" הנערים השיבו בעיניים בורקות על פועלם במשך השנה האחרונה.

לכמה רגעים עמדו כל הקהל משתוממים על היוזמה הנועזת של הנערים הצעירים, כמה מבוגרי העיירה החליפו בינם לבין עצמם מבטים זועפים על עזות הנערים, אך היה זה רב העיירה המבוגר שקטע את ההמולה

"ומה עם איסור ערלה?" שאל הרב בקול איטי וזקן, כולם שמעו היטב את השאלה שהופנתה אל הנערים, גם שניהם

חייק'ל ולייבוש בהו אחד בשני, בתקווה שהשני יציל את המצב. הדם ברח מהם והם הפכו לבנים כסיד. "מה, זה אסור?" שאל חייק'ל לאחר שאזר אומץ, ספק מברר ספק אומר, הוא ידע טוב מאוד שמאז שנשתל לא עבר עליו אף שנה אחת.

"המשנה אומרת שאתרוג של ערלה פסול" ציטט הרב את לשון המשנה במדויק, הנוכחים חשו במבוכה הרבה שפשטה על פני הנערים וניסו להפר את השקט שהשתרר.

"בשביל שהאתרוג יהיה כשר" המשיך הרב "הוא צריך לגדול על עץ שמושרש היטב כמה שנים באדמה, על עץ שראה מספיק אתרוגים בחייו, עליו להיות קצת יותר מבוגר, וותיק. אתרוג שגדל בעץ בוסרי וצעיר עדיין אינו ראוי לנטילה" סיים הרב וצבט את לחיו של לייבוש, שעתה חזר לו קצת הצבע "כעת, הנה האתרוג שלי, נטלו אותו שוב בברכה, אתרוג מעץ קצת יותר זקן..."
 
נערך לאחרונה ב:

ח.ד. וחלק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד
ניצחון האור

סיון תשפ"ו.

כשתוצאות הקרב התבררו, איש לא נותר אדיש.
קולות המלחמה נדמו, מפנים דרך לקולות צהלה ושמחה.
כרוזי התרגשות הונפו ברחובות, משלהבות את ההמון לצאת ולהשתתף במסיבות הרבות שהתקיימו ברחבי הארץ.

כולם שמחו. בפירוש.
הכול פינו את הצער והדאגה לטובת חגיגות השמחה שיחלו בעוד זמן קצר.

לב אחד לא כל כך שמח. הלב שלי.
הוא נותר עם גמליאל היקר. שנפל שדוד שם. על מזבח ההפקרה.

אף אחד אינו מעז, וכנראה גם אינו רוצה, לצאת נגד הממסד.
אבל אני בטוחה שרבים-רבים חשים כמוני.
לא שמחה. אפס התרגשות. כלום צחוק.
רק צער גדול אחד. עמוק. נוקב.

מבחוץ כבר התחילו להישמע קולות של שמחה ברחובות. החגיגות החלו.
רק אני בבית. חושבת על מי שנשאר שם. שלא חזר בשלום.

כשההתרגשות ברחובות הגיעו לשיא, הקהל הנרגש רקד, פיזז, שר ושמח בכל כיכרות המדינה, אז מצאתי את האומץ.
מתקשרת לחנה.

"את לא יכולה לשנות כלום, שרי, העסק אבוד. לכל אחד יש גם עצב מסוים על הקרבנות, אבל מנהג זה מנהג, ואם כך נהגו הדורות שלפנינו, אין באפשרותנו לעשות דבר, עם כל העצב הכרוך בכך".
"אבל חנה!" אני זועקת, חייבת שמישהו יקשיב לי. "זה לא יכול להמשיך כך! טובי בנינו זולגים לנו מבין האצבעות, ואנחנו שותקים? כיצד זה ייתכן? וכולנו יודעים שזה מנהג שהתחיל בדיוק לפני כמה שנים, כמה טרוריסטים החליטו לקחת את הארץ לחורבן! אין אף רב שהסכים למנהג המטופש הזה, חנה! אני מתחננת!"

היא בולעת רוק, אני שומעת מבעד לקו. מנסה כנראה להתעשת מהדברים החריפים שהשמעתי.
זה כבר נאמר. וטוב שכך. משהו צריך להשתנות ובמקום שאין איש - אני, שרי, אצטרך להיות כזה!

הקו נדם לרגע.
ברגע הבא חנה התפרצה בבכי מטורף. הצטרפתי אליה.
חצי שעה ישבנו ובכינו את נשמותינו. פורקים שנות סבל רגשי איומות בדאגה על יקירנו.
מיררנו על חיים שנהרסו לעשרות משפחות. אנחנו ביניהן.
והכל בשם ה'מנהג הקדוש'.
פחחח! איזה מנהג...

לפני חמש שנה החליטה קבוצת אנשים על המנהג המפוקפק הזה, בעקבות מלחמת אחים שכמעט ניטשה ברחובותינו.
חשבו שזה ירגיעו את הרוחות. ימזער נזק. החליטו להפוך את הריב למשחק רשמי. בכך חרצו את גורל המדינה לאבדון גמור! זו דעתי וכנראה גם של אלפים נוספים. אבל אין מי שייצא נגד הדבר הזה.

בזמנו, כשהרבנים ניסו להביע התנגדות, הם הואשמו בהבאת מלחמת אחים. כמעט נזרקו לכלא.
עכשיו כבר מאוחר. אבל לא מאוחר מדי. אפשר עוד לתקן, טוב מאוחר מלעולם לא!
לא יהיה מושג של מלחמות בינינו. אפילו לא בצחוק!
חגיגות השמחה שלאחר ניצחון אחד המחנות, שנקראים 'חגיגות הנצח' - לא יתקיימו עוד. לא על דמינו ושל בנינו!

"שרי?" חנה צרודה מבכי.
"כן". חיוך קטן מבליע בתוכי. מרגישה שהצלחתי.
"אני איתך! באש ובמים!"
יחד הגענו להחלטה. להיאבק. בכל מחיר.
מה שהיה לא יהיה עוד!

- - - - -
תמוז תשפ"ו.

אני שמחה! המון זמן לא חשתי רגש כזה.
יש סיבה לשמוח. אלפי אנשים, מכל קצוות וחלקי העם, חתמו על העצומה שעמלנו עליה. אני וחנה. בנפרד. במשותף.

בתחילה קיבלנו איומים רבים. בעיקר ממנהלי אירועי החגיגות שגרפו, מדי שנה, הון הזוי לחלוטין.
לא התייחסנו. עמדנו איתנים וחזקים. לא נפלנו ברוחנו. גם לא במעשינו. אף לא לרגע.
והתוצאות מדברות בעד עצמן!

מחר יש לנו זימון לוועדה המיוחדת שהוקמה בעקבות העצומה ששלחנו בשם כל העם.
אין כבר מה להסתיר. הכול גלוי וידוע. בחודש האחרון הבענו את דעתנו הברורה מעל כל במה אפשרית.

אני מוכנה!

- - - - -
אלול תשפ"ו.

הצלחנו!
אני לא מאמינה בעליל.
אני הקטנה הצלחתי, בעזרת חנה, לשנות סדרי בראשית!

בחוץ נשמע הכרוז המודיע רשמית על ביטול משחק השנה וחגיגות הנצח מכאן ואילך. לעולם.
התיישבתי על הכורסה בסלון, נזכרת בתנוחה שבה גבריאל יקירי היה יושב.
פתחתי בקבוק ליקר. מוזגת גם לחנה.

"לחיים!" צעקנו בשמחה אינסופית.
הרגשתי שכעת גמליאל נח בשלום.
אינו מתהפך עוד.
הצדק שלו, ושל עוד הרבה כמוהו, נעשה.

הרמתי אל חנה מבט מנצח. מלא משמעות.
היא השיבה אלי מבט דומה. חייכנו.
"ניצחנו בקרב" לחשנו יחד.
 

מ. ש

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"אתה יודע שאתה מאובק נורא, כמו איזה פועל בניין" שרי הביטה בבעלה כמו אמא שנוזפת בבנה הפעוט שהשתכשך בחול יותר מדי.

"זה לא כמו, זה ממש היה ככה" יחיאל התיישב בחבטה על הכיסא מעיף את הכובע על שולחן.

שרי הסתכלה עליו והתיישבה על הכיסא השני מביטה בו בחוסר אמון, "מה פרוש?"

"פרלמוטר החליט לבנות גדר בין החצי של השדה שלו לשדה שהוא מכר." פירט יחיאל בעודו מוריד נעליים ומתמתח לאחור.

"למה לבנות גדר?" הזוגה הצעירה תפסה פתאום את עצמה והלכה לראות מה קורה בסירים.

"הוא טען שהקונה נכנס לו לשדה וחרש שם עם הטרקטור שלו, הוא רק רצה שיהיה לו ברור איפה הגבול, וההוא התחיל לעשות בלאגן"

"מי עשה בלאגן?"

"הקונה של השדה של פרלמוטר, לשון הרע מי, הוא טען שהגבול שהובטח לו שונה"

שרי הגישה לו צלחת מעלה ניחוחות, "אז מה פרלמוטר עשה?"

"מזמין אותו לדין תורה, ותודה על האוכל שרי רואים שהוא מושקע"

"רק מה יש לי בתור זו"צית לעשות כל הבוקר, חוץ מלהכין לך אוכל טעים?"

"נניח לגהץ לי חולצות כדי שיהיה לי מה לקמט" שרי גיחכה והביטה בו שוב מגרביים ועד כיפה מאובקת "וללכלך לי מכנסיים שאתמול כיבסתי."

"אני מצטער" יחיאל הביט בה בכזה מבט מתנצל שהיא לא יכלה שלא להגיד לו "זה בסדר יחיאל, בשביל זה כיבסתי"

יחיאל המשיך לאוכל בשקט ושרי ישבה והביטה בו פתאום במבט חולמני.

"על מה את חושבת?"

"על פעם, אני מנסה להבין את הנשים האלה."

"איזה?"

"הנשים האלה, של פעם, נו?! שהבעל היה כל הבוקר והצהרים בכולל. אתה יודע מה הם יהיו צריכות להספיק? הם עד ארבע היו בעבודה! אתה שומע? זה איזה שליש מהחיים! משמונה עד ארבע כל יום. וביום שישי עד שתים עשרה! ביום שישי! איך הן עשו שבת ככה? הן היו צריכות לקום לפני הזריחה כדי להספיק להעיר את כל הילדים להלביש אותם, להכין להם אוכל , לקחת אותם למוסדות, ואז ללכת לעבודה, לחזור אחרי הצהרים, לקבל אותם מהצהרנים אתה יודע מה זה יחיאל?"

"בטח, סבתא סיפרה לי פעם, זה היה מחריד הן היו שם עד ארבע משועממות ואכלו איזה קוסקוס דלוח."

"כן, ואחרי זה עוד להכין אוכל לערב, לצהרים מחר, לכבס, לגהץ, לנקות, לשטוף ריצפה, לשטוף כלים. והאבא? היה בכולל למד כל היום תורה, איזה הזוי שזה!"
"לגמרי, אבל הן עשו את זה. עובדה שאנחנו פה" יחיאל קם פתאום.

"לאן זה?"

"לכולל אחה"צ, גם אני צריך לעשות משהו בשביל הדורות אחרי."

"תצליח."

[SPOILER="אז פעם, בזמן התנאים, כולם עבדו בשדות בכרמים, במטעים, חורשים, זורעים, קוטפים. אולי הזמן הזה עוד יחזור? הדבר המקורי הזה שבעצם היה תמיד? והם יביטו בנו במבט לא מאמין כזה, איך עשינו את זה? איך? " [/SPOILER]
 

חי מינץ

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
קיץ תשצ"ט, ישראל
ג'פרי היה מרוגש כולו.
זה עתה ירד מהמטוס שהביא אותו מארץ העמים אל הארץ המובטחת.
חלומות שחלם בהקיץ במשך שנים רבות, התגשמו עכשיו לנגד עיניו.
הוא צועד עכשיו על אדמת ארץ ישראל!
"מי שנולד בישראל לא יכול להבין את ההתרגשות שלי" הרהר ג'פרי לעצמו.
כפותיו עוד כאבו קצת ממחיאות הכפיים הסוערות שמחא כשהמטוס נחת.
הוא פנה לעבר תחנת הרכבת מתחת לשדה התעופה, כדי לעלות על הרכבת לירושלים.
התרגשותו גברה מרגע לרגע, וכשהרכבת נכנסה לרציף הוא כבר לא יכל לנשום כמעט.
הוא עלה על הרכבת, והיא בתורה הפליגה לדרכה.
כעבור חמש דקות נשמע קולו של הכרוז "תחנת יצחק נבון, ירושלים".
כל הנוסעים פרצו במחיאות כפיים סוערות.
ג'פרי נדהם.
"הישראלים האלה הם עם כל כך מוזר" חשב לעצמו.
לפתע ניגש אליו איש מצוות הרכבת.
"שים לב אדוני" הוא אמר, "באם לא תמחא כפיים לנהג הרכבת, תקבל דו"ח על סך 500 ש"ח".
"מה"??????? שאל ג'פרי בתדהמה.
"כן כן" השיב איש הצוות.
"זה מנהג שהתקבל כאן בארץ בשנים האחרונות, וחברי הכנסת החליטו להפוך אותו לחוק מחייב. וזה לא רק ברכבת; גם באוטובוס לפני שאתה יורד אתה חייב לגשת אל הנהג ולמחוא לו כפיים. וגם במונית ובכל סוגי התחבורה הציבורית".
 

-Frida-

משתמש צעיר
כתיבה ספרותית
מתביישת להגיד לאבא ואמא שהפעם אני לא מצטרפת.
אבל זה בדיוק מה שאני מתכוונת לעשות.

אף פעם לא הייתי טובה בלהכריז כאלו הכרזות. מסתבר שגם כאן זה לא יעבור חלק.
עוצמת עיניים, מנסה לדמיין את אמא.
היא כנראה תעמוד בפתח של המטבח ואבא יגיח מן החדר ברגע שתקרא לו בתדהמה דאוגה.
אבא ישאל בטון לחוץ אלף שאלות ואמא רק תחבק אותי חזק ותמלמל כל הזמן ש"אני לא מאמינה שאת עדיין שם, מסכנה שלי".
יודעת ששוב אני אגרום לה ללילות ללא שינה.

מתחשק לי לצרוח. כאילו יש לי שליטה על זה.
נכון שהשכונה שלנו מאוד משפחתית וכולם מגיעים להקפות של שמחת תורה.
נכון שכל החברות והשכנות ישאלו איפה הבת הבכורה והיחידה של אמא,
והדבר האחרון שאני רוצה הוא לגרום לה להסמיק.
אבל אני פשוט לא מסוגלת לדרוך בבית הכנסת.
לא אצליח לשמוע את השירים האלו.
לא אוכל לראות את השמחה שתשתקף בעיניים של כולם, כאילו העולם לא התהפך לפני שנה.

אפילו לדמיין את הרגעים האלה בבית הכנסת קשה לי.
כשכולם ירימו את הילדים הקטנים ב"משה אמת" אני אזכר בילדים הקטנים ההם, שהשנה אף אחד לא ירים.
ההקפה השקטה תהיה השנה קשה מנשוא.
תמיד זה היה רגע של תפילה וקרבה לה', אבל השנה, כשיקדישו אותה במיוחד לזכר הנרצחים, היא תחזיר אותי לאותו בוקר נורא.

ההקפה השקטה תזכיר לי את האזעקות שניסרו את השקט המופתי ששורר תמיד בשעה הזו, שעה שאפילו הילדים מבינים את גודלה ושומרים על שתיקה.
היא תחזיר אותי לאותן דקות ארורות שבהן התרחשו כל הדברים הנוראיים שראיתי אחר כך.
אזכר איך בבית, הבנים צחקו עלינו, שחזרנו. "המשכנו בריקודים", הם אמרו בעיניים נוצצות. "לא פחדנו בכלל".

אני פחדתי. מאוד. אבל אחר כך, במיטה, פחדתי עוד יותר.

אז אבא ואמא עוד לא ידעו על המכשיר שהסתתר אצלי מתחת לכרית.
הם לא ידעו שאני חיה את הזוועות שעה אחר שעה.
שאני מתה יחד עם אותם אנשים, מפחדת איתם ונרצחת על קידוש השם. שוב ושוב.
מה שאמור היה להיות החלון שלי לעולם, הפך להיות החלון לגיהינום.

השנה אני לא אהיה בבית הכנסת.
השנה ההקפה השקטה תהיה אצלי בלב.
שקט עצוב קצת, של זיכרונות עקובים מדם.
זיכרונות שאי אפשר למחוק גם הרבה אחרי שזורקים את המכשיר שייצר אותם.
שקט של התמודדות והשלמה עם הנפש שלי, הפצועה.
הוא גם קצת מנחם, השקט הזה.
מצביע על דרך קשה שעברתי.
דרך שרק כפות הרגליים השרוטות שלי מכירות.

השנה אני אקיף את עצמי. בשקט.
בניסיון ליצור מין שמחת תורה פרטית. משלי.
 
נערך לאחרונה ב:

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
רש"י שבת פא: ד"ה 'פרפיסא': "ובפירוש הגאונים מצאתי, שעושין חותלות מכפות תמרים וממלאים אותם עפר וזבל בהמה. ובעשרים או חמישה עשר יום לפני ר"ה כל אחד ואחד עושים לשם כל קטן וקטנה שבבית וזורעים לתוכו פול המצרי או קטנית וקוראים לו 'פרפיסא' וצומח, ובערב ר"ה נוטל כל אחד את שלו ומחזירו סביבות ראשו שבע פעמים ואומר: זה תחתי וזה חליפתי וזה תמורתי ומשליכו לנהר".

מקור הקטע עם הפולים מתחת לרגליים, ואי השינה: עלון 'בית נאמן' גיליון מספר 429, יום כיפור התשפ"ה: "עינוי אחד - לא לישון בלילה, בליל כיפור לא ישנים. עינוי שני - שנשארים עומדים 24 שעות. ולא די להם שעומדים 24 שעות, אלא שמים פולים תחת הרגליים שלהם! הם עם נעלי בד, ומתחת לרגליים יש פולים, ועומדים 24 שעות".

אך מכיוון שמנהגים אלו לא נוהגים כיום - הרשתי לעצמי לכתוב עליהם (ולהוסיף עוד מנהג מומצא שיקשר ביניהם - שאת אותם הפולים ששתלו - שמים מתחת לרגליים.).

י' אלול התשפ"ד.

"שמוליק, בוא רגע!" קרא לי אבא מהספה.

"כן, אבא", אמרתי, תוך כדי שאני מגיע לכיוונו במהירות.

"תגיד לי", הביט בי אבי העייף, "שתלת כבר את הפול? אתה יודע, אנחנו צריכים את הפרפיסא הזאת צומחת עד ראש השנה".

"שתלתי אותם בתוך עציץ שעשוי מלולבים קלועים", עניתי, "הכי מהודר שאפשר".

"טוב מאוד", השיב אבא, "ועכשיו רוץ מהר לחדר לפני שאימא תראה אותך מסתובב ותכריח אותך לשטוף כלים".


ערב ר"ה התשפ"ה.

"זה תחתינו, זה חליפתנו, זה תמורתנו." סיים אבא לסובב את העציץ מעל ראשינו בפעם השביעית. "יופי, ועכשיו, רגע לפני שנזרוק את העציץ לנהר, שמוליק יוציא את הפולים מהחול ויביא אותם אלי".

מיהרתי לעשות כרצונו של אבא, והגשתי לו בידיים מלאות חול את הפולים הקטנים. מיד אבא לקח את העציץ וזרק אותו אל תוך הנהר השוצף.


"ועכשיו משליכים את העברות!", אמרה יעל, אחותי הקטנה.

"לא, חמודה", צחקק אבא, "את זה עושים מחר... טוב, אנחנו עוד צריכים לארגן סעודות, תתארגנו זריז ונלך".



מוצאי יום כיפור התשפ"ה.

"הצלחת לעבור את זה, שמוליק?", שאל אותי אבא במאור פנים (שלמען האמת, היו גם מעט לחוצות...).

"כן." עניתי, "זה היה קשה, אבל מזל שמתרגלים מגיל קטן, אחרת לא הייתי יכול להחזיק יום שלם בלי לישון, בלי לאכול ובלי לשבת, כשהפולים נמצאים מתחת לנעליים שלי".

"טוב, מזל שהחזקת את העמידה הזאת", חייך אבא, "עכשיו לפחות יש לנו תרוץ לשכב על הספה בסלון"...
 
נערך לאחרונה ב:

אלישבע קיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
עיצוב ואדריכלות פנים
"אלבז!" אריאל מכריז, "אלב-ז" הוא מגלגל על לשונו את המילה, מטעים את הב'. "אלבאז, מה את אומרת?"
חנה מעווה את פניה, "היתה לי חברה אלבז. לא..."
"מוסיוף"
"זה שם של בית כנסת, לא?" חנה מתיישבת על יד השולחן, נאנחת.
אריאל נשען על השיש, נושם עמוק. נשים.... הכל כל כך מורכב אצלן, הוא מבחינתו היה משנה לאוחנה ודי. אבל חנה ממש לא אהבה ("חנה-אוחנה, אתה לא חושב שזה מטופש?" הוא לא חשב...).
משומקום באות דמעות לעיניה של חנה. "אני לא אוהבת את המנהג הזה. בכלל. אוף!"
"הי," אריאל התיישב על כיסא סמוך אליה, "גם גדולי ישראל משנים את שם משפחתם כעת, מנהג בישראל דין הוא." הוא מנסה לדמיין איזה שם חדש יבחר ראש הכולל שלו, הרב דיסהלדורף, שטיינגולד אולי?
"כיף לכהן," היא אומרת, הדמעות ממשיכות ליצור שבילים רטובים על לחייה.
"גם ללוי" הוא מוסיף, נאנח. "אבל חנה, אנחנו לא כהנים או לויים, ואין מה לעשות". נימה קלה של קוצר רוח נשזרה במילותיו, "עלינו להחליף את השם, עד סוף השבוע הזה." ואז יהיה לנו שקט לשלושים שנה.
"אבל 'חנה פרץ' זה השם שלי, אוף, אוף, אוף!" היא מנגבת את הדמעות בכפות ידיה, מכריחה את עצמה להירגע. "טוב, תציע שמות נוספים."
"דרורי, נאמן, קדוש, אסייג, אממ... ששון" היא מעווה את פניה עם כל הצעה שלו.
"שטיין," הוא חושב על החברותא שלו, "שטיינברג, שטיינברגר" הוא צוחק.
"וייס, וייסברג, וייסברגר" הוא בקושי נושם, היא מחייכת.
"זה קטע אצל האשכנזים" היא צוחקת, עיניה אדומות עדיין, "אבל אין סיכוי, יחשבו שאני לא יודעת לבשל".
"ההונגרים מבשלים טוב דווקא," הוא מקשקש על הדף שעל השולחן. מנסה להעלות רעיונות נוספים.
" טוב של אשכנזים, הם מבשלים" חנה עוקצנית, "מבשלים גפילטע פיש, איכס".
"אז את תהיי אשכנזיה שמבשלת טוב," הוא צוחק שוב. "אשכנזיה שמבשלת טוב מאוד."
"אין סיכוי!" העט שלה חורט על הדף, היא כותבת "אין סיכוי" חורצת קו תחת המילים.
"למה? חנה גרוס יכול ממש ללכת טוב"
"חנה גרוס", היא מוסיפה איקסים קטנים ליד המילים שחרטה קודם לכן. "חנה גרוסברג, חנה גרוסברגר" הם צוחקים שוב, בקול. מתנשפים וצוחקים שוב.
"מה היה השם משפחה של ההורים שלך לפני שלושים שנה?" היא שואלת.
"שטרית, של ההורים שלך?"
"עובדיה, אוף. לחשוב על זה שעוד שלושים שנה שוב נצטרך לשנות. אוף ממש".
הוא מגניב מבט לשעון, היא מסתכל על צג הטלפון. השעה כבר מאוחרת, אריאל צריך לחזור לסדר ב' בכולל. היא קמה לאיטה, מוציאה אגס מהמקרר, חותכת לפלחים ואורזת בקופסא, מכניסה אגוזים לתמרים שבדקה הבוקר, מהדקת אותם, מוסיפה חופן שקדים. מכניסה הכל לשקית קטנה ואטומה, הוא יחזור רק בערב, הצדיק שלה, כפרה עליו.
"אולי," פתאום עולה במוחה רעיון נפלא. "בוא נלך הערב למשרד הפנים, נבדוק מה היה שם המשפחה שלך או שלי לפני שהתחיל המנהג הזה, ונבחר באחד מהם?"
הוא מהנהן. "רעיון מעולה!" הוא מכניס את השקית שהכינה לו ויוצא. רעיון מעולה. ואני שוב מאחר.
****
"בואו נראה" הפקידה במשרד הפנים גוללת במחשב שלה רישומים משנים עברו. "אתה היית פרץ, ולפני שטרית, ולפני אסייג, אמממ... לפני זה אביטן, ולפני סרוסי, ולפני אליהו"
"אליהו זה מרוקאים?" חנה שואלת, חשד בקולה. עיניה מבררות: יש מצב שאתה לא מרוקאי?
"לא יודע" הוא אומר, "נראה לי יש גם וגם".
"נעבור אלייך" הפקידה מוסיפה לגלול דורות, "פרץ, עובדיה, אבוטבול, וענונו, סוויסה וגרינברגר. עוד משהו?"
"מה?" הם צועקים יחד, "גרינברגר?" חנה רועדת, הלומה.
גרינ-ב-ר-ג-ר?

בבית אריאל אומר: "גרין, גרינברג, גרינברגר"
שניהם צוחקים.
 

פניני ריין

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אהמ.
חת. שתיים. שלוש.
ובכן.
ההיגיון התעורר, הגיע לחדר לראות על מה המבוגרים מדברים.
והנה הוא כבר לובש את כובע השופט, ומזכיר שנכון שכל הקטעים יפים מאד, אבל הבטחתי מחוון מדויק.
(על טבלת אקסל עם ניקוד מלא נוותר הפעם;))
45% כתיבה איכותית, 50% הצגה מעניינת, מתוחכמת ולא בולטת של אקספוזיציה, ו5% מחקר.

במקום הראשון:
@אלישבע קיי
למרות שהעלבת את הבישולים האשכנזים, עדיין, זכית בכל הנקודות. כתיבה איכותית, הצגה מעניינת, ומפנה מגניב בסוף.
בהצלחה באתגר הבא.

במקום השני:
@תהילה בצלאל.
על דו-שיח מרתק, ששילב רגשות וסאב-טקסט באופן מושלם. דו שיח שלא היה עסוק באקספוזיציה ובמתן רקע על המנהג, אלא היה לו זרימה עלילתית משל עצמו.

במקום השלישי:
@מ.ש.
דו שיח זוצ"י מרתק, זורם, מכניס את כולנו לאווירה, המנהג ברור גם בלי שירבו עליו בדיבורים.

ו- @-Frida- בקטע מדהים, רגיש ומעורר מחשבה שקיבל את כל האחוזים על כתיבה איכותית. כמעט הגיע למקום הראשון, אם רק היה עומד בכללי האתגר...
נסי באתגר הבא. יש לך את זה.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  85  פעמים

אתגר AI

קוביסט • אתגר 144

לוח מודעות

למעלה