עזרה חייבת משל/סיפור

brilliant · 20/9/24

חייבת משל סיפור קישור של אלול לחתונה או לכלה וכו
בסגנון של עם ישראל בא לה' בחודש אלול כמו כלה היוצאת לחופה וכו'
או סיפור משל יפה בנושא
תודה רבה

מימיי · 20/9/24

חתונה בפיג'מה:

"מעשה בשני אחים" – פתח הצדיק מרוז'ין את משלו:

כמנהג משפחות רבות, לא שררו ביניהם השלום והשלוה. מריבה ישָׁנה היתה ביניהם, כה ישנה, עד שאיש כבר לא זכר מדוע ולמה הם רבים. והכל ידעו: יַנְקְלֶה ובֶּרַלֶה לא מדברים. נקודה.

ויהי היום, ובתו היחידה של ברלה באה בקשרי השידוכין, ונעשתה כלה. והחתן, הוא לא אחר מברוך הטוב והמוצלח. הגיעה השמועה לאוזניו של ינקלה, ושמחה את לבו. ינקלה הכיר היטב את הבחור, וידע כי הוא הזיווג המתאים ביותר לשָׂרָלֶה המוכשרת, האחיינית היחידה. אך שמחה לחוד ומריבה לחוד. לא עלתה על דעתו של ינקלה לגשת ולברך את אחיו על השמחה במעונו.

גם ברלה לא היה רגוע. גם הוא טען: מריבה לחוד ושמחה לחוד, אנחנו אמנם רבים כל השנה, אבל בעת שמחה, חשוב לי לראות את אחי בא ומשתתף. הלך ברלה והכין הזמנה מהודרת ושיגרה לבית אחיו.

כשקיבל ינקלה את ההזמנה התבלבל לגמרי. האם באמת מתכוון אחיו לשכוח את כל האיבה, ולהזמינו לשמחת הנישואין. לא יעלה ולא יבוא! אני לא אבוא לשמחתו של הברלה הזה, כל כך הרבה צער השביע אותי משך השנים, איך אוכל לשכוח את המריבה הנושנה בינינו. יהי אשר יהי, אני בשמחה הזו לא משתתף!

וכאן החלה לה מסכת הלבטים. כל בוקר כשהתעורר ינקלה, היה נזכר בשמחה הגדולה שבמשפחה. היה נזכר באבא ובאמא ז"ל, שבוודאי יבואו מהעולם העליון לקחת חבל בשמחה. ורק הוא, ינקלה, לא יהיה שם...

וברלה, גם הוא, מידי ערב, תחת השמיכה, קודם שנרדם, היה נזכר. בעוד כמה ימים תתקיים החתונה הגדולה. כל העולם יבואו להשתתף בשמחתו, ורק אחיו יחידו, בן אביו ובן אמו, לא ירקוד אתו יחדיו?

יום נוקף יום, שעה רודפת שעה, והנה מגיע יום הכלולות. העיר כולה לובשת חג. אין זה דבר של מה-בכך, שָׂרָלֶה המהוללת נישאת בשעה טובה ומוצלחת עם ברוך המוצלח. איזו שמחה! הכליזמרים כבר הגיעו העירה, ואולם בית הכנסת כבר סודר לשמחה. ורק ינקלה, הדוד, נשאר בבית, עצוב מאוד. כי הוא כבר החליט: בשמחה הזו הוא לא ירקוד.

הכלה יושבת על מקומה, והכליזמרים החלו להשמיע את ניגוניהם המרטיטים. החתן לבוש בחליפה מהודרת, וכולם ממתינים לאבא, ברלה, שיבוא להוביל את בתו לחופה. אך ברלה, לא היה שם. הוא היה עסוק במשימה אחרת.

על המיטה בבית, שוכב לו ינקלה, ולא נרדם. הוא הזדרז ולבש את בגדי הלילה שלו, ונכנס לישון מוקדם מהרגיל, בתקוה להירדם. כך יוכל לצלוח את הערב הזה, בלי שלבו יגבר עליו, חלילה, ויקח אותו בעל כורחו לחתונה. אבל השינה הייתה ממנו והלאה. הוא מתהפך מצד לצד ולא מצליח להירדם. "הלילה, אחי מחתן! ואבא, אוי אבא ז"ל, אבא בא מהעולם העליון. רגע... האם זה דמיון? אני שומע היטב את ניגונו של אבא... הניגון המיוחד שאבא היה מנגן בכל ליל שבת! הרגשות מציפים אותי... הניגון... הניגון...".

הכנר שעמד ליד החלון, ידע בדיוק מה שהוא עושה. רק אחרי שהבחין בינקלה קופץ מהמיטה ומתחיל ללכת לקול הניגון, התחיל ללכת לכיוון החופה, וינקלה בעקבותיו.

והחופה כבר מוצבת, החתן והכלה עומדים תחתיה, ההורים המלווים מחזיקים בידיהם לפידי אש לקבל את הנשמות הבאות מהעולם העליון. והכל ממתינים לאח החסר. ואז לנגד כולם התקיימה הפגישה המרגשת בין ברלה המחויט, לאחיו היקר ינקלה בפיג'מה.

"אוי ינקלה, ינקלה" – סיים הרבי מרוז'ין – "הלוא היטב ידעת שבסופו של דבר תבוא גם אתה לחתונה, מדוע לא יכולת להתכונן, ולבוא בבגד קצת יותר מכובד....".

***

ביום הכיפורים נבוא כולנו לחופה. נרצה או לא נרצה. נתנגד כמה שנתנגד. נאמר לו ליצר הרע שלנו מה שנאמר. ברגע האמת, בשעת נעילה, נעמוד כולנו, כל אחד לחוד, בינינו לבינינו, ונכה 'על חטא' מר, בינינו לבינינו נדע גם בדיוק על מה. ביום כיפור נהיה בין כה וכה בחופה – חודש אלול הוא הזמן להתכונן ולהגיע לבושים כהוגן...

מתוך האתר: https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/2690358

s.y · 20/9/24

אדם אחד עמד לערוך חתונה לבנו. כולנו יודעים שחתונה היא ענין יקר מאד מאד. צריך לשלם על אולם ועל קייטרינג, על תזמורת וצלם, ויש עוד ועוד הוצאות נלוות. אותו אדם תיאם מראש עם בעל האולם, שהשולחנות יהיו ערוכים בטוב טעם, האוכל יהיה טרי ומשובח, ויוגש בשפע וביד רחבה.
בשעה טובה מגיע היום הגדול, ובעלי השמחה הנרגשים כבר פוסעים אל האולם. אין ספק, מראה האולם משובב נפש. השולחנות באמת ערוכים באופן נפלא, הבר עמוס מעדנים, הצלם והתזמורת כבר ניצבים על משמרתם, אבל – – – אין כמעט אורחים. הזמן חולף, החופה מתקרבת, ואין אפילו מנין. איזה ביזיונות. כל אורח שמגיע עכשיו מתקבל בכבוד מלכים ובאהבה גדולה. בעל השמחה תופס אותו ומנשק אותו, ומצהיר מעומק לבו: 'תודה רבה שבאת! אתה משמח אותנו כל כך!'
לאחר החופה, בעל השמחה מושיב את האורחים הללו, שהקדימו לבוא, במקום מכובד. הוא דואג שיגישו להם מכל טוב האולם, וישרתו אותם כראוי.
לעומת זאת, האורחים שהצטרפו בהמשך, כשהאולם היה מלא וצפוף, כבר לא זכו לקבלת הפנים הנלהבת הזאת. ודאי ששמחו בבואם והם התקבלו בסבר פנים יפות, אבל ההתייחסות היתה שונה לחלוטין.
למה?
כי האורח הראשון בא כשהאולם היה ריק. כמעט שלא היה שם איש מלבדו.
בחודש אלול הקב"ה מתכונן ליום החתונה הגדולה. ומהו יום החתונה הגדולה? זהו ראש השנה, שאז ממליכים את הקב"ה על כל העולם כולו. מי שמגיע 'לפני החופה' – בחודש אלול, מתקבל בשמחה גדולה ובאהבה כפולה ומכופלת.
תשובתו של האדם שמקדים וחוזר בתשובה בחודש אלול, חשובה ביותר אצל הקב"ה, וימי אלול הם עבורו ימי רצון ורחמים.
על כן, האדם הפיקח, שרוצה לזכות לרחמים מרובים מאת ה' יתברך, ידע שהדרך הטובה ביותר לזכות לחסד ולרחמים היא להקדים ולבוא בתחילת חודש אלול.
***************
הילד שלי בן השנתיים פתאום גילה שאמא לא כאן. אמא יצאה. הוא רץ לדלת בבכי – "אמא תֹוחַ (לפתוח). אמא, תֹוחַ"… ואני במרחק שני מטר ממנו, מסתכל עליו. והוא לא מתנחם, זועק ובוכה לאמא. ואבא פה… אבא פה, מחכה שרק יפנה אליו… גם אחרי כל הפעמים שניסיתי והוא לא נענה. אם הוא יבוא אליי, אני אחבק אותו כזה חזק, אנשק אותו, אחזיק אותו בכל הכוח, אנחם. אשמור עליו מכל רע. ועוד דקה עוברת, ועוד אחת, ועוד… חצי שעה של בכי, של דמעות, של חוסר אונים ליד הדלת.
ואז הוא משתתק; כל הפנים שלו מלאות דמעות – ומסתכל עליי. אני רואה את המבט הזה; המבט האומלל והמיואש הזה שכולו אומר – – – א ב א. ואני מושיט לו שתי ידיים פרושות לרווחה, ואומר לו: בוא, מותק שלי; בוא חמוד, בוא לאבא.
והוא רץ אליי… הוא רץ בכל כוחו… עם ידיים קדימה, כולו משתוקק לקירבה הזו של אבא שלו… ובסוף הוא מגיע אליי – ונתלה עליי כולו; עם כל הגוף. מתרפק עליי עם כל הכוח. ואני תופס אותו חזק בשתי ידיים, מחזיק את כל גופו, שלא ייפול. מחבק חזק חזק ומצמיד אותו אל ליבי. שם עליו את ראשי, ומרגיש את פעימות הלב הקטן והטהור הזה, שצריך אהבה. אהבה של אבא…
*
גם אני בן שנתיים. שנתיים – יחסית לַנֶצַח; לגיל במושגים של נשמה. ולפעמים אני מוצא את עצמי מגלה שאמא לא כאן. אמא יצאה. למה דברים לא מסתדרים כמו שאני חושב שהם צריכים להסתדר? למה?!…
ואני רץ לדלת מתוסכל, כועס על אחרים, על עצמי ועל מה שקורה לי. "אמא תֹוחַ, אמא, תֹוחַ" – אני בוכה בתוך עצמי. כאילו, ח"ו, אין מי שמשגיח וגורם לדברים האלה לא להסתדר – לטובתי. ואני לא מתנחם, מתקשה לקבל את זה שלא הולך, שיש כאן ניסיון שצריך לעמוד בו. שוכח שיש מי שמסתכל עליי כל הזמן, אוהב אותי כל כך, רוצה רק שיהיה לי טוב. ועוד דקה עוברת, ועוד אחת, ועוד… שיתין נישמין של תסכול, של חוסר אונים ליד הדלת – – – הדלת החוצצת ביני לבין מידת הביטחון…
ואז אני משתתק. זוכר את כל הפעמים האחרונות שעברו בחוסר אונים ליד הדלת, כשהמציאות נראתה לי מלאת חסרונות. ואני מסתכל עליו. סוף סוף אני מסתכל עליו. על אבא שלי.
והוא רואה את המבט הזה שלי; המבט האומלל והמיואש הזה שכולו אומר – – – א ב א ! ! ! אבא שלי!
ואבא שבשמים – אבא שלי – מושיט לי שתי ידיים פרושות לרווחה ואומר לי: בוא, מותק שלי; בוא חמוד, בוא לאבא. שערי דמעות לא ננעלו.
ואני רץ אליו… אני רץ בכל כוחי… עם ידיים קדימה. מנסה לתקן, לעשות עבודת המידות, להתחזק במצוות, בלימוד התורה הקדושה, באמונה – עושה תשובה. משתוקק לקירבה הזו של אבא שלי…
ובסוף אני מגיע אליו. אני נתלה עליו כולי; עם כל הגוף. מתרפק על אבא עם כל הכוח. ובורא עולם תופס אותי חזק בשתי ידיים, מחזיק את כל גופי – שאני לא אפול.
מלך מלכי המלכים מחבק אותי חזק חזק ומצמיד אותי אל ליבו. הקדוש ברוך הוא פורש עליי את סוכת שלומו ומסתיר אותי בצל כנפיו. ה' יתברך תמיד – מאז ומתמיד – הרגיש את פעימות הלב הזה. הלב הענק והטהור של יהודי קדוש שצריך אהבה. אהבה של אבא.
אבא פה… גם אחרי כל הפעמים שהוא רמז לך, ניסה אותך – ולא נענה. אבא פה, מחכה שרק תפנה אליו; תדבר איתו ממש, ולא רק בתפילה… אם תבוא אליו – הוא יחבק אותך כזה חזק, ינשק אותך, יחזיק אותך בכל הכוח, ינחם. הוא ישמור עליך מכל רע.

**************
מקווה שזה טוב לך, 2 הסיפורים מאתר דרשו