בס"ד
שלוש דפיקות על הדלת וטפיפות העקבים על רצפת העץ כבר פעלו את פעולתם. רִבֶּקָה הביטה המומה על שעון הקוקייה שמול מיטתה, גלשה אל נעלי פרוות הארנב שלה ונחפזה ללבוש את חלוק המשי שנמצא במלתחה בחדר העץ הפנימי.
הדלת נפתחה.
"רבקה, התעוררת?" קרא הקול המוכר ממפתן הדלת.
"אני כאן" השיבה רבקה כשרק ראשה מבצבץ מעם המלתחה, מדביקה על שפתיה את החיוך המתחנחן ביותר שרק יכלה להפיק.
"ארוחת הבוקר מוכנה, ומוטב שבחמש הדקות הבאות גם את תהיי". מצהירה גברת רובי ומבט חצי נוזף חצי שובב בעיניה.
"אהיה בעוד ארבע" מחליטה רבקה בתקוות שווא.
"בואי ונסכם על שבע מאחר ועוד עשרים ואחת דקות מתחיל יום הלימודים ואת לא מהמזדרזות להתארגן, נישא תפילה שלא תשברי את שיא האיחורים בחמשת הימים שנותרו עד חופשת האביב".
"הי! איחרתי רק שלוש פעמים בשלושה שבועות – לזה הייתי קוראת הישג". הכריזה רבקה תוך ארגון חפוז של תיק הלימודים שלה, מכניסה ערמת דפים שלא בהכרח קשורה לחומר הלימודי הנלמד בכיתתה, אך בעיניה, כל עוד הוא עשוי דף ודיו, זה בהחלט מספיק.
"גם ביקור בסדנא רק שלוש פעמים בשלושה שבועות נחשב כהישג בעיני" – השיבה גברת רובי בנינוחות האופיינית לה כל כך.
" אז אם ברצונך לבקר שם את אבא היום, עלמתי הצעירה, תדאגי שלא לאחר היום, ארוחת הבוקר מחכה לך למטה בעוד שש דקות בדיוק".
"שש דקות?" תהתה רבקה בקול, אך הדלת כבר נשקה למשקוף וטפיפות העקבים כבר הדהדו במדרגות בדרכם למטה.
רבקה גייסה את כל כשרון ההתארגנות שלה בדקות אלו, אין דבר בעולם שיעצור אותה מלבקר את אביה במקום אותו כל כך אהבה. בית החרושת לרהיטים בו עובד אביה קרא לה עוד בזמן בו שתתה מבקבוק, במיוחד אהבה את סדנת העץ הפרטית של אביה.
כשרטט רהיטים בכיר, זכה אדון רובי לחדר עבודה משלו, שם הכין דוגמיות קטנות של רהיטי העץ אותם עמדו לשווק. אך בסתר הצליח גם להגניב לביתו כמה קוביות עץ שהיו בשביל רבקה עולם ומלואו.
במדף העץ מעל מיטתה, עמדו פסלוני עץ מגולפים בקפידה. נסיכה אצילית בעלת נזר מוזהב הצבוע בצבעי חרדל בהירים, בז נוסק בכנפיים פרושות, קרון רכבת שמשום מה גולף לספינת פיראטים בחציו השני, מגף בוקרים דמוי עור, אביר אוחז בחרב, דוב גריזלי עומד על ארבע כפותיו, ענק יהלומים מוזהב גם הוא, יומן מסע נוקשה מעט, וחבצלת מים חצי עשויה שרבקה לא סיימה לגלף זה כבר חמישה חודשים.
אך היצירה האהובה ביותר על רבקה עמדה דווקא בפינת החדר, ארתור רובי וביתו – רבקה, יצאו לחורשה לכרות את העץ בעצמם, הוא היה כל כך רחב שאילו היה חלול רבקה ואביה יכלו לעמוד בתוכו ברווח. הייתה זו טירה מרהיבה, היו בה חמישה צריחים, חומה חיצונית ופנימית, ועל כל אגף בחומה עמדו חמישה שומרים חמורי סבר. על הדגלים היה חרוט תלתן בשכבה עבה יותר מן הדגל. הייתה בה חצר גדולה ואורווה לסוסים, חדר מנוחה לבני האצולה ואגף כלא לפושעים.
מאז הייתה רבקה בת שמונה, היא עבדה על הטירה במשך שלוש שנים, אפילו הווילונות היו חרוטים בדוגמא אחידה, אל החלון הקטן ביותר שגילפה, אפילו זרתה הקטנה לא יכלה להיכנס.
ליום ההולדת האחד-עשר שלה, הפתיע אותה אביה כשלקח את הטירה אל הזגג של בית החרושת וביקש ממנו להוסיף פיסות זכוכית במקומות המתאימים.
היום כבר עזב רבקה את ערכת הנגרות האהובה אליה כל כך, כבר לא היה מקובל כל כך בקרב חברותיה לעסוק בעבודות כפים כאילו.
"את העבודה השחורים, נשאיר לשחורים לעשות" צחקו פעם מולי וחברותיה באחד משיעורי הגננות בבית ספרם.
אבל פינה חמה בלב אל עולם העץ תישאר לה תמיד, לעיתים לא קרובות היא הייתה עולה לבית העץ שבנו אביה וג'ון, אחיה הבכור.
רשמית, זה היה המקום הפרטי של האגף הגברי במשפחה ואביה היה מאוד קנאי לגבי כך.
"לכי לעזור לאמא במטבח" הוא נהג לומר בחצי חיוך וחצי נזיפה כשניסתה להתגנב לשם בשעה ששוחחו בפרטיות.
אבל בזמן שבית העץ עמד ריק, לא פעם ולא פעמיים מצאה את עצמה רבקה את עצמה נעלמת לתוכו, ואביה, משום מה, בחר גם הוא להעלים מכך עין.
רבקה ירדה במדרגות הלבנות וניצבה בפתח המטבח דקה לפני המשוער. אמה הכניסה לה בחיפזון את הלחם הקלוי ותפוח אדום ומבריק אל מצבור הדפים ששכן בתיקה של רבקה.
"יפה גברת צעירה" אמרה לה החיוך שובב.
"כשאת רוצה משהו, דבר לא יעצור אותך מלהשיג אותו, הא ?!"
"מלבד סוזי" אמרו שתיהן יחד וצחקו.
" אבא חוזר להפסקת צהרים בחצות ויוצא חזרה לעבודה בשעה שלוש אחר הצהרים היום, אם את רוצה להספיק אותו, עליך להזדרז" אמרה ופנתה למטלות הבוקר ביעילותה השגרתית.
רבקה כתפה את תיקה ופסעה אל החצר בדרכה אל יום הלימודים, נביחותיה של סוזי, הכלבה המשפחתית שלהם, חומת הפרווה, החלו בהרמוניה לצליל חריקת שער המתכת הכבד שפתחה רבקה.
"לא עכשיו סוזי, עלי לרוץ לבית הספר" פלטה רבקה בטון מתנצל ופסעה במהירות מזרחה, אל עבר בית הספר.
הדרך מביתה של רבקה אל בית הספר עברה בחורשה, הייתה אפשרות ללכת בשביל העירוני, אבל הוא היה ארוך הרבה יותר.
רחש נשמע מאחד העצים מאחוריה, רבקה עצרה מהליכתה החפוזה והביטה לאחור.
"כנראה דמיינתי..." חשבה לעצמה. שעון היד שלה הראה לה שהצלצול לשיעור הראשון יהיה בעוד חמש דקות בדיוק, והיא התחילה לרוץ.
הכיתה חיכתה לה כמעט מלאה, רק שלוש בנות טרם הגיעו.
"בוקר טוב עצלה" צחקו חברותיה של רבקה ומייד סובבו את שולחנה כמדי בוקר, מפטפטות על דברים לא מדי חשובים.
לעיתים רבקה הרהרה לעצמה מה היו עושות חברותיה בלעדיה, היא הייתה מעין המאחדת הלא רשמית של חבורתן, בלעדיה, הן כמעט לא החליפו מילה ביניהן. ולמרות שלרבקה לא חסרה שום מעלה טובה, לא יופי , לא כסף ולא חוכמה, לא זה מה שגרם לכולן לנהור אחריה בהערצה.
"יש לך קסם אישי רבקה" אמרה לה פעם מולי ברגע של גילוי לב, "ואת זה אי אפשר לרכוש, גם זה סוג של כישרון, אנשים אוהבים להיות בחברתך".
רבקה לא הסתפקה בתשובה הזו, אך לא הוסיפה עוד לשאול בעניין.
שיעור חשבון החל, אחריו צרפתית, ואז צלצל השרת בפעמון הגדול בחצר והכריז על הפסקת האוכל, הפוגה של שלושים וחמש דקות עד שיעור החקלאות.
"הלוואי והיו נותנים גם לנו שיעור רכיבה מדי פעם" הביטה רבקה בקנאה אל עבר אגף הבנים, צהלות הסוסים נשמעו עד כיתות הלמידה והוסיפו חן מיוחד לרעש הרקע, אך הריח היה בלתי נסבל.
"נערות מבית טוב לא רוכבות על סוסים" השיבה לה מולי בחיוך שובב, רבקה הפטירה גיחוך קצר, למרות שממש לא הסכימה עם העניין, אבל לא הייתה בה טיפת כוח לדוש בנושא הזה
שוב.
"הניחו לי! " נשמעה זעקה מן החצר באחורית.
"באנה נצא לראות על מה המהומה" קראה מולי אל שביעיית הבנות.
"בנות מבית טוב לא צופות במהומות מתוך סקרנות". חיקתה רבקה את קולה של מולי בדיוק מושלם. הבנות פרצו בצחוק.
"הו, שתקי כבר" צחקה מולי והשליכה על רבקה פלח מן התפוז שבידה.
"מולי, אני מריחה נורא!" קראה רבקה אל חברתה שהתחילה לרוץ לעבר החצר.
"אפצה אותך כבר מאוחר יותר, בואי כבר, לפני שנפסיד את כל הכיף".
במרכז החצר עמדו הבנים הבוגרים שסיימו את שיעור הרכיבה, במרכז עמדה נערה צעירה, גילה לא עולה על שתיים עשרה שנים, וסל ביצים שחומות בידיה.
"הי, זו לא..." חצי שאלה, חצי תהה בסי.
"כן, זו דורה" השיבה מולי והביטה על רבקה הזועמת.
"הפעם היא הלכה רחוק מדי" סיננה רבקה.
"באמת הרגשתי כאילו מישהו עוקב אחרי בבוקר, חשבתי שסתם דמיינתי, אני לא מאמינה שהיא ירדה נמוך כל כך".
"שמעי..." המהמה בסי, "בכל זאת, הביני אותה, את יושבת עכשיו בבית שנלקח מהם בכוח, היא בסך הכול מחפשת מישהו להאשים ומוצאת אותך בתור מטרה מתאימה".
"אני אף פעם לא ראיתי את הספרדים, הדיירים הקודמים שלכם, מטרידים אתכם" השיבה רבקה.
"טוב, זה מכיוון שמדי השוטר של אבי בתוספת שתי המטר שלו הרתיעו את כל מי שרק ניסה להתקרב" השיבה בסי כשסומק קל בלחייה.
"ומה איתך מולי?" דחקה רבקה בחברתה.
"אתן יודעות איך זה מתנהל, אבא שלי שימן את גלגלי הכרכרה שלהם במעט מזומנים, ומייד הם שינו כיוון".
"אם כך" הרהרה רבקה בקול, "אם אבי אינו שוטר, וגם לא מוכן לשחד אף אחד, אין לי שום אפשרות מלבד להציע לאבי להקים לעצמו משרת קאובוי מקומית, כמו במזרח, כדי להרחיק את המזיקים האלו" אמרה, והחוותה בראשה לעברה של הנערה העומדת במרכז.
"או להמשיך להבליג בחיוך מנומס על כל ניסיונות הטרור של הפושטקית הקטנה..." הקניטה מולי.
גבותיה של רבקה התקרבו זו לזו ומבטה הפך ממוקד.
"יודעות מה עלמותיי ? תנו לי לטפל בזה בדרכי".
"אוי לא" חשבו חברותיה של רבקה והחליפו מבטים ביניהן .
"זה הולך להיות מעניין" חייכה קלרה ונשענה על הגדר בתנועה נינוחה.
רבקה התגנבה מאחורי חבורת הבנים וטמנה פתק בכיסו של ג'ון, אחיה.
"טוב, חברים" חייכה רבקה למשמע קולו המוכר של ג'ון, נישא ברחבה.
"עזבו אותה במנוחה, שיעור היסטוריה לא ידחה את עצמו" אמר ופסע אל רחבת הלימודים כשמחצית מן הקבוצה שעומדת אתו יחד , סוחף בדרכו הרגילה את כל השכבה אחריו.
בחצר נשארו רק קומץ בנות, אוחזות בידן את ארוחת הבוקר ומרכלות כדרכן הרגילה.
רבקה ניגשה בצעד בוטח לכיוון הנערה הזרה, שזופת העור ועגולת הסנטר.
היא נשמה נשימה עמוקה, פולטת את האויר מראותיה באחת ומסדרת את תגובתה, מנסה לשער ולנתח את אפשרויות תגובותיה של דורה על פי ניסיונה הקודם איתה, מנתבת אותן למשפט הטוב ביותר שתוכל להפיק.
"הי דורה! " קראה אליה בראשת שלווה, מתקרבת אליה בצעדים איטיים, כאילו מפחדת להעיר דוב משנת החורף שלו.
"מכל השיעורים במערכת שלנו, בחרת דווקא את הזמן בו הבנים נמצאים בחוץ, חשבתי שהניסיון כבר לימד אותך שהם משתמשים בידיים לפני שהם דואגים לשמן את גלגלי המוח", ניסתה רבקה לגשת את ליבה בנימה מבודחת.
דורה, שעמדה עד כה בגבה אל רבקה, הסתובבה בחדות והביטה היישר לתוך עיניה, לרגע או שניים, חשבה רבקה שראתה היסוס בעינה, אך דורה כנראה לא היססה, כשבשבריר שנייה נטלה שלושה ביצים חומות והטילה אותם היישר בפניה של רבקה.
רבקה עמדה המומה במקומה, החלמונים זלגו היישר משערה הגלי אל הצווארון בזמן שדורה התחמקה בזריזות חתולית וקפצה מעבר לגדר בית הספר.
"אין צורך להתאמץ" סננה רבקה לחברותיה, כשראתה את לחייהן הנפוחות ממאמץ שלא לפרוץ בצחוק. הן עמדו בשירותי הנשים של בית הספר, מנסות למזער נזקים.
קלרה ספקה לה את שכמיית החורף שעוד נשארה לה בארון מלפני ארבעה חודשים.
"אני מריחה ונראית כמו קציפת תפוזים, רק בלי הדובדבן מלמעלה" – פלטה רבקה בטון מיואש, אוחזת בידה את מפית הבד החמישית במספר.
"הי, אל תפגעי כך בקציפת התפוזים" השיבה לה קרולינה, מנדבת לה את השישית והשביעית מיד לאחר מכן.
למזלה של רבקה, לא יכלו חברותיה ללעוג לה יותר, מכיוון שמר וויליאמס, השרת הגבוה והצנום, שגילו ניכר היטב מהקמטים הרבים שקישטו את פניו, עבר שוב, בדרך ההפוכה הפעם, מכריז על תחילתו של השיעור.
הבנות מיהרו ללבוש את מגפי העבודה שלהם ולקחו את האתים.
"נדבר אחר כך" לחשה מולי על אוזנה של רבקה, ושתיהן רצו יחדיו אל החלקה החקלאית.
רציתי כבר הרבה זמן לשתף כאן סיפור שקצת מעלה אבק אי שם בארכיוני הוורד.
הוא שינה קצת את הצורה עם הזמן עד שהתקבעתי כיצד הוא יהיה.
למרות שסיפורים יפים רבים שמתפרסמים כאן מקבלים גוון מהיר, של תפניות רבות בין חלקים קצרים, הוא קצת יותר רגוע בקצב הכתיבה.
אני כותבת אותו בתבנית כמו של ספר ולכן הפרקים קצת ארוכים.
מקווה שתאהבו !
אשמח ממש לכל ביקורת מכם.
הוא שינה קצת את הצורה עם הזמן עד שהתקבעתי כיצד הוא יהיה.
למרות שסיפורים יפים רבים שמתפרסמים כאן מקבלים גוון מהיר, של תפניות רבות בין חלקים קצרים, הוא קצת יותר רגוע בקצב הכתיבה.
אני כותבת אותו בתבנית כמו של ספר ולכן הפרקים קצת ארוכים.
מקווה שתאהבו !
אשמח ממש לכל ביקורת מכם.
[פרק 1] – [קציפת תפוזים]
שלוש דפיקות על הדלת וטפיפות העקבים על רצפת העץ כבר פעלו את פעולתם. רִבֶּקָה הביטה המומה על שעון הקוקייה שמול מיטתה, גלשה אל נעלי פרוות הארנב שלה ונחפזה ללבוש את חלוק המשי שנמצא במלתחה בחדר העץ הפנימי.הדלת נפתחה.
"רבקה, התעוררת?" קרא הקול המוכר ממפתן הדלת.
"אני כאן" השיבה רבקה כשרק ראשה מבצבץ מעם המלתחה, מדביקה על שפתיה את החיוך המתחנחן ביותר שרק יכלה להפיק.
"ארוחת הבוקר מוכנה, ומוטב שבחמש הדקות הבאות גם את תהיי". מצהירה גברת רובי ומבט חצי נוזף חצי שובב בעיניה.
"אהיה בעוד ארבע" מחליטה רבקה בתקוות שווא.
"בואי ונסכם על שבע מאחר ועוד עשרים ואחת דקות מתחיל יום הלימודים ואת לא מהמזדרזות להתארגן, נישא תפילה שלא תשברי את שיא האיחורים בחמשת הימים שנותרו עד חופשת האביב".
"הי! איחרתי רק שלוש פעמים בשלושה שבועות – לזה הייתי קוראת הישג". הכריזה רבקה תוך ארגון חפוז של תיק הלימודים שלה, מכניסה ערמת דפים שלא בהכרח קשורה לחומר הלימודי הנלמד בכיתתה, אך בעיניה, כל עוד הוא עשוי דף ודיו, זה בהחלט מספיק.
"גם ביקור בסדנא רק שלוש פעמים בשלושה שבועות נחשב כהישג בעיני" – השיבה גברת רובי בנינוחות האופיינית לה כל כך.
" אז אם ברצונך לבקר שם את אבא היום, עלמתי הצעירה, תדאגי שלא לאחר היום, ארוחת הבוקר מחכה לך למטה בעוד שש דקות בדיוק".
"שש דקות?" תהתה רבקה בקול, אך הדלת כבר נשקה למשקוף וטפיפות העקבים כבר הדהדו במדרגות בדרכם למטה.
רבקה גייסה את כל כשרון ההתארגנות שלה בדקות אלו, אין דבר בעולם שיעצור אותה מלבקר את אביה במקום אותו כל כך אהבה. בית החרושת לרהיטים בו עובד אביה קרא לה עוד בזמן בו שתתה מבקבוק, במיוחד אהבה את סדנת העץ הפרטית של אביה.
כשרטט רהיטים בכיר, זכה אדון רובי לחדר עבודה משלו, שם הכין דוגמיות קטנות של רהיטי העץ אותם עמדו לשווק. אך בסתר הצליח גם להגניב לביתו כמה קוביות עץ שהיו בשביל רבקה עולם ומלואו.
במדף העץ מעל מיטתה, עמדו פסלוני עץ מגולפים בקפידה. נסיכה אצילית בעלת נזר מוזהב הצבוע בצבעי חרדל בהירים, בז נוסק בכנפיים פרושות, קרון רכבת שמשום מה גולף לספינת פיראטים בחציו השני, מגף בוקרים דמוי עור, אביר אוחז בחרב, דוב גריזלי עומד על ארבע כפותיו, ענק יהלומים מוזהב גם הוא, יומן מסע נוקשה מעט, וחבצלת מים חצי עשויה שרבקה לא סיימה לגלף זה כבר חמישה חודשים.
אך היצירה האהובה ביותר על רבקה עמדה דווקא בפינת החדר, ארתור רובי וביתו – רבקה, יצאו לחורשה לכרות את העץ בעצמם, הוא היה כל כך רחב שאילו היה חלול רבקה ואביה יכלו לעמוד בתוכו ברווח. הייתה זו טירה מרהיבה, היו בה חמישה צריחים, חומה חיצונית ופנימית, ועל כל אגף בחומה עמדו חמישה שומרים חמורי סבר. על הדגלים היה חרוט תלתן בשכבה עבה יותר מן הדגל. הייתה בה חצר גדולה ואורווה לסוסים, חדר מנוחה לבני האצולה ואגף כלא לפושעים.
מאז הייתה רבקה בת שמונה, היא עבדה על הטירה במשך שלוש שנים, אפילו הווילונות היו חרוטים בדוגמא אחידה, אל החלון הקטן ביותר שגילפה, אפילו זרתה הקטנה לא יכלה להיכנס.
ליום ההולדת האחד-עשר שלה, הפתיע אותה אביה כשלקח את הטירה אל הזגג של בית החרושת וביקש ממנו להוסיף פיסות זכוכית במקומות המתאימים.
היום כבר עזב רבקה את ערכת הנגרות האהובה אליה כל כך, כבר לא היה מקובל כל כך בקרב חברותיה לעסוק בעבודות כפים כאילו.
"את העבודה השחורים, נשאיר לשחורים לעשות" צחקו פעם מולי וחברותיה באחד משיעורי הגננות בבית ספרם.
אבל פינה חמה בלב אל עולם העץ תישאר לה תמיד, לעיתים לא קרובות היא הייתה עולה לבית העץ שבנו אביה וג'ון, אחיה הבכור.
רשמית, זה היה המקום הפרטי של האגף הגברי במשפחה ואביה היה מאוד קנאי לגבי כך.
"לכי לעזור לאמא במטבח" הוא נהג לומר בחצי חיוך וחצי נזיפה כשניסתה להתגנב לשם בשעה ששוחחו בפרטיות.
אבל בזמן שבית העץ עמד ריק, לא פעם ולא פעמיים מצאה את עצמה רבקה את עצמה נעלמת לתוכו, ואביה, משום מה, בחר גם הוא להעלים מכך עין.
רבקה ירדה במדרגות הלבנות וניצבה בפתח המטבח דקה לפני המשוער. אמה הכניסה לה בחיפזון את הלחם הקלוי ותפוח אדום ומבריק אל מצבור הדפים ששכן בתיקה של רבקה.
"יפה גברת צעירה" אמרה לה החיוך שובב.
"כשאת רוצה משהו, דבר לא יעצור אותך מלהשיג אותו, הא ?!"
"מלבד סוזי" אמרו שתיהן יחד וצחקו.
" אבא חוזר להפסקת צהרים בחצות ויוצא חזרה לעבודה בשעה שלוש אחר הצהרים היום, אם את רוצה להספיק אותו, עליך להזדרז" אמרה ופנתה למטלות הבוקר ביעילותה השגרתית.
רבקה כתפה את תיקה ופסעה אל החצר בדרכה אל יום הלימודים, נביחותיה של סוזי, הכלבה המשפחתית שלהם, חומת הפרווה, החלו בהרמוניה לצליל חריקת שער המתכת הכבד שפתחה רבקה.
"לא עכשיו סוזי, עלי לרוץ לבית הספר" פלטה רבקה בטון מתנצל ופסעה במהירות מזרחה, אל עבר בית הספר.
הדרך מביתה של רבקה אל בית הספר עברה בחורשה, הייתה אפשרות ללכת בשביל העירוני, אבל הוא היה ארוך הרבה יותר.
רחש נשמע מאחד העצים מאחוריה, רבקה עצרה מהליכתה החפוזה והביטה לאחור.
"כנראה דמיינתי..." חשבה לעצמה. שעון היד שלה הראה לה שהצלצול לשיעור הראשון יהיה בעוד חמש דקות בדיוק, והיא התחילה לרוץ.
הכיתה חיכתה לה כמעט מלאה, רק שלוש בנות טרם הגיעו.
"בוקר טוב עצלה" צחקו חברותיה של רבקה ומייד סובבו את שולחנה כמדי בוקר, מפטפטות על דברים לא מדי חשובים.
לעיתים רבקה הרהרה לעצמה מה היו עושות חברותיה בלעדיה, היא הייתה מעין המאחדת הלא רשמית של חבורתן, בלעדיה, הן כמעט לא החליפו מילה ביניהן. ולמרות שלרבקה לא חסרה שום מעלה טובה, לא יופי , לא כסף ולא חוכמה, לא זה מה שגרם לכולן לנהור אחריה בהערצה.
"יש לך קסם אישי רבקה" אמרה לה פעם מולי ברגע של גילוי לב, "ואת זה אי אפשר לרכוש, גם זה סוג של כישרון, אנשים אוהבים להיות בחברתך".
רבקה לא הסתפקה בתשובה הזו, אך לא הוסיפה עוד לשאול בעניין.
שיעור חשבון החל, אחריו צרפתית, ואז צלצל השרת בפעמון הגדול בחצר והכריז על הפסקת האוכל, הפוגה של שלושים וחמש דקות עד שיעור החקלאות.
"הלוואי והיו נותנים גם לנו שיעור רכיבה מדי פעם" הביטה רבקה בקנאה אל עבר אגף הבנים, צהלות הסוסים נשמעו עד כיתות הלמידה והוסיפו חן מיוחד לרעש הרקע, אך הריח היה בלתי נסבל.
"נערות מבית טוב לא רוכבות על סוסים" השיבה לה מולי בחיוך שובב, רבקה הפטירה גיחוך קצר, למרות שממש לא הסכימה עם העניין, אבל לא הייתה בה טיפת כוח לדוש בנושא הזה
שוב.
"הניחו לי! " נשמעה זעקה מן החצר באחורית.
"באנה נצא לראות על מה המהומה" קראה מולי אל שביעיית הבנות.
"בנות מבית טוב לא צופות במהומות מתוך סקרנות". חיקתה רבקה את קולה של מולי בדיוק מושלם. הבנות פרצו בצחוק.
"הו, שתקי כבר" צחקה מולי והשליכה על רבקה פלח מן התפוז שבידה.
"מולי, אני מריחה נורא!" קראה רבקה אל חברתה שהתחילה לרוץ לעבר החצר.
"אפצה אותך כבר מאוחר יותר, בואי כבר, לפני שנפסיד את כל הכיף".
במרכז החצר עמדו הבנים הבוגרים שסיימו את שיעור הרכיבה, במרכז עמדה נערה צעירה, גילה לא עולה על שתיים עשרה שנים, וסל ביצים שחומות בידיה.
"הי, זו לא..." חצי שאלה, חצי תהה בסי.
"כן, זו דורה" השיבה מולי והביטה על רבקה הזועמת.
"הפעם היא הלכה רחוק מדי" סיננה רבקה.
"באמת הרגשתי כאילו מישהו עוקב אחרי בבוקר, חשבתי שסתם דמיינתי, אני לא מאמינה שהיא ירדה נמוך כל כך".
"שמעי..." המהמה בסי, "בכל זאת, הביני אותה, את יושבת עכשיו בבית שנלקח מהם בכוח, היא בסך הכול מחפשת מישהו להאשים ומוצאת אותך בתור מטרה מתאימה".
"אני אף פעם לא ראיתי את הספרדים, הדיירים הקודמים שלכם, מטרידים אתכם" השיבה רבקה.
"טוב, זה מכיוון שמדי השוטר של אבי בתוספת שתי המטר שלו הרתיעו את כל מי שרק ניסה להתקרב" השיבה בסי כשסומק קל בלחייה.
"ומה איתך מולי?" דחקה רבקה בחברתה.
"אתן יודעות איך זה מתנהל, אבא שלי שימן את גלגלי הכרכרה שלהם במעט מזומנים, ומייד הם שינו כיוון".
"אם כך" הרהרה רבקה בקול, "אם אבי אינו שוטר, וגם לא מוכן לשחד אף אחד, אין לי שום אפשרות מלבד להציע לאבי להקים לעצמו משרת קאובוי מקומית, כמו במזרח, כדי להרחיק את המזיקים האלו" אמרה, והחוותה בראשה לעברה של הנערה העומדת במרכז.
"או להמשיך להבליג בחיוך מנומס על כל ניסיונות הטרור של הפושטקית הקטנה..." הקניטה מולי.
גבותיה של רבקה התקרבו זו לזו ומבטה הפך ממוקד.
"יודעות מה עלמותיי ? תנו לי לטפל בזה בדרכי".
"אוי לא" חשבו חברותיה של רבקה והחליפו מבטים ביניהן .
"זה הולך להיות מעניין" חייכה קלרה ונשענה על הגדר בתנועה נינוחה.
רבקה התגנבה מאחורי חבורת הבנים וטמנה פתק בכיסו של ג'ון, אחיה.
"טוב, חברים" חייכה רבקה למשמע קולו המוכר של ג'ון, נישא ברחבה.
"עזבו אותה במנוחה, שיעור היסטוריה לא ידחה את עצמו" אמר ופסע אל רחבת הלימודים כשמחצית מן הקבוצה שעומדת אתו יחד , סוחף בדרכו הרגילה את כל השכבה אחריו.
בחצר נשארו רק קומץ בנות, אוחזות בידן את ארוחת הבוקר ומרכלות כדרכן הרגילה.
רבקה ניגשה בצעד בוטח לכיוון הנערה הזרה, שזופת העור ועגולת הסנטר.
היא נשמה נשימה עמוקה, פולטת את האויר מראותיה באחת ומסדרת את תגובתה, מנסה לשער ולנתח את אפשרויות תגובותיה של דורה על פי ניסיונה הקודם איתה, מנתבת אותן למשפט הטוב ביותר שתוכל להפיק.
"הי דורה! " קראה אליה בראשת שלווה, מתקרבת אליה בצעדים איטיים, כאילו מפחדת להעיר דוב משנת החורף שלו.
"מכל השיעורים במערכת שלנו, בחרת דווקא את הזמן בו הבנים נמצאים בחוץ, חשבתי שהניסיון כבר לימד אותך שהם משתמשים בידיים לפני שהם דואגים לשמן את גלגלי המוח", ניסתה רבקה לגשת את ליבה בנימה מבודחת.
דורה, שעמדה עד כה בגבה אל רבקה, הסתובבה בחדות והביטה היישר לתוך עיניה, לרגע או שניים, חשבה רבקה שראתה היסוס בעינה, אך דורה כנראה לא היססה, כשבשבריר שנייה נטלה שלושה ביצים חומות והטילה אותם היישר בפניה של רבקה.
רבקה עמדה המומה במקומה, החלמונים זלגו היישר משערה הגלי אל הצווארון בזמן שדורה התחמקה בזריזות חתולית וקפצה מעבר לגדר בית הספר.
"אין צורך להתאמץ" סננה רבקה לחברותיה, כשראתה את לחייהן הנפוחות ממאמץ שלא לפרוץ בצחוק. הן עמדו בשירותי הנשים של בית הספר, מנסות למזער נזקים.
קלרה ספקה לה את שכמיית החורף שעוד נשארה לה בארון מלפני ארבעה חודשים.
"אני מריחה ונראית כמו קציפת תפוזים, רק בלי הדובדבן מלמעלה" – פלטה רבקה בטון מיואש, אוחזת בידה את מפית הבד החמישית במספר.
"הי, אל תפגעי כך בקציפת התפוזים" השיבה לה קרולינה, מנדבת לה את השישית והשביעית מיד לאחר מכן.
למזלה של רבקה, לא יכלו חברותיה ללעוג לה יותר, מכיוון שמר וויליאמס, השרת הגבוה והצנום, שגילו ניכר היטב מהקמטים הרבים שקישטו את פניו, עבר שוב, בדרך ההפוכה הפעם, מכריז על תחילתו של השיעור.
הבנות מיהרו ללבוש את מגפי העבודה שלהם ולקחו את האתים.
"נדבר אחר כך" לחשה מולי על אוזנה של רבקה, ושתיהן רצו יחדיו אל החלקה החקלאית.