סיפור בהמשכים לא רק שחור ולבן

2123 · ביום שני בשעה 21:39

חדשה כאן,
כיף לקרוא, מעניין לאן זה הולך.
אהבתי מאוד את השילוב של כתיבה מותאמת לתקופה אבל לא קיטשית ומתאמצת

RU1 · ביום שני בשעה 21:41

נכתב ע"י 2123:
חדשה כאן,
כיף לקרוא, מעניין לאן זה הולך.
אהבתי מאוד את השילוב של כתיבה מותאמת לתקופה אבל לא קיטשית ומתאמצת

תודה רבה!
מחמם לשמוע.

RU1 · ביום שלישי בשעה 17:21

בס"ד

[ פרק 4 - החלפת משמרות ] - חלק א'.

12 שנים קודם לכן

מעבר לחלון נשקפו שדות הכותנה המרהיבים לכל האופק, נדמה לעיתים כאילו גודלם הוא אינסופי, נמשך עד האוקיינוס. השמים בהירים, מלאים וגדושים בעננים צמריים ועשירים.

היבול השנה עלה יפה ונדמה כאילו האדממה מנוקדת גם היא באינספור עננים קטנים.

השדות מלאים בפועלים תזזיתיים שבאים לקצור את התבואה, עומדים בניגוד מושלם ללבן הבוהק.

-"ג'פרי, תזיז את עצמך לכאן ברגע זה!" קרא סם מילר כשהביט מחלון אחוזתו, מעשן סיגר קובני, משמניו טובעים בכורסא.

"כן אדוני ?" השיב לו משרתו הצנום כעבור רגעים מועטים, מנגב את זיעתו במטפחת המשי

-"אתה יודע מה מעשיו של תום כרגע ?"

-"איני בטוח כלל אדוני, אך בפעם האחרונה ראיתי אותו הוא היה בספרייה" השיב ג'פרי בטון רגוע.

-"זה הבן שלי ! מנצל כל רגע כדי לרכוש השכלה" נאנח סם בקורת רוח ושקע עמוק יותר בכורסה שלו.

"כככןןן אדוני" השיב לו ג'פרי בהסכמה, מורט בעצבנות את קצה סינרו, לא שיש לו אפשרות אחרת. הוא מבחינתו מעדיף לקלף קקטוסים במשך כל היממה מאשר לנהל שיחה עם מעסיקו הלא חביב, בלשון המעטה.

"נו, מה אתה מגמגם לי כאן ?! רוץ וקרא לא לכאן בטלן אחד".

ג'פרי אפילו לא טרח לענות וקפץ על ההזדמנות לצאת בשלום מחדרו של אדונו, אך מרוב חיפזון, מעד במדרגות.

"היזהר על הריפוד או שתשלם על כך" צעק לו סם מחדרו בכעס.

"חסר תועלת" הפטיר מתחת לשפמו העבה והמסולסל והמשיך לבהות בחלון.

שלוש דפיקות נשמעו על דלת העץ המגולפת.

"מה עכשיו ?" הוא שאל בלא גינונים מיותרים, למען האמת, הוא מעולם לא טרח להשתמש בגינונים כלל.

"קראת לי אבא ?" קרא תום מאחורי הדלת.

"הו כן, וודאי, היכנס תום" קרא סם בטון מתנצל והזדקף בכיסאו.

"אז מה אתה מספר תום? כיצד אתה מתקדם בלימודי ה..."

שפתיו של תום נפסקו בחיוך בלתי נראה, לא משנה כמה פעמים הוא מזכיר לאביו את מקצוע לימודיו, הוא לעולם אינו זוכר.

"ארכיאולוגיה" הוא עזר לו להשלים את המשפט.

"הו, כן כן, כמובן, כיצד זה מתקדם?"

"משתדל לשמור על הקצב ולכבד את שם המשפחה" הוא אמר ורגלו נעה בתנועה עצבנית בלתי נראית לעין.

בכל פעם שדיבר עם אביו, הוא השתדל לנעוץ את עיניו באדמה, הוא אוהב הכנעה, כך למד עם השנים. יש משהו מעט מבדח במחזה, דמותו התמירה של תום כפופה בפני דמותו הגוצה של אביו.

"אין ספק ששם המשפחה הוא הדבר החשוב ביותר" השיב לו סם במבט פלדה, רב משמעות.

"טוב, לעניינו, איני מרוצה מהתפוקה של המשמרת המזרחית, הדבר תלוי באחד מן השניים, או שהשרצים הקטנים והשחורים פותחים במרד, דבר שבמקומם לא הייתי עושה" הוא פלט גיחוך קצר ורב משמעות.

"או שהמפקחים עליהם נוהגים איתם ביד רכה".

צליפות השוט נשמעות היטב גם עד לאחוזה המרוחק, כך שאינו חושד במפקחים ביד רכה, אך הוא כמובן לא מעז לומר מילה.

"לכן" הוא המשיך "אני רוצה שתיקח פיקוד על העניין, העסק המשפחתי זקוק לשירותי הניהול שלך, איך אתה היית מתנהל מול זה?"

עיניו של תום אורו, להזדמנות מוצלחת כזו הוא אפילו לא העז לחלום.

"זה פשוט ביותר אבא" הוא השיב, מתכנן את מילותיו הבאות "בסיורי הקודם, נוכחתי לראות שבמשמרת המזרחית יש אחוז גבוה מאוד של נשים מתוך סך העבדים, מובן מאליו שכוח העבודה ייחלש עקב כך, לא קשור לרמת קשיחותם של המפקדים שדווקא עושים את עבודתם נאמנה" הוא לקח מרווח נשימה בין דבריו ואביו הרהר בדברים.

"אתה בטוח במה שאתה אומר"" הוא שאל אות במבט בוחן.

"במאת האחוזים" השיב לו תום בטון האמין ביותר שהצליח להפיק.

"אם כך, מה אפשר לעשות בנוגע לזה ?"

"ציוות מחדש של המשמרות, לבצע החלפות של עבדים מהמשמרת המערבית של הבוקר עם מעבר של שפחות מהמשרת המזרחית" חתם בטון מעשי.

"ומי ידאג לכך ?"

"בנך ועבדך הנאמן"

"מתי?"

"עוד היום"

"יפה תום, ככה אני אוהב" אמר סם ושרבט כמה מילים על פיסת נייר וחתם.

"הגש את זה למנהל משק הבית והוא יאשר לך את הפעולה".

תום נטל את הדף כשחיוך מסופק על פניו.

"תגיד לי, שכחת את המוח בחדר האוכל ?! חייבים לספר לו"

"אני לא חייב שום דבר, אני לא ראיתי ולא שמעתי כלום".

"הוא יהרוג אותנו כשיגלה שלא סיפרנו כלום"

"הוא יהרוג אותנו גם אם נספר. אתה יודע, הוא לוחץ מאוד בקלות על ההדק, ורק לשמע הבשורה, בלי לבדוק בכלל אם היא נכונה או לא הוא יירה בנו בו במקום רק על העובדה שהעזנו להוציא אותה מפינו. ומה אם בכלל הוא קיבל אישור ?"

"קיבל אישור, אתה צוחק עלי ? אני חושב שהוא יעדיף להשליך את כל הכסף שלו לפני שיתן אישור לדבר כזה".

"יש בזה משהו".

"לפחות על דבר אחד אנחנו מסכימים".

עשר שניות של שתיקה סמיכה.

"אז מספרים ?"

"תקשיב לי טוב, אני עשיתי הרבה דברים לא טובים בחיי, אבל אני לא מלשן, בטח לא על אדם כמו תום. כבר שכחת כמה שהוא היטיב איתך ? כיצד לדעתך התינוקת שלך הייתה בחיים היום אם הוא לא היה מעביר לך את המעטפה עם הכסף, הא? "

גם דרך העלטה הוא יכול היה לראות את חברו משפיל מבט.

"אתה צודק, אבל החיים מעל הכול, אני לא רוצה להשאיר את אותה התינוקת יתומה".

"ואילו חיים יהיו לך בדיוק אחרי שתהרוס את חייו, הא ג'פרי ?"

"חיי אשפתות, אבל חיים".

"אם אשתך תדע, היא לא תסלח לך בחיים".

"היא לא תדע".

"אז אני אדאג שתדע".

"היא תבין את החלטתי".

"היא לא".

"אולי".

"איך הוא יוכל לדעת שידעת ?"

"הוא יודע שזו משמרת הלילה שלי, הוא לא טיפש".

"אתה אמרת, וגם אם לא, תוכל לומר לו שהיית בטוח שיש לו אישור".

"אתה יודע שהוא לא יקנה את זה".

השניים עמדו בדממה טעונה.

"עשה מה שתרצה, אני לא ראיתי ולא שמעתי. רק אחר כך אל תבוא לבקש ממני לנקות את הלכלוך שהשארת מאחוריך" אמר והתחיל לפסוע משם.

"סתם כך, בגלל עניין שולי תפרק את הידידות ביננו בנג'י, אחרי כל השנים ?".

"אם זה נחשב בעיניך כעניין שולי ג'פרי, מעולם לא הייתה ביננו אחת כזו".

RU1 · ביום שלישי בשעה 22:31

הקטע האחרון זה הדו שיח שהעליתי לדיון "דו שיח בין שתי דמויות"

RU1 · אתמול ב- 21:32

בס"ד

"מאורה, אנחנו חייבים להזדרז !" תום היישיר מבט אל עבר הדמות השחורה בחסות החשיכה.

למעשה, גם באור יום צבעה אינו שונה כל כך.

"תום, אתה לא יודע למה אתה נכנס, אל תסכן את עצמך בשבילי" אמרה, ולא נקטה בשום פעולה המסמלת את רצונה לעלות על העגלה.

"מאורה, האמיני לי, אני עושה זאת עבורי הרבה יותר מאשר עבורך, מאסתי בחיים האלו לפני שנים, אין לי יותר כוח להיות בובת סמרטוטים על מריונטה ולרקד לפני אבא שלי לפי קצב חלילו".

תום לקח נשימה עמוקה וטמן את עיניו בקרקע.

"למה את מחכה ?" שאל את ארוסתו ולא הבין, היא עמדה נטועה לקרקע בעוד שאין להם שבריר של שנייה לבזבז, האו ממשיך להעמיס את תכולתם המועטה לעגלה, פניו מנוקדות בטיפות זיעה שמוסיפות לו זוהר בחשיכה.

"אני מחכה ששפיות דעתך תחזור אליך, אני לא חושבת שאתה מבין או מפנים מה אתה עושה כרגע. התוכנית המפוקפקת הזו בקושי עלתה במוחך בצהרים ואתה כבר מוציא אותה אל הפועל, חשבת בכלל על הסכנות שבה?" היא נעצה בו עיניים חודרות, היא דמתה באותו הרגע להר געש לפני התפרצות, ולא נראה היה שהיא תמשיך להשתמש בטון המאופק אותו הצליחה להפיק עד עתה.

"חשבתי שלמדת משהו מאביך..." היא המשיכה.

"מוטב להיות כלוא במקום מוכר מאשר חופשי בלא נודע, נכון, מצב החיים כרגע דרוש שיפור בהחלט, אבל אנחנו חיים, ואנחנו ביחד, ויש לנו מה להכניס לפה בבוקר ויש לנו איפה להניח את הראש בלילה. מה נוכל לבקש יותר מזה ? הסתכל מסביבך, תראה כמה אומללים באמת חיים סביבנו, והם אינם נדירים בנוף. רוב משפחתי, ידידי ובני עמי אומללים. אומללים, אבל מאושרים בחלקם, גם אם חלקם זה משפחה לא שלמה או איבר שנקטע מאדון אכזר ותלווה אותם לכל החיים. האם אין זו כפיות טובה לבקש ולפעול ליותר ממה שיש לנו כרגע ?"

מאורה יישירה מבט מאשים אל תום, דרושת תשובה. אך תום לא פסק מתזזיתו הפעלתנית לרגע אחד, משים את עצמו כאילו לא שמע דבר.

"תום, אתה לא יכול לגרור אותי לכל ההרפתקה הזו סתם, אז לכל הרוחות תעצור את האריזה המטופשת הזו ותענה לי".

תום עמד בגבו אליה, לא מסוגל להישיר אליה מבט, אך הוא עצר.

"את צודקת" אמר מבלי להסתכל עליה.

"אני באמת לא יכול לדעת את ההשלכות של ההחלטה שנטלתי, אינני נביא, אבל דבר אחד אני יודע..." טון דיבורו הכמעט בלתי נשמע עלה פתאום, הוא הסתובב אליה, כאילו לא חושש יותר לומר את דבריו.

"המצב רק ילך וידרדר מיום ליום, זה ברור לי כשמש. אני לא טיפש מספיק כדי לחכות לו כאן בחיבוק ידיים ולתת לו לסטור על פנינו ברגע, יש לנו כאן חלון הזדמנויות שלא יחזור, ואני לא מתכוון לתת לו לחמוק בשילוב ידיים, מה את חושבת לעצמך בדיוק ?" דוק מבריק ושקוף כיסה את עיניו לפתע.

"אבא שלי מטיל עלי יותר תפקידים ככל שהימים עוברים. יום אחד, אני אהיה אחראי על כוח האדם באחוזה, אני אצטרך לצוות ולהכות ולאמלל אותך ואת כל משפחתך וקרובייך במו ידי. ואם לא, אבי ודאי יהרוג אותי, לא בספק כמו עכשיו. אני לא מוכן להגיע למצב הזה, אני בורח עכשיו". וכמו להוכיח את דבריו, הוא הניח את מגפו הימני על מדרגת העגלה.

"זה הזמן להחליט אם את מצטרפת אלי, עכשיו, או לעולם לא".

מאורה לא הוסיפה מילה ונחפזה לעלות על העגלה. תום לא צלף בסוסים, מספיק ששומעים את פרסותיהם הנוקשות בקרקע, אסור לאיש לשמוע דבר נוסף.

אך נראה שמישהו מסוים מאוד בכל אופן שמע.

שער האחוזה ננעל בשעות לילה. תום עצר את הכרכרה לפניו וירד לפתוח אותו במפתח שנמצא בכיסו תדיר. השער נפתח, והסוסים המשיכו בדהרה.

ליבו של תום כאילו הפך לחצי ממשקלו הרגיל. בין שער האחוזה עצמה לבין היציאה המרכזית מפרידים מיילים רבים של שדות ומגורי העבדים. סם מילר, כמובן, אינו חושב לבזבז כסף ומשאבים יקרים על דברים זניחים כמו תאורת לילה לעבדיו. כך שברקיע זוהרים אלפי כוכבים, מבלי שזיהום אור יפריע להם. עומדים בסדר מפעים ובלתי נתפס לצד הירח המלא שדווקא עומד לרעתם של הבורחים הלילה. השמים פרוסים כמו מפה מעל שדות הכותנה ומטעי הפירות.

לתום אין שנייה מיותרת להביט לצדדים, ומפני המרחק ממעונות השינה של בני הבית, הוא בוחר לצלוף בסוסים ולהאיץ את קצב דהירתם. האזור שקט בצורה מפחידה למדי.

תום מביט לשבריר שניה למעלה כדי לבוק האם ביתני השמירה מאוישים, אך השנייה הזו התארכה יותר משתכנן, הוא לא יכול היה להתיק את עיניו מהרקיע.

"תמיד כל כך יפה כאן בשעות הערב?" הוא שאל בלחש את מאורה שישבה מאחוריו, לא ברור אם הוא ציפה לתשובה או לא.

"תתפלא לראות כמה קל למצוא את היופי סביבנו" ענתה לו כמעט בלי קול "אם נשכיל לנשום את הזמן, לחרוט אותו במשמעות, ולא רק לדחוק בו כדי להרוויח עוד מטבע או שניים".

השניים שתקו, מנסים להכיל את היופי סביבם. אך הסוסים כנראה כבר הורגלו בכל זה והמשיכו לשעוט קדימה מבלי כל הצלפה או דרבון.

"זה כל כך לא הוגן" אמר תום בהשלמה.

"ככל הנראה זו הפעם האחרונה בה אראה את השדות האלו, את השמים כאן מעליהם, אף פעם לא הייתה לי הזדמנות לראות כמה יפים הם".

הם המשיכו להביט ולהרהר, אך לא שמו לב כמה התרחקו משטחי האחוזה וכמה התקרבו ליציאה הראשית.

"זה באמת לא הוגן" הוא שמע קול עונה לו, אך זה לא היה קולה של מאורה, זה היה קול אחר, מוכר עד כאב.

"אז למה שתרצו ללכת מכאן כל כך מהר, אתם ממהרים לאן שהוא?" שאל סם מילר כשחיוך זדוני על שפתיו, מוקף בכל הפועלים רמי הדרג באחוזה.

"לא לא לא, אתם מוכרחים להישאר, אני מתעקש, איזה מן מארח אהיה כשארשה לכם לעזוב את כל היופי הזה".

תוך שניות אחדות הם היו מוקפים לגמרי, הסוסים נעמדו על רגליהם האחוריות ובעטו באנשים שלפניהם. מבטיהם של תום ומאורה הצטלבו לשנייה אחת, עיניהם מוצפות חרדה.

"לא, זה לא יכול לקרות!" זעק תום והמשיך להצליף בסוסים ללא רחם. הסוסים בעטו בחייתיות עד שנפרצה להם דרך צרה בתוך ההמון האנושי ודהרו דרכה אחוזי טירוף.

"אנחנו כמעט בכביש הראשי אסור לוותר, קדימה!"

הסוסים, כמו הבינו את המצוקה, המשיכו במרוץ הבלתי מוכרז.

פיצוץ עז נשמע מאחד הגלגלים, העגלה חרקה בקולניות על הכביש בקול לא מבשר טובות. כמה שניות אחר כך הצטרף גם סוס לגלגל המנופץ וקרס לידו, גורר את השני אחריו.

העגלה הוטחה על האדמה ברעש מחריד כששני נוסעיה איתה. זה היה מיצג הראווה לאקדח, התותח הנייד, שהומצא ממש לאחרונה וחיכה לרגע הנכון לבוא לידי שימוש.

תום צנח בתעופה על הסוסים כשמאורה על רצפת העץ הקשה, דימום מחשיד החל לנזול מאפה.

"אתם מוקפים תום, אין לאן לברוח" הוא שמע את אחד משומרי האחוזה מכריז, כנראה גם מי שהחזיק ברובה.

הוא איבד תחושה בידיו וברגליו, לא מוכן לקבל את מה שארע.

מבין הערפול שאחז בו ומבין הדמעות והזיעה שהתערבבו על פניו, הוא הצליח להרגיש שמניפים אותו גבוה באוויר ועוקדים אותו כאילו היה שק תפוחי אדמה.

"הביאו גם את השרץ השני" שמע את אביו אומר מבין בליל הקולות שהקיף אותו.

"אני מצטער תום, באמת, אני לא יכול לסרב".

הוא כבר לא שמע מי אמר זאת, הוא רק הרגיש את ליבו פועם בקצב מטורף, כאילו ממש עוד מעט הוא עומד להיסדק, אך הוא לא עמד בזה.

"אה...אדוני ?" פנה אחד המשרתים הבכירים יותר אל סם, שוורידיו התנפחו בצידי פניו

כמו שתמיד קורה כשהוא זועם יותר מהרגיל.

"מה ?" הוא שאג אליו בתגובה.

"הוא התעלף".

אשמח לביקורות.
זו הטיוטה הראשונה ואני מרגישה שחסר לי חוות דעת כדי לשפר אותה.
תודה!