אני רוצה להיות הורה כמו האבא הזה.
מעניין אותי על מי את מתבססת עם הדמות שלו כי הוא מביא אותי לדמעות כל פעם עם המילים היפות שלו והאהבה הכל כך רכה ויציבה שלו.
אני רוצה להיות הורה כמו האבא הזה.
מעניין אותי על מי את מתבססת עם הדמות שלו כי הוא מביא אותי לדמעות כל פעם עם המילים היפות שלו והאהבה הכל כך רכה ויציבה שלו.
אני מתבססת על אבא אחד.
הכי טוב בעולם.
באמת מביא לדמעות. אין עוד הרבה כאלה אבות.
תעזרו לי להחליט אם להמשיך עוד קצת על אריאל הקטן. או שאולי כדאי לתת לו לגדול קצת. לדבר גם על מילי?
תגידו לי איך כדאי להמשיך?
להמשיך עוד עם קטעים של שניהם יחד... את יודעת, כשאריאל בן 5, 7, 9, 10 וכו'... לצידי אחותו. הם הרי הולכים לגדול יחד...
שנראה איך שני הצדדים מקבלים את הקטנה וכו'...
וואי. המסך מיטשטש לי.
מיוחד מאוד!!!
כלכך התחברתי לרצון של אריאל לתת לתינוקת את מה שלא יהיה לה. גשם כוכבים.
אוי זה מטורף. כתוב מטורף! תודה תודה.
מצרפת איזה משו שעשיתי לפני מלאזמן בבינה מלאכותית
אם זה עושה טוב למישו, ואם אני מבינה לאיפה הסיפור הולך, אולי זה יהיה הכריכה
וואי. המסך מיטשטש לי.
מיוחד מאוד!!!
כלכך התחברתי לרצון של אריאל לתת לתינוקת את מה שלא יהיה לה. גשם כוכבים.
אוי זה מטורף. כתוב מטורף! תודה תודה.
מצרפת איזה משו שעשיתי לפני מלאזמן בבינה מלאכותית
אם זה עושה טוב למישו, ואם אני מבינה לאיפה הסיפור הולך, אולי זה יהיה הכריכה צפה בקובץ המצורף 1781610
אוו. איזה כתיבה נוגעת. מזכיר לי שראיתי פעם יומן של ילד עמוס בשגיאות כתיב, אבל רגשות של ילד זה כזה כנה, וממיס, שהבנתי אותו יותר משאני מבינה את עצמי.
כשהם שמחים- זה שמח.
כשהם עצובים- זה עצוב.
הכל אצלם שחור לבן, ואת מתארת את זה טוב.
גם את המסקנות הפשוטות של אריאל, ואת המבט הצעיר כל כך על העולם, את עושה פשוט מושלם.
עוקבת
אשמח לחוות דעתכם-
כדאי לי להמשיך את הסיפור למצב שאריאל ומילי בגילאים יותר גדולים? (אריאל- 10 מילי- 6. או, אריאל- 16 מילי- 12.)
אם כן כמה פרקים אפשר לסחוב את הגדילה והתפתחות הסיפור.
אם לא הובנתי- אני מתכוונת לשאול איך הכי יפה אני גומרת עם הקטע שאריאל הינו קטן, ומגיעה לעיקר הסיפור.
כי בתכלס הילדות שלו זה רק הרקע בסיפור.. ( או שאפשר גם לסחוב ספר שלם על אריאל אחד קטן?)
ואשמח גם לדעת אם יהיה הגיוני בשלב כלשהו לצאת מהגוף הראשון?
אריאל בן חמש מלכי בת שנה (בערך)
אם מתבלבל שוב הסבתות או הפרטים אשמח לבאר...
פרק ה
יש לנו מלכה בבית. היא מדברת. היא קטנה. והיא הולכת. זה מצחיק נורא. כי היא מתנדנדת כמו שיכור. היא בכלל לא שותה יין כמו שסבא כץ. בפורים. היא סתם מצחיקה.
אמא מאד אוהבת אותה. אני יותר אוהב אותה. היא הכי שלי.
אמא חושבת שהיא מחונכת כי היא לא רוצה כל היום ללכת לאבא. כמו שאני.
אמא אומרת שכדאי שאני אפסיק ללכת לאבא כי אני לומד ממנו "לפתוח ת'פה". זה מאד הצחיק אותי שהיא אמרה את זה. כי לפתוח ת'פה גם מלכי יודעת. ובכלל נראה לי כל התינוקות הכי קטנים כבר יודעים.
אני צחקתי נורא ואמרתי את זה לאמא. שהיא מצחיקה. וכולם יודעים לפתוח פה. ואבא בכלל לא לימד אותי.
אמא קצת כעסה שצחקתי. היא אמרה לי שאני טיפשון. קטן.
אחרי זה ראיתי שהיא גם קצת צוחקת אז מיד צחקתי עוד מלא שהיא לא תכעס.
היא אמרה לי שאני חמוד. זה היה לי נורא כיף שהיא אמרה את זה. אז חיבקתי אותה. חזק חזק. אמרתי לה באוזן, בשקט, שאני אוהב אותה ושהיא גם חמודה. היא צחקה עוד יותר. זה היה לי נורא כיף.
אחר כך סבתא שרה באה לקחת אותי ואת מלכי לאבא.
אבא כל הזמן מחזיק את מלכי על הידיים. אמרתי לו שאמא לא מרשה להחזיק אותה. הוא אמר לי שהוא אבא שלה ומותר לו. שאלתי אותו אם גם לאח של מלכי מותר. הוא אמר שהוא לא יודע. זה מוזר. הוא תמיד הכי יודע. הוא חכם.
בלילה אבא שר לנו המלאך הגואל ומילי לא בכתה. היה מלא שקט אחרי שאבא שר. אז סיפרתי לו שאמא אמרה שאני חמוד. אבא בכלל לא שמח הוא הסתכל עלי חזק ואמר לי שאני הכי חמוד בעולם ושאמא צודקת.
התבלבלתי. בכלל לא הבנתי איך זה הגיוני שאבא אומר שאמא צודקת.
פעם אחת הכאבתי למלכי הקטנה. החזקתי אותה חזק מידי. רציתי שהיא לא תיפול. זה כאב לה.
אמא אמרה לי שאני ילד רע. היא כעסה. אמא לא מרשה להכאיב למלכי.
אני אמרתי לאמא בשקט שאבא אמר שאני ילד טוב ולא רע בכלל.
אני מאד אוהב את מלכי ובכלל לא רציתי שיהיה לה כואב.
אמא כעסה ואמרה שאבא טיפש ואני ילד רע מאד. אני בכלל לא בכיתי אחר כך. רק הלב שלי היה עצוב .כל היום הייתי עצוב.
אבא אמר שאני ילד טוב. אבא בכלל לא טיפש. אבא יודע הכי.
בלילה. כשאמא השכיבה אותי לישון. אני אמרתי לה בשקט שאבא לא טיפש.
היא החזיקה לי חזק ביד ואמרה שאני ילד קטן וטוב ואבא גדול וטיפש. וככה הלכתי לישון הכי עצוב שיש. אפילו שהיא אמרה שאני כן טוב.
אני בטוח שאבא לא טיפש. ובכלל לא ידעתי מה נכון. התבלבלתי נורא. כל הזמן אנשים אומרים על אבא שהוא רע. אני יודע שהוא טוב. אבא חושב שאמא צודקת. אז היא חכמה. וטובה. אמא לא חושבת שהוא צודק. היא אומרת שהוא טיפש. אז מה אבא? הוא טוב?
היה לי מבלבל נורא לחשוב. אז נרדמתי.
כשהגיע הבוקר מלכי העירה אותי. היא משכה לי ת'חולצה וצחקה בקול. היא כנראה רצתה שאני אבוא לשחק איתה.
כששחקתי עם מלכי שכחתי לגמרי שאתמול חשבתי על אבא.
לפעמים אני שוכח ממנו.
מלא פעמים אני לא רואה אותו.
אמא אמרה פעם שאולי כדאי שאני לא אלך אליו בכלל. אמרתי לה שלא כדאי כי לפעמים אני שוכח אותו. היא לא ענתה. רק חייכה קצת. לא הבנתי למה היא מחייכת.
זה מאד עצוב שלפעמים אני שוכח את אבא. אולי. לא יודע.
אשמח לביקורת על הפרק הנוכחי! (אני מבלבלת מידי? הכתיבה לא מספיק ברורה?)
ניסיתי לומר שאמא כן קצת בסדר ואוהבת רק יש לה הפרעה... הפרעה שמפריעה מאד.
ניסיתי לתאר פה את הבלבול של אריאל.
את החוסר אונים.
את ההתמודדות שלו עם המחלוקות האלו מגיל כל כך צעיר.
ניסיתי לתאר את התגובה היפה של הורה החכם וכן להפך.
ניסיתי.
הצלחתי?
קצת אחרי הגירושים. אריאל עדין קטן. הוא בבית של סבתא שרה. אמא של אבא.
פרק ד
אני מאד עצוב. נולדה לי אחות. ולא ראיתי אותה.
אני מאד שמח. כי אבא פה. וסבא חיים. וסבתא שרה.
אבא אומר לי כל הזמן. שהוא שמח שאני כאן. הוא גם אומר שחורף עכשיו. אבא מוריד עליי גשם. וכוכבים.
העיניים של אבא כל הזמן עצובות. אני יודע. הם כבר לא שמחות כמו פעם.
אני מבקש ממנו כל הזמן שנלך לראות את התינוקת החדשה. אבא כועס. הוא לא צועק. אבל אני רואה שהוא כועס.
אני יודע. אני מרגיש. כי העיניים שלו לא מחייכות. רק הפה שלו.
הוא אומר שאי אפשר לראות את התינוקת כי אמא שלי כבר לא האישה שלו. אני יודע את זה מזמן.
אני יודע מאז שאבא ואמא חזרו לבתים הישנים שלהם כמו שהם היו ילדים.
אני יודע שאבא גם רוצה לראות את התינוקת. ואולי אם נחזור כבר לבית הישן הוא יראה אותה.
אני בכלל לא מבין למה אי אפשר שכולם יהיו ביחד בבית הישן.
שאלתי את סבתא למה אי אפשר שאבא ואמא ואני והתינוקת נחזור לבית הישן. ככה אני ואבא נוכל סוף סוף לראות את התינוקת. סבתא רק חיבקה אותי חזק ואמרה לי שאני ילד טוב ואני לא אשם. אני נורא התבלבלתי ובטעות יצאו לי דמעות מהעיניים. סבתא חיבקה אותי עוד יותר חזק. אחר כך היא שטפה לי פנים.
הלכנו. אף פעם לא הלכתי עם סבתא לבד. היד שלה החזיקה את היד שלי חזק. היה לי חם וטוב. אחרי מלא זמן שהלכנו ראיתי בנין ענק. סבתא אמרה שזה בית חולים.
סבתא גילתה לי שהולכים לראות מישהי שאני מאד אוהב. לא הבנתי כלום. אז שאלתי אותה מי זו. היא צחקה ואמרה שבטוח אני רוצה כבר לראות ת'תינוקת.
שמחתי נורא. אני חושב שהלב שלי רקד. צחקתי נורא בקול וביקשתי מסבתא שנקנה בלון ורוד כי התינוקת היא בת. בנות אוהבות ורוד. דודה שירי היא בת וכל החדר שלה צבוע בוורוד. אפילו הקירות והמיטה.
דודה שירי היא אחות של אבא. והיא הדודה הכי טובה בעולם. היא הכי שמחה שבאתי לבית של סבתא. יש לה חתן אחד שאבא אמר שעוד מעט היא תתחתן אתו. קוראים לו שימי. אני לא זוכר ת'משפחה שלו. שירי אמרה לי בסוד שהחתן שלה בטוח ישמח לרקוד איתי בחתונה. הוא נורא רוצה כבר להכיר את האחיין החכם. זה אני. האחיין החכם. שירי כל הזמן אוהבת להראות לחברות שלה אותי. כל החברות שלה הם גדולות כאלה וחכמות. אולי כשאני אהיה גדול אני אתחתן עם חברה של שירי. אולי יהיה לי כלה כמו ששירי. שירי צחקה מאד חזק כשאמרתי לה את זה. היא אמרה שהכלה שלי בטח תהיה חכמה כמוני. אני לא מבין למה היא צחקה.
בסוף סבתא קנתה בלון ורוד עם ציור של מוצץ. נכנסנו לבניין הענק. עלינו במעלית גדולה. היה שם מלא אנשים. היד של סבתא החזיקה ת'יד שלי חזק נורא. פתאום ראיתי את העיניים של סבתא. ראיתי שסבתא בכלל לא שמחה. אפילו שהלכנו לראות תתינוקת. אמרתי לה שאני מפחד נורא ואולי נחזור לבית שלה ושל סבא. היא בכלל לא שמעה אותי. היה מלא רעש. ופתאום בכלל לא רציתי לראות את התינוקת החדשה.
אני חשבתי שבטח אמא תהיה חלשה וכועסת ובטח בכלל לא נחמד לתינוקת שאמא מחזיקה אותה. מלא דמעות עלו לי בעיניים וכמעט בכיתי בקול ליד כל האנשים של הבית חולים.
בסוף סבתא התקשרה לדוד מוטי ואמרה שהיא מחכה לו ליד המזכירות עם אריאל. מוטי הגיע ולקח מסבתא את הבלון ואותי. אני בכל לא התכוונתי. אבל בכיתי. נורא חזק. וסבתא לא יכלה ללכת. כי היא חיבקה אותי. היא אמרה לי שבטח אני רוצה לראות ת'תינוקת החדשה ודוד מוטי יקח אותי לראות אותה. היא אמרה שהיא צריכה ללכת.
הבכי נורא הפריע לי להגיד לסבתא שאני לא רוצה בכלל לראות ת'תינוקת. לא יכולתי להגיד לה שאני לא אוהב את דוד מוטי.
דוד מוטי לקח אותי לאמא. אמא האכילה אותה. את התינוקת. אני ראיתי אותה. היה לה פה קטן. ועין קטנה. ואף קטן. הכול היה קטן. אני רציתי נורא ללטף אותה. אבל הייתי עצוב נורא שסבתא הלכה. ועצוב שאבא לא פה. ועצוב הכי בעולם. אז רק בשקט. כשדוד מוטי לקח את התינוקת מאמא ונתן לי ללטף אותה. אמרתי לה.
לתינוקת. שהיא בכלל לא מכירה את אבא. וכדאי לה. כי אבא הוא הכי טוב. נתתי לה נשיקה. באף. ובפה. ובלחי. עשיתי כמו אבא. גשם כוכבים.
חשבתי שאולי אף פעם לא יהיה לה אבא שירים אותה. קרוב. ואולי אף פעם לא יהיה לה מישהו שייתן לה גשם כוכבים.
הייתי חייב לנשק אותה. מלא. אז אמרתי לה שהתחזית סוערת כמו שאבא אומר.
פתאום אמא צעקה ואמרה למוטי שיחזיר לה מיד את התינוקת. כי בטח אני מלא לכלוך וחיידקים. זה מסוכן.
מוטי החזיר לאמא את התינוקת. ואמא אמרה לי שאני אלך כי זה נורא מסוכן לתינוקות לכלוך וחיידקים. ובטח יש עלי מלא חיידקים.
אני בכלל לא רציתי ללכת. אז בכיתי נורא. ואמרתי לדוד מוטי שאני רוצה לראות את התינוקת עוד. דוד מוטי כעס. הוא אמר שבטח אין לי אוזניים. ואם אמא אמרה שאני אלך אז אני צריך לשמוע בקולה וללכת.
נסענו באוטו של מוטי. אני הייתי נורא עייף והיה לי חם. כל הזמן היה לי רטוב בעיניים. דוד מוטי דיבר בטלפון עם אנשים. הוא אמר להם שאני תינוק וממתי מביאים תינוק לבית חולים. הוא אמר גם שסבתא שרה טיפשה. כי היא הביאה אותי.
בסוף כשכבר שכבתי במיטה של סבתא שרה ואבא קרא איתי קריאת שמע. שאלתי אותו למה דוד מוטי אמר שסבתא שרה טיפשה.
אבא צחק וליטף אותי. הוא סיפר לי מלא סיפורים יפים על סבתא שרה. אני חושב שסבתא שרה בכלל לא טיפשה. אבא סיפר לי שהיא האמא הכי טובה בעולם.
היא האמא של אבא שלי. אני לא חושב שאמא טובה היא טיפשה.
בסוף. כמעט לפני שנרדמתי. אמרתי לאבא שהתינוקת שלנו יודעת כבר מה זה גשם כוכבים. כי נתתי לה. אבא צחק ונתן לי מלא כוכבים ונשיקות. זה היה לי רטוב. כמו הגשם. ראיתי מלא דמעות על הפנים של אבא. שאלתי אותו אם הוא עצוב כמו שאמא בגלל שנתתי לתינוקת נשיקות.
שאלתי אם הוא בוכה כי אולי לכלכתי את התינוקת עם מלא חיידקים. אבא לא ענה לי. הוא רק חייך בפה. העיניים היו עצובות נורא.
הוא אמר לי שאני.
אריאל.
הילד שלו.
אני החיידק הכי מתוק בעולם.
והכי כדאי שהחיידק הכי טוב והכי מתוק בעולם ינשק את התינוקת החדשה שלנו.
סיפור מהמם!!!
אני עוקבת אחריו באדיקות... אם יורשה לי , הערה קטנה ...(מקווה שזה בסדר...)
קצת מציק לי בעין שאת משתמשת כדי לפסק בעיקר בנקודות.
כשאני קוראת סיפור, אני כמו שומעת אותו בתוך הראש והנקודות נותנות מנגינה אחרת.
סוג של עצירה בין משפט למשפט.
סיפור בהמשכים אריאל. ילד של אבא.
)
