דיון דו שיח בין שתי דמויות - מה אתם אומרים ?

  • פותח הנושא RU1
  • פורסם בתאריך

RU1

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

מכירים את זה שאתם באמצע לכתוב דו שיח בין דמויות, יכול להיות גם תלת שיח או יותר. ואתם מרגישים צורך לכתוב משהו אחרי סגירת המרכאות כדי לא לעבור סתם למשפט הבא, מצד שני לפעמים זה מרגיש מאולץ להוסיף מילים. וככה נתקעים בלולאה של אי ודאות.
שמתי לב ש @יונה ספיר משתמשת הרבה באפקט של דו שיח בין שתי דמויות בלי להוסיף מילה.
מצד שני מיה קינן כן מרבה במלל אחרי כל ציטוט.
את שתיהם אני אוהבת וכל אחד מתאים בדיוק לז'אנר כתיבה.
מה אתם אומרים, איך ניתן לראות בעין נקייה אם חסר מלל אחרי הציטוט כשאנחנו כותבי הטקסט, לפעמים זה ממש קשה לדעת בעצמינו.
והאם בכלל כדאי להמעיט כמה שאפשר או להוסיף כמה שיותר.
מצרפת בו שיח בין שתי דמויות שאין בו כמעט מלל נוסף.






בלילה ללא תאורה,התלחשו שתי דמויות שחורות במשכן המשרתים שבאחוזה.

"תגיד לי, שכחת את המוח בחדר האוכל ?! חייבים לספר לו"

"אני לא חייב שום דבר, אני לא ראיתי ולא שמעתי כלום".

"הוא יהרוג אותנו כשיגלה שלא סיפרנו כלום"

"הוא יהרוג אותנו גם אם נספר. אתה יודע, הוא לוחץ מאוד בקלות על ההדק, ורק לשמע הבשורה, בלי לבדוק בכלל אם היא נכונה או לא הוא יירה בנו בו במקום רק על העובדה שהעזנו להוציא אותה מפינו. ומה אם בכלל הוא קיבל אישור ?"

"קיבל אישור, אתה צוחק עלי ? אני חושב שהוא יעדיף להשליך את כל הכסף שלו לפח לפני שיתן אישור לדבר כזה".

"יש בזה משהו".

"לפחות על דבר אחד אנחנו מסכימים".

עשר שניות של שתיקה סמיכה.

"אז מספרים ?"

"תקשיב לי טוב, אני עשיתי הרבה דברים לא טובים בחיי, אבל אני לא מלשן, בטח לא על אדם כמו תום. כבר שכחת כמה שהוא היטיב איתך ? כיצד לדעתך התינוקת שלך הייתה בחיים היום אם הוא לא היה מעביר לך את המעטפה השמנה ההיא עם הכסף, הא? "

גם דרך העלטה הוא יכול היה לראות את חברו משפיל מבט.

"אתה צודק, אבל החיים מעל הכול, אני לא רוצה להשאיר את אותה התינוקת יתומה".

"ואילו חיים יהיו לך בדיוק אחרי שתהרוס את חייו, הא ג'פרי ?"

"חיי אשפתות, אבל חיים".

"אם אשתך תדע, היא לא תסלח לך בחיים".

"היא לא תדע".

"אז אני אדאג שתדע".

"היא תבין את החלטתי".

"היא לא".

"אולי".

"איך הוא יוכל לדעת שידעת ?"

"הוא יודע שזו משמרת הלילה שלי, הוא לא טיפש".

"אתה אמרת, וגם אם לא, תוכל לומר לו שהיית בטוח שיש לו אישור".

"אתה יודע שהוא לא יקנה את זה".

השניים עמדו בדממה טעונה.

"עשה מה שתרצה, אני לא ראיתי ולא שמעתי. רק אחר כך אל תבוא לבקש ממני לנקות את הלכלוך שהשארת מאחוריך" אמר והתחיל לפסוע משם.

"סתם כך, בגלל עניין שולי תפרק את הידידות ביננו בנג'י, אחרי כל השנים ?".

"אם זה נחשב בעיניך כעניין שולי ג'פרי, מעולם לא הייתה ביננו אחת כזו".






מה אומרים ? מובן מה קורה בכלל, חסר מלל, או שטוב ככה.
אשמח לדעתכם על הסוגייה באופן כללי.
 

yael305

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
לדעתי כאן ספציפית לא חסר מלל בעיקר בגלל שזה יחסית דמויות עלומות, אבל גם אני מסתבכת עם זה ואשמח לשמוע עוד חוות דעת..
 

מ. ש

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כאן לא חסר כי זה דמויות מסתוריות לוטות בערפל.
אגב שמתי לב שיונה ספיר מרבה בתיאורים על מה הדמות עושה, ממש לפרטים, "הוא עיסה בעייפות את עינו עם האגודל והאצבע" הוא משהו כזה, אולי בגלל שהיא כותבת גם תסריטים
 

RU1

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כאן לא חסר כי זה דמויות מסתוריות לוטות בערפל.
אגב שמתי לב שיונה ספיר מרבה בתיאורים על מה הדמות עושה, ממש לפרטים, "הוא עיסה בעייפות את עינו עם האגודל והאצבע" הוא משהו כזה, אולי בגלל שהיא כותבת גם תסריטים
היא כותבת תסריטים ?!
נכון שהיא לא ככותבת ציטוטים בלי תיאור נוסף בכלל, אבל שימי לב שברוב הציטוטים בין שני אנשים - במיוחד כשהם מתיימרים להיות צינים או מסתוריים, היא משתמשת ב"יריית משפטים" ( ככה אני קראתי לזה בכל אופן ;) ).
 

RU1

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
סיבוך מוכר מאד.
אני בדרך כלל כן מוסיף מילים, אבל כשזה דו שיח ארוך באמצע זה כבר נמאס וסתם תוקע את הקריאה.
לכן זה תלוי בכל מקרה לגופו
זאת אומרת שאחרי שהקורא כבר מכיר את הדמויות והסיטואציה אתה לא מרבה במלל?
ובכלל, לי רוב הפעמים מרגיש שמלל נוסף תוקע ומסרבל, ןאחרי שאני קוראת את הטקסט לאחר זמן אני רואה שזה תורם ומוסיף.
 

חי מינץ

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
זאת אומרת שאחרי שהקורא כבר מכיר את הדמויות והסיטואציה אתה לא מרבה במלל?
זה לאו דווקא תלוי אם מכירים את הדמויות, אלא זה יותר תלוי באורך הדו שיח.
כי כמה פעמים אפשר לכתוב "שאל --" "ענה--" "אמר --" "תהה --" וכדו', בסוף זה נמאס.
אבל אני בדרך כלל משתדל לשלב כמו שעשיתי כאן
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
זה הרבה עניין של טעם אישי. לציין אחרי כל משפט - ענה, אמר, הגיב וכו' זה באמת מעיק. כי בעצם המרכאות אומרות לנו את זה... אבל יש גם פתרון אחר - לתאר את תנועות הפנים, ידיים, רגליים וכו' בתוך הטקסט. דוגמא בבולד:

"תגיד לי, שכחת את המוח בחדר האוכל ?! חייבים לספר לו", X תופס בכתפו, מנענע, אולי גם בניסיון לעשות זאת למחשבותיו.

"אני לא חייב שום דבר, אני לא ראיתי ולא שמעתי כלום". Y מושך כתף, מתרחק מעט.

"הוא יהרוג אותנו כשיגלה שלא סיפרנו כלום", X מסנן בשפתיים חשוקות, האימה בולטת מתווי פניו.

Y מגחך,
"הוא יהרוג אותנו גם אם נספר. אתה יודע, הוא לוחץ מאוד בקלות על ההדק, ורק לשמע הבשורה, בלי לבדוק בכלל אם היא נכונה או לא הוא יירה בנו בו במקום רק על העובדה שהעזנו להוציא אותה מפינו. ומה אם בכלל הוא קיבל אישור ?"

"קיבל אישור, אתה צוחק עלי ?", X מרים גבות, " אני חושב שהוא יעדיף להשליך את כל הכסף שלו לפח לפני שיתן אישור לדבר כזה".

כמובן שאפשר לעשות את זה במידה כזו או אחרת, כל אחד לפי סגנונו, אני רק נתתי כמה דוגמאות גסות ובולטות. גם לא יקרה כלום אם כמה שורות יחמקו מגזר הדין של ליווי הגוף
 

חי מינץ

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
זה הרבה עניין של טעם אישי. לציין אחרי כל משפט - ענה, אמר, הגיב וכו' זה באמת מעיק. כי בעצם המרכאות אומרות לנו את זה... אבל יש גם פתרון אחר - לתאר את תנועות הפנים, ידיים, רגליים וכו' בתוך הטקסט. דוגמא בבולד:

"תגיד לי, שכחת את המוח בחדר האוכל ?! חייבים לספר לו", X תופס בכתפו, מנענע, אולי גם בניסיון לעשות זאת למחשבותיו.

"אני לא חייב שום דבר, אני לא ראיתי ולא שמעתי כלום". Y מושך כתף, מתרחק מעט.

"הוא יהרוג אותנו כשיגלה שלא סיפרנו כלום", X מסנן בשפתיים חשוקות, האימה בולטת מתווי פניו.

Y מגחך,
"הוא יהרוג אותנו גם אם נספר. אתה יודע, הוא לוחץ מאוד בקלות על ההדק, ורק לשמע הבשורה, בלי לבדוק בכלל אם היא נכונה או לא הוא יירה בנו בו במקום רק על העובדה שהעזנו להוציא אותה מפינו. ומה אם בכלל הוא קיבל אישור ?"

"קיבל אישור, אתה צוחק עלי ?", X מרים גבות, " אני חושב שהוא יעדיף להשליך את כל הכסף שלו לפח לפני שיתן אישור לדבר כזה".

כמובן שאפשר לעשות את זה במידה כזו או אחרת, כל אחד לפי סגנונו, אני רק נתתי כמה דוגמאות גסות ובולטות. גם לא יקרה כלום אם כמה שורות יחמקו מגזר הדין של ליווי הגוף
נכון, אבל גם להגזים בתיאורים חיצוניים לדעתי מסיט את תשומת הלב מהדו שיח עצמו
 

RU1

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
זה לאו דווקא תלוי אם מכירים את הדמויות, אלא זה יותר תלוי באורך הדו שיח.
כי כמה פעמים אפשר לכתוב "שאל --" "ענה--" "אמר --" "תהה --" וכדו', בסוף זה נמאס.
אבל אני בדרך כלל משתדל לשלב כמו שעשיתי כאן
זה באמת היה קטע יפהפה, מה שהעלת באתגק.
חבל רק שאני לא מכירה את הספר.
אבל "שאל בילי" ו"ענה גילי" כן הפריעו לי מעט.
 

RU1

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
זה הרבה עניין של טעם אישי. לציין אחרי כל משפט - ענה, אמר, הגיב וכו' זה באמת מעיק. כי בעצם המרכאות אומרות לנו את זה... אבל יש גם פתרון אחר - לתאר את תנועות הפנים, ידיים, רגליים וכו' בתוך הטקסט. דוגמא בבולד:

"תגיד לי, שכחת את המוח בחדר האוכל ?! חייבים לספר לו", X תופס בכתפו, מנענע, אולי גם בניסיון לעשות זאת למחשבותיו.

"אני לא חייב שום דבר, אני לא ראיתי ולא שמעתי כלום". Y מושך כתף, מתרחק מעט.

"הוא יהרוג אותנו כשיגלה שלא סיפרנו כלום", X מסנן בשפתיים חשוקות, האימה בולטת מתווי פניו.

Y מגחך,
"הוא יהרוג אותנו גם אם נספר. אתה יודע, הוא לוחץ מאוד בקלות על ההדק, ורק לשמע הבשורה, בלי לבדוק בכלל אם היא נכונה או לא הוא יירה בנו בו במקום רק על העובדה שהעזנו להוציא אותה מפינו. ומה אם בכלל הוא קיבל אישור ?"

"קיבל אישור, אתה צוחק עלי ?", X מרים גבות, " אני חושב שהוא יעדיף להשליך את כל הכסף שלו לפח לפני שיתן אישור לדבר כזה".

כמובן שאפשר לעשות את זה במידה כזו או אחרת, כל אחד לפי סגנונו, אני רק נתתי כמה דוגמאות גסות ובולטות. גם לא יקרה כלום אם כמה שורות יחמקו מגזר הדין של ליווי הגוף
אהבתי ממש!
זה באמת קצת בולט הדוגמאות ( תרתי משמע )
חידדת לי מתי להשתמש בזה - כשארצה כשהקורא יעמיק יותר בכל ציטוט וגם כשארצה להפוך את הסיטואציה לעמוקה יותר ורבת רגש.
אבל לפעמים זה קצת קוטע את הגלגול בדו שיח לא ?!
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
נכון, אבל גם להגזים בתיאורים חיצוניים לדעתי מסיט את תשומת הלב מהדו שיח עצמו
זה כי סתם נדחפתי לקטע שאני לא מכירה. אבל בתור סופר שמכיר את הקטע, יודע לצפות את התגובות של הדמויות, המיקום וכו' אפשר לעשות זאת בצורה שרק תוסיף. לדוגמא:

"פוטרתי", אני מסביר כשאנו יוצאים מבית הכנסת, מתיישבים על חלקת דשא קטנה בשולי העיר. "רק בגלל שדיברתי יותר מדי".

"דיברת יותר מדי?!" דן מעיף לעברי מבט תמה, מחזיר את פניו אל הרחוב השקט, החשוך.

"לא על הסחורה", אני מעוות את פני במרירות. מכיר בחולשתי ובסיבות לפיטורי הקודמים. "אלא עם המעסיק שלי".

"זה חדש!", דן חוזר להסתכל בי, מצחו מכווץ. "מה קרה?".

"ילד אחד קרה", אני מושך כתף. "ניסה לגנוב חצי כיכר. לטענת שאול הוא כבר שדד ממנו יותר משמונה שלמים".

"אז עזרת לו? וכעת אתה מתחרט על כך?".

"אם הוא גנב היום, הוא יעשה זאת גם מחר", אני נושם עמוק. "כך שחוץ מלעכב מעט את כליאתו בתחנת המשמר, לא הועלתי הרבה".

דן שותק. ידיו ממוללות את הדשא הפרוש תחתינו, עוקרות, קוצצות דק ומניחות לו להתפזר ברוח הקרירה.

"מצד שני -", אני מלחלח את שפתי. "הוא הרוויח יום עם בטן מלאה. זה משהו".

"יותר ממשהו", דן מפסיק להקריח את האדמה. "עשית מעשה טוב. אינך צריך להרגיש אשם בשלו. עבודה אחרת תמצא מהר. אני בטוח".

אני מעפעף. ממש לא בטוח. "הפסדתי את כל המשכורת של השבועיים האחרונים", אני לוחש, נושך שפתיים. "גם ככה השידוכים של יעל צולעים. והפעם זו היתה סיבה שטותית כל כך!".
 

חי מינץ

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
זה באמת היה קטע יפהפה, מה שהעלת באתגר.
תודה
חבל רק שאני לא מכירה את הספר.
בלתי הפיך זה ספר חובה!
אבל "שאל בני" ו"ענה גילי" כן הפריעו לי מעט.
נכון, אבל לגמרי בלעדיהם גם אי אפשר - ולעשות כמו @תהילה בצלאל אני פחות מתחבר כי אני מעדיף להכניס את ההתרחשות בתוך הדו שיח ולא בתיאור חיצוני. אבל זה ענין של טעם אישי
לכן אני מנסה לשלב בין ענה ושאל וכדו' לבין משפט ללא שום תוספת.
 

RU1

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
זה כי סתם נדחפתי לקטע שאני לא מכירה. אבל בתור סופר שמכיר את הקטע, יודע לצפות את התגובות של הדמויות, המיקום וכו' אפשר לעשות זאת בצורה שרק תוסיף. לדוגמא:

"פוטרתי", אני מסביר כשאנו יוצאים מבית הכנסת, מתיישבים על חלקת דשא קטנה בשולי העיר. "רק בגלל שדיברתי יותר מדי".

"דיברת יותר מדי?!" דן מעיף לעברי מבט תמה, מחזיר את פניו אל הרחוב השקט, החשוך.

"לא על הסחורה", אני מעוות את פני במרירות. מכיר בחולשתי ובסיבות לפיטורי הקודמים. "אלא עם המעסיק שלי".

"זה חדש!", דן חוזר להסתכל בי, מצחו מכווץ. "מה קרה?".

"ילד אחד קרה", אני מושך כתף. "ניסה לגנוב חצי כיכר. לטענת שאול הוא כבר שדד ממנו יותר משמונה שלמים".

"אז עזרת לו? וכעת אתה מתחרט על כך?".

"אם הוא גנב היום, הוא יעשה זאת גם מחר", אני נושם עמוק. "כך שחוץ מלעכב מעט את כליאתו בתחנת המשמר, לא הועלתי הרבה".

דן שותק. ידיו ממוללות את הדשא הפרוש תחתינו, עוקרות, קוצצות דק ומניחות לו להתפזר ברוח הקרירה.

"מצד שני -", אני מלחלח את שפתי. "הוא הרוויח יום עם בטן מלאה. זה משהו".

"יותר ממשהו", דן מפסיק להקריח את האדמה. "עשית מעשה טוב. אינך צריך להרגיש אשם בשלו. עבודה אחרת תמצא מהר. אני בטוח".

אני מעפעף. ממש לא בטוח. "הפסדתי את כל המשכורת של השבועיים האחרונים", אני לוחש, נושך שפתיים. "גם ככה השידוכים של יעל צולעים. והפעם זו היתה סיבה שטותית כל כך!".
אהבתי ממש!
כאן בלי המלל הנוסף לאחר הציטוטים, הקטע היה דבר אחר לגמרי.
 

חי מינץ

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
זה כי סתם נדחפתי לקטע שאני לא מכירה. אבל בתור סופר שמכיר את הקטע, יודע לצפות את התגובות של הדמויות, המיקום וכו' אפשר לעשות זאת בצורה שרק תוסיף. לדוגמא:

"פוטרתי", אני מסביר כשאנו יוצאים מבית הכנסת, מתיישבים על חלקת דשא קטנה בשולי העיר. "רק בגלל שדיברתי יותר מדי".

"דיברת יותר מדי?!" דן מעיף לעברי מבט תמה, מחזיר את פניו אל הרחוב השקט, החשוך.

"לא על הסחורה", אני מעוות את פני במרירות. מכיר בחולשתי ובסיבות לפיטורי הקודמים. "אלא עם המעסיק שלי".

"זה חדש!", דן חוזר להסתכל בי, מצחו מכווץ. "מה קרה?".

"ילד אחד קרה", אני מושך כתף. "ניסה לגנוב חצי כיכר. לטענת שאול הוא כבר שדד ממנו יותר משמונה שלמים".

"אז עזרת לו? וכעת אתה מתחרט על כך?".

"אם הוא גנב היום, הוא יעשה זאת גם מחר", אני נושם עמוק. "כך שחוץ מלעכב מעט את כליאתו בתחנת המשמר, לא הועלתי הרבה".

דן שותק. ידיו ממוללות את הדשא הפרוש תחתינו, עוקרות, קוצצות דק ומניחות לו להתפזר ברוח הקרירה.

"מצד שני -", אני מלחלח את שפתי. "הוא הרוויח יום עם בטן מלאה. זה משהו".

"יותר ממשהו", דן מפסיק להקריח את האדמה. "עשית מעשה טוב. אינך צריך להרגיש אשם בשלו. עבודה אחרת תמצא מהר. אני בטוח".

אני מעפעף. ממש לא בטוח. "הפסדתי את כל המשכורת של השבועיים האחרונים", אני לוחש, נושך שפתיים. "גם ככה השידוכים של יעל צולעים. והפעם זו היתה סיבה שטותית כל כך!".
לטעמי האישי קטע כזה מוריד מהנאת הקריאה, כי אתה מאכיל את הקורא בכפית ובעצם מגביל את הדמיון. (שזה לדעתי המעלה הכי גדולה של ספרי קריאה על פני קומיקס)
 

RU1

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אהבתי ממש!
כאן בלי המלל הנוסף לאחר הציטוטים, הקטע היה דבר אחר לגמרי.
הגיוני. כי פה אני יודעת בדיוק איך מרגיש כל אחת מהדמויות ומתאימה לו את התגובה המדויקת. למשל:
דן מעיף לעברי מבט תמה - הוא יודע שהחבר שלו לא מי יודע מה מדבר הרבה.
אני נושם עמוק - סוג של אכזבה, ניסיון להכיל את המציאות.
אני לוחש, נושך שפתיים - כאב.
זה בתמצות, אבל כדי לדעת להגיב כמו הדמות צריך פשוט להיכנס אליה. זו דעתי בכל אופן, אני גם שונאת מרכאות ללא ליווי. אבל זה סגנון אישי, כך שבסופו של דבר הסופר מחליט...
 

RU1

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
לטעמי האישי קטע כזה מוריד מהנאת הקריאה, כי אתה מאכיל את הקורא בכפית ובעצם מגביל את הדמיון. (שזה לדעתי המעלה הכי גדולה של ספרי קריאה על פני קומיקס)
לא תמיד.
אני גם יותר מתחברת לכתיבה דרך התרחשויות.
לדוגמא "חזר מן המתים" שכתבת באתגר היה מעולה!
זה היה כביכול המשך המחשבות של הדמות אבל בצורה גולשת וטובה.
עם זאת, תיאור הסביבה ותנועות הגוף של הדמויות מעמיקות את הידע שלנו על הסיטואציה.
בקטע ש @תהילה בצלאל העלתה, אני חושבת שבלי התיאורים הנוספים הייתי מרגישה שאני מפוצצת במידע.
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
לטעמי האישי קטע כזה מוריד מהנאת הקריאה, כי אתה מאכיל את הקורא בכפית ובעצם מגביל את הדמיון. (שזה לדעתי המעלה הכי גדולה של ספרי קריאה על פני קומיקס)
כל אחד וטעמו. אני לא רואה פה הגבלת דמיון אלא הרחבה שלו - הטקסט מתנגן אחרת, עם רגשות, ולא רק בגלל שהצבתי פסיק, נקודה או סימן קריאה במקום הנכון. ועוד נקודה חשובה - במרכאות חוזרות אפשר לאבד קשב ולא לאחוז מיהי הדמות המדברת.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ע'

קכא עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי:קכב עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים:קכג עֵינַי כָּלוּ לִישׁוּעָתֶךָ וּלְאִמְרַת צִדְקֶךָ:קכד עֲשֵׂה עִם עַבְדְּךָ כְחַסְדֶּךָ וְחֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי:קכה עַבְדְּךָ אָנִי הֲבִינֵנִי וְאֵדְעָה עֵדֹתֶיךָ:קכו עֵת לַעֲשׂוֹת לַיי הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ:קכז עַל כֵּן אָהַבְתִּי מִצְוֹתֶיךָ מִזָּהָב וּמִפָּז:קכח עַל כֵּן כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי כָּל אֹרַח שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי:
נקרא  9  פעמים

אתגר AI

חשיפה כפולה • אתגר 130

לוח מודעות

למעלה