הנושאים החמים
הנושאים החמים
ובכן, טענו בפני הרבה, ובצדק, שאני מפרסמת סיפורים בלי לסיים. אז הנה לכם סיפור קצר, מעניין ו-- עם סוף 
גילוי נאות: הסיפור תוכנן להיות ארוך ולהסתעף לספר שלם וקוצר בגלל לחץ קוראים לעת עתה. יש בו כמה באגים וחוסר התאמה למציאות שידועים לי, אבל אין לי כרגע זמן לתקן, בע"ה בגרסא המלאה...
נתחיל:
פרולוג:
אין כמו השקט המשתרר אחרי הסערה, רועמת, מנתצת, כואבת. אני קובר את פני בשמיכה, לא רוצה לשמוע, לא רוצה לראות, לא רוצה לדעת. מחכה לשקט הזה, שיגיע כבר.
"עומַר, אתה בא?" שום דבר לא ניכר בקולו של אבא, רק פניו אדומות. עיניו, שחורות כמו הלילה בחוץ, מרצדות עדין בטירוף. ידו נשענת על משקוף דלת החדר שלי, רגלו מתופפת על הרצפה בחוסר סבלנות.
"אני עייף" אני אומר בקול לוחש "אני חייב?".
"רצית לבוא" אבא עוזב את המשקוף, קרב אלי. אני מתכווץ, הוא מבחין "תפסיק להיות רכרוכי" הוא נוזף בי, נזיפה מוכרת "אנחנו יוצאים. אם תתחרט, תבוא".
אבא הולך. אני נשאר. כעת, בשקט הכמעט מוחלט, אפשר לשמוע את הבכיות מהחדר הסמוך, את הלחישות המנסות לגרום להם להפסיק. אני מתכווץ עוד. למה דווקא היום, למה?!
הבכיות הופכות להשתנקויות, גניחות פחד וכאב, משתתקות סופית לאחר רגעים נוספים, ארוכים מדי.
אני מאזין לדממה, בוהה בתקרה, חושב הרבה, מגיע להחלטה. מתרומם בשקט, צועד על קצות אצבעותי מחוץ לחדר, סוקר את הסביבה, יורד גם אל קומת הקרקע השרויה באפילה. אף אחד לא נמצא בבית. אפילו רימא, השומרת הקבועה, בחרה להצטרף לאבא עם כל ילדיה.
שוב אני מטפס לקומה הראשונה, נוקש על הדלת חרש, חושש עדין, אצבעותי האסופות לאגרוף רועדות כל כך.
"שירין?" אני שואל בלחש כשאיני זוכה לתגובה. מנסה את מזלי לפתוח את הדלת, נעולה כמובן. אבא לא לוקח סיכונים, אף פעם.
"עומר? זה אתה?" קולה הדק של שירין עונה לי, מפוחד.
"כן" אני מסתכל לצדדים. אבא יהרוג אותי אם הוא יבין. אני לוקח אוויר, הקול שלי בוגד בי כשאני שואל "תכננת לברוח היום, נכון?". שקט משיב לי, עמוק, אומר הכל.
"אני אעזור לך" אני לוחש "רק תגידי לי מה לעשות".
שירין מתנשפת, ממלמלת משהו ומגביהה את קולה מעט "מחכים לנו ביציאה המזרחית, קצת שמאלה משם." שוב היא מתנשפת, נדמה לי שהיא בוכה "תגיד להם שיבטלו הכל, אני אחפש הזדמנות אחרת".
"את בטוחה?" משהו נשבר בי. אני רוצה גם לבכות "אני יכול לחפש את המפ-".
"עדיף שיבטלו" שירין חותכת אותי "תגיד להם שהשמש זורחת הלילה. הם יבינו".
"השמש זורחת הלילה" אני חוזר על מה שנשמע כמו מילות קוד. מבין שהיא לא באמת תזרח, לא בשביל שירין וילדיה. "תתפללי עלי" אני לוחש, חש את הפחד מצמית אותי לרצפה. השמש חייבת לזרוח, גם אם היא תשקע סופית בשבילי. לא אסכן את עצמי סתם.
אני לא מחכה לתשובה. יוצא מהבית. רץ את הדרך אל מחוץ לכפר בסמטאות ובשבילים צדדיים, מתעלם מקולות ההמולה הנשמעים מרחוק. נושף בהקלה כשהכביש הראשי מתגלה אלי, מחפש דבר מה להיתפס בו.
טנדר, שחור וחבוט מעט, עומד בשולי הכביש, צמוד לעצים. שני אנשים נשענים עליו, מדברים ביניהם בערבית שוטפת, עם מבטא מדויק. הם אינם נרתעים כשהם מבחינים בי. אחד מהם, גבוה, שולף מכיסו סיגריה, מושיט לי.
"השמש זורחת הלילה" אני ממלמל. חושש פן אלו סתם אנשים שעצרו להפסקה קלה. הם לא, בעתה צצה באישוניהם, כמעט כמו זו השוכנת קבע בעיניה של שירין.
"מי אתה?" שואל הגבוה. השני, ממוצע ושרירי יותר, שולף את נשקו, מכוון אלי "לא אמרו עליך כלום".
"אבא שלי כלא את שירין" אני אומר מהר "היא אמרה לבטל הכל".
"לבטל?" הם מחליפים ביניהם מבטים "אבא שלך יודע?".
"לא" אני מנענע את ראשי "אולי אפשר לנסות בכל זאת? אבא שלי יהרוג אותה יום אחד!".
"יש מישהו בבית?" השרירי שואל "מה המצב בכפר?"
"אף אחד" אני עונה, מסתכל אחורה לרגע, מוודא שאף אחד לא מסתתר שם, שומע את דברי "כולם חוגגים. אני יכול להראות לכם את הדרך".
השרירי שותק. הגבוה נכנס אל הטנדר, משתהה שם הרבה זמן. יוצא אחרי כמה דקות, דלתות הטנדר נפתחות, שלושה גברים נוספים יוצאים מהן.
"זריז, ילד" הגבוה מורה לי "תראה לנו את הדרך".
אני מהנהן, משחרר בכח את רגלי הקפואות, מאלץ אותן לחזור את הדרך לבית. הפעם בדרך אחרת, מסורבלת גם היא.
"פה" אני מורה בסנטרי על דלת הבית שלי לשרירי שהיה צמוד אלי כל הזמן. השאר הזדנבו מאחור, שמרו על מרחק. פותח את הדלת, מוליך את השלושה שנכנסו עימי עד לדלת החדר של שירין. שניים נותרו למטה, כנראה לשמור.
השרירי מעיק על הידית, מבין שהדלת נעולה, שולף מכיסו מספר מברגים דקים בעלי ראשים מוזרים, מתעסק בהם בחור המנעול מספר שניות, מפסיק, לוחץ שוב על הידית, פותח את הדלת.
החדר חשוך, תריסי החלון סגורים, אינם מאפשרים לטיפת אור לחדור מבחוץ. דמות מתנועעת, עטוית שחורים, עיניה, מבהיקות בתכלת רכה, הן היחידות שנראות בחשיכה.
"קומו" היא מזרזת את נור, הבה ואחמד. אני צועד פנימה, חושב לעזור.
"עצור" השרירי מניח יד על כתפי. "אנו נסתדר מפה".
הם בהחלט מסתדרים, אוספים כל אחד ילד בידיהם, עוטפים אותם בבגדים שחורים שמספקת שירין, יוצאים מהחדר איתם. שירין הולכת בעקבותיהם, עיניה מתמקדות בי לרגע, אומרות תודה ושלום, נעלמות עם כולם.
רגע או שניים, מישהו עולה. הגבוה. "תודה, ילד" הוא אומר, שולף למולי את אקדחו "זה לטובתך, כן?".
אני לא מספיק לעכל את המילים וכבר קת האקדח חובטת בראשי בעוצמה משתקת, מפילה אותי לארץ. הוא גורר אותי לחדרה של שירין, מעניק לי בעיטה בבטן ואגרוף לעין, קושר אותי בחבלים לגוף אחת המיטות, חוסם גם את פי וממהר לצאת, סוגר אחריו את הדלת. משאיר אותי בחשיכה, מדמם קלות, מעורפל הרבה, מפחד לא מעט.
את מבטו הזועם של אבא, שמצא אותי בחדר המום, כאוב ומפוחד, לא אשכח לעולם. למזלי, הוא לא הבין. את שירין לא ראיתי עוד, גם לא את ילדיה. את אושרי היה קל להסתיר. הפחד על חיי לא אפשר לי אחרת.
גילוי נאות: הסיפור תוכנן להיות ארוך ולהסתעף לספר שלם וקוצר בגלל לחץ קוראים לעת עתה. יש בו כמה באגים וחוסר התאמה למציאות שידועים לי, אבל אין לי כרגע זמן לתקן, בע"ה בגרסא המלאה...
נתחיל:
פרולוג:
אין כמו השקט המשתרר אחרי הסערה, רועמת, מנתצת, כואבת. אני קובר את פני בשמיכה, לא רוצה לשמוע, לא רוצה לראות, לא רוצה לדעת. מחכה לשקט הזה, שיגיע כבר.
"עומַר, אתה בא?" שום דבר לא ניכר בקולו של אבא, רק פניו אדומות. עיניו, שחורות כמו הלילה בחוץ, מרצדות עדין בטירוף. ידו נשענת על משקוף דלת החדר שלי, רגלו מתופפת על הרצפה בחוסר סבלנות.
"אני עייף" אני אומר בקול לוחש "אני חייב?".
"רצית לבוא" אבא עוזב את המשקוף, קרב אלי. אני מתכווץ, הוא מבחין "תפסיק להיות רכרוכי" הוא נוזף בי, נזיפה מוכרת "אנחנו יוצאים. אם תתחרט, תבוא".
אבא הולך. אני נשאר. כעת, בשקט הכמעט מוחלט, אפשר לשמוע את הבכיות מהחדר הסמוך, את הלחישות המנסות לגרום להם להפסיק. אני מתכווץ עוד. למה דווקא היום, למה?!
הבכיות הופכות להשתנקויות, גניחות פחד וכאב, משתתקות סופית לאחר רגעים נוספים, ארוכים מדי.
אני מאזין לדממה, בוהה בתקרה, חושב הרבה, מגיע להחלטה. מתרומם בשקט, צועד על קצות אצבעותי מחוץ לחדר, סוקר את הסביבה, יורד גם אל קומת הקרקע השרויה באפילה. אף אחד לא נמצא בבית. אפילו רימא, השומרת הקבועה, בחרה להצטרף לאבא עם כל ילדיה.
שוב אני מטפס לקומה הראשונה, נוקש על הדלת חרש, חושש עדין, אצבעותי האסופות לאגרוף רועדות כל כך.
"שירין?" אני שואל בלחש כשאיני זוכה לתגובה. מנסה את מזלי לפתוח את הדלת, נעולה כמובן. אבא לא לוקח סיכונים, אף פעם.
"עומר? זה אתה?" קולה הדק של שירין עונה לי, מפוחד.
"כן" אני מסתכל לצדדים. אבא יהרוג אותי אם הוא יבין. אני לוקח אוויר, הקול שלי בוגד בי כשאני שואל "תכננת לברוח היום, נכון?". שקט משיב לי, עמוק, אומר הכל.
"אני אעזור לך" אני לוחש "רק תגידי לי מה לעשות".
שירין מתנשפת, ממלמלת משהו ומגביהה את קולה מעט "מחכים לנו ביציאה המזרחית, קצת שמאלה משם." שוב היא מתנשפת, נדמה לי שהיא בוכה "תגיד להם שיבטלו הכל, אני אחפש הזדמנות אחרת".
"את בטוחה?" משהו נשבר בי. אני רוצה גם לבכות "אני יכול לחפש את המפ-".
"עדיף שיבטלו" שירין חותכת אותי "תגיד להם שהשמש זורחת הלילה. הם יבינו".
"השמש זורחת הלילה" אני חוזר על מה שנשמע כמו מילות קוד. מבין שהיא לא באמת תזרח, לא בשביל שירין וילדיה. "תתפללי עלי" אני לוחש, חש את הפחד מצמית אותי לרצפה. השמש חייבת לזרוח, גם אם היא תשקע סופית בשבילי. לא אסכן את עצמי סתם.
אני לא מחכה לתשובה. יוצא מהבית. רץ את הדרך אל מחוץ לכפר בסמטאות ובשבילים צדדיים, מתעלם מקולות ההמולה הנשמעים מרחוק. נושף בהקלה כשהכביש הראשי מתגלה אלי, מחפש דבר מה להיתפס בו.
טנדר, שחור וחבוט מעט, עומד בשולי הכביש, צמוד לעצים. שני אנשים נשענים עליו, מדברים ביניהם בערבית שוטפת, עם מבטא מדויק. הם אינם נרתעים כשהם מבחינים בי. אחד מהם, גבוה, שולף מכיסו סיגריה, מושיט לי.
"השמש זורחת הלילה" אני ממלמל. חושש פן אלו סתם אנשים שעצרו להפסקה קלה. הם לא, בעתה צצה באישוניהם, כמעט כמו זו השוכנת קבע בעיניה של שירין.
"מי אתה?" שואל הגבוה. השני, ממוצע ושרירי יותר, שולף את נשקו, מכוון אלי "לא אמרו עליך כלום".
"אבא שלי כלא את שירין" אני אומר מהר "היא אמרה לבטל הכל".
"לבטל?" הם מחליפים ביניהם מבטים "אבא שלך יודע?".
"לא" אני מנענע את ראשי "אולי אפשר לנסות בכל זאת? אבא שלי יהרוג אותה יום אחד!".
"יש מישהו בבית?" השרירי שואל "מה המצב בכפר?"
"אף אחד" אני עונה, מסתכל אחורה לרגע, מוודא שאף אחד לא מסתתר שם, שומע את דברי "כולם חוגגים. אני יכול להראות לכם את הדרך".
השרירי שותק. הגבוה נכנס אל הטנדר, משתהה שם הרבה זמן. יוצא אחרי כמה דקות, דלתות הטנדר נפתחות, שלושה גברים נוספים יוצאים מהן.
"זריז, ילד" הגבוה מורה לי "תראה לנו את הדרך".
אני מהנהן, משחרר בכח את רגלי הקפואות, מאלץ אותן לחזור את הדרך לבית. הפעם בדרך אחרת, מסורבלת גם היא.
"פה" אני מורה בסנטרי על דלת הבית שלי לשרירי שהיה צמוד אלי כל הזמן. השאר הזדנבו מאחור, שמרו על מרחק. פותח את הדלת, מוליך את השלושה שנכנסו עימי עד לדלת החדר של שירין. שניים נותרו למטה, כנראה לשמור.
השרירי מעיק על הידית, מבין שהדלת נעולה, שולף מכיסו מספר מברגים דקים בעלי ראשים מוזרים, מתעסק בהם בחור המנעול מספר שניות, מפסיק, לוחץ שוב על הידית, פותח את הדלת.
החדר חשוך, תריסי החלון סגורים, אינם מאפשרים לטיפת אור לחדור מבחוץ. דמות מתנועעת, עטוית שחורים, עיניה, מבהיקות בתכלת רכה, הן היחידות שנראות בחשיכה.
"קומו" היא מזרזת את נור, הבה ואחמד. אני צועד פנימה, חושב לעזור.
"עצור" השרירי מניח יד על כתפי. "אנו נסתדר מפה".
הם בהחלט מסתדרים, אוספים כל אחד ילד בידיהם, עוטפים אותם בבגדים שחורים שמספקת שירין, יוצאים מהחדר איתם. שירין הולכת בעקבותיהם, עיניה מתמקדות בי לרגע, אומרות תודה ושלום, נעלמות עם כולם.
רגע או שניים, מישהו עולה. הגבוה. "תודה, ילד" הוא אומר, שולף למולי את אקדחו "זה לטובתך, כן?".
אני לא מספיק לעכל את המילים וכבר קת האקדח חובטת בראשי בעוצמה משתקת, מפילה אותי לארץ. הוא גורר אותי לחדרה של שירין, מעניק לי בעיטה בבטן ואגרוף לעין, קושר אותי בחבלים לגוף אחת המיטות, חוסם גם את פי וממהר לצאת, סוגר אחריו את הדלת. משאיר אותי בחשיכה, מדמם קלות, מעורפל הרבה, מפחד לא מעט.
את מבטו הזועם של אבא, שמצא אותי בחדר המום, כאוב ומפוחד, לא אשכח לעולם. למזלי, הוא לא הבין. את שירין לא ראיתי עוד, גם לא את ילדיה. את אושרי היה קל להסתיר. הפחד על חיי לא אפשר לי אחרת.
