סיפור בהמשכים נקודת שבירה

RIVKA W

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"אמא" אבא עומד בפתח החדר, עיניו מהבהבות כמו בכל פעם שהוא מתעסק עם עניני אוריאל. אמא זונחת את הכביסה על המיטה ויוצאת אל אבא. שירה נאנחת וממשיכה לקפל לבד את הכביסה.
אוריאל, מה יהיה עם האח שלה? בתחילה נזרק מישיבה אחרי ישיבה, אחרי זה נשר מהתיכונית. דווקא יש לו ראש טוב. מה קרה עכשיו?

ערמות משורטטות מתהוות על המיטה ליד הערימה המפוזרת של הבגדים שקטנה מרגע לרגע.
"שירה" אמא קוראת לה מחדר השינה. היא עוזבת את הערמות.
"חבר של אוריאל התקשר לאבא" היא אומרת אחרי ששירה סוגרת את הדלת. אבא מסתכל עליה במבט לא ברור. "הוא אומר שעצרו את אוריאל."
"עצרו?!" שירה תוהה. כמה שהוא הדרדר, לא נראה לה שהיה לו חלום להיות עבריין. אבא מהנהן, אמא שותקת. "אנחנו ניסע לתחנת ראש העין לבדוק מה קורה" ממשיך אבא. "תשמרי פה על הקטנים?" אמא שואלת. היא מהנהנת. "זה בטח טעות." מנסה להרגיע. אבא מחייך, למוד ניסיון. אמא שוב שותקת.

---
רק תענה על כמה שאלות. אוריאל מסוחרר, אם היה יכול היה נאחז בשולחן כדי לא ליפול. הפה שלו יבש, מזכיר לו שלפחות יום הוא לא אכל ולא שתה ושהדבר האחרון שהכניס לפיו היה בירה.
"אני... עונה כבר עכשיו." הוא מתנשף.
החוקר מנענע בראשו, הוא שוב יושב על הכיסא ואוריאל לא זוכר איך הוא הגיע לשם. "לא כך."
אוריאל שותק.
"מה הייתה המטרה שלך?" שואל החוקר.
"במה?" ענני טשטוש מתעקשים לסחוף אותו, הוא מנסה להתרכז.
החוקר משתהה כמה שניות, מהנהן. "בפריצות למחשבים שלנו." הוא אומר באיטיות.
אוריאל רואה שחור בעיניים, שרירי הרגליים שלו מתכווצים ומתרפים לסירוגין, מרעידים את כולו.
כאב חד בפרקי הידיים ומתיחה חזקה של הזרועות מעירים אותו מעילפון קצר. רגליו מקופלות תחתיו. הוא מנסה להיעמד, לא מצליח. הגבוה עומד לידו, מתבונן בו. הוא רציני, לשם שינוי.
"תענה לי ונשחרר אותך."
אזיקי הידיים פוצעים אותו. כשהוא מנסה להיעמד שוב, משקשקים אזיקי הרגליים, מגבילים את תנועותיו.
"מה היה המניע שלך?" חוזר החוקר על השאלה.
אוריאל עוצם את עיניו "כסף" לוחש.

קליק של פתיחת הדלת, פסיעות. שקשוק צרור מפתחות. מישהו תופס אותו, מעמיד. אחר פותח את המנעול, משחרר אותו מן השולחן, משכיבים אותו על הרצפה. מטפטפים לו מים לפה. אוריאל שומר על עיניים עצומות, ידיו עדיין רועדות. מישהו תופס לו את הזרוע, מודד דופק.
מעלים אותו על אלונקה. "אנחנו עדיין צריכים אותו שלם." אומר קול סמכותי מעליו. הוא פותח עיניים. האלונקה זזה. הוא עוצם בחזרה.

---
"הוא הודה." מדווח.

"מצוין" רמז לחיוך.

"מה עכשיו?" מברר.

"נחכה."

ניתוק.

---
"ההורים שלו היו היום בתחנת ראש העין." נבו מסיט את מסך המחשב כשאדם נכנס לחדרו. "באמת?" נבו מופתע. "אמרו שהם לא מעורבים בחיים שלו. טעינו?"
"לא" אדם החלטי. "הבחורים שאספו אותו מהדירה שלו, אמרו שהוא צעק לחברים לעדכן את ההורים."
"אממ, מה הנזק?"
אדם מושך את הכיסא מהשולחן ומתיישב. "הם שמעו שהוא לא עצור. לא במשטרה."
"אוקי, נראה לי הם צריכים לדעת איפה הוא."
"צריך אישור מהראש." מזכיר אדם.
"תשיג אותו." מורה נבו.

---
רק אחרי שהקטנים כבר ישנים מצליחה שירה למצוא פרטיות עם ההורים. "מה עם אוריאל?" היא שואלת. אמא נאנחת, אבא עונה "הוא לא עצור, לא ברור איפה הוא כן. הגשנו תלונה."
שירה מקמטת מצח. "מה זאת אומרת?"
"שהם אמורים לחפש אותו עכשיו כי יש חשש לחטיפה." אמא.
הפלאפון של אבא מצלצל. הוא מסתכל על הצג, מספר חסום. הוא מראה לאמא, הם מחליפים מבטים. שירה מתחילה למלמל 'שיר המעלות'.
אבא עונה. "שלום"
-
"מי מדבר?"
-
"מה? איך אני יודע שזה נכון?"
-
"למה? מה הוא עשה?"
-
"אמממ... לא זה בסדר, אנחנו נשמור על שקט."
-
"אני מבין, אנחנו נוכל לראות אותו?"
-
"מתי כן?"
-
"לא, אנחנו לא נדבר."

אבא מנתק את הטלפון פניו חתומות. "שירה, אני רוצה לדבר עם אמא."
היא מופתעת, יוצאת מהמטבח ולוקחת ספר תהילים.
היא לא באמת רוצה להקשיב, היא מפחדת. אם זה משהו יותר גרוע מזה שהוא נעצר או נחטף אז... היא לא רוצה לשמוע וזהו. עיניה נצמדות לספר תהילים, היא ממלמלת, לא מצליחה לכוון.
הדיבורים מהמטבח מזמזמים באוזניה. "ואם זה לא השב"כ..." היא נצמדת חזק יותר אל התהילים, מתרחקת לקצה הסלון, צונחת על הספה. "הסתר פניך מחטאי-"
קולה של אמא מתרומם "ואתה באמת מאמין שהוא..." שירה מנערת את ראשה "-וכל עוונותי מחה. לב טהור..."
"...סודות מדינה..." היא קמה בייאוש מהספה, תלך לחדר שלה וזהו.
מתקרבת לדלת המטבח הסגורה.
"כנראה שהוא... בעד כסף... אני לא יודע." אבא.
היא רצה לחדר, טומנת את הראש בתהילים. נזכרת פתאום שהיא באמצע פרק. מרימה את הראש ומביטה בדף הרטוב. "אל תשליכיני מלפניך..." היא דומעת "השיבה לי ששון ישעך..." חושבת על אח יקר שרחק. "וחטאים אליך ישובו..." הדף נרטב, בקושי היא ממשיכה לקרוא "לב נשבר ונדכה..." היא מתחברת למילים לא מבינה למה לא הצליחה לכוון קודם. הכל נכתב עליה, בשבילה. "אז יעלו על מזבחך פרים." היא מסיימת, סוגרת את התהילים מנוחמת והולכת לשטוף פנים.
לאוריאל איפה שלא יהיה, מה שלא יעשה, זה בטח יעזור.
 

תמרוז

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
ביקשת ביקורת? קיבלת!
צריך אישור מהראש.
הראש? קצת ילדותי לטעמי.
על הספה. "הסתר פניך מחטאי-"
קולה של אמא מתרומם "ואתה באמת מאמין שהוא..." שירה מנערת את ראשה "-וכל עוונותי מחה. לב טהור..."
"...סודות מדינה..." היא קמה בייאוש מהספה, תלך לחדר שלה וזהו.
מתקרבת לדלת המטבח הסגורה.
"כנראה שהוא... בעד כסף... אני לא יודע." אבא.
היא רצה לחדר, טומנת את הראש בתהילים. נזכרת פתאום שהיא באמצע פרק. מרימה את הראש ומביטה בדף הרטוב. "אל תשליכיני מלפניך..." היא דומעת "השיבה לי ששון ישעך..." חושבת על אח יקר שרחק. "וחטאים אליך ישובו..." הדף נרטב, בקושי היא ממשיכה לקרוא "לב נשבר ונדכה..." היא מתחברת למילים לא מבינה למה לא הצליחה לכוון קודם. הכל נכתב עליה, בשבילה. "אז יעלו על מזבחך פרים." היא מסיימת, סוגרת את התהילים מנוחמת והולכת לשטוף פנים.
לאוריאל איפה שלא יהיה, מה שלא יעשה, זה בטח יעזור.
זה לא קצת מוגזם? מקשה על הקריאה.

אבל פרק יפיפה, כמו הסיפור הכתיבה והעלילה (אמרתי כבר שאני שונאת את הז'אנר, אבל קוראת את הסיפור שלך בשקיקה?)
ואגב, משפט יפיפה.
 

yael305

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אהבתי ממש!!
מחכה להמשך....
אם יהיה לי זמן אני אשב על ביקורת..
 

RIVKA W

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צמרמורותת
הרסת לי את האמון באוריאל.. הוא באמת היה נראה תמים!
הוא באמת מחשיד אבל חכי להפתעות.

פרק קצר יחסית..
(או שקראתי מהר מידי ;)) אבל בהחלט מרתק ומוגש יפה מאוד..
תודה. לא נראה לי שהפרק יותר קצר, יכול להיות שהתחושה היא בגלל שהוא מחולק להרבה קטעים קצרים.
או שבאמת קראת מהר:LOL:

הראש? קצת ילדותי לטעמי.
יכול להיות, אבל מה אפשר במקום? כי המפקד נשמע לי פחות קשור כשמדובר בסוכנים. אולי להשמיט את זה לגמרי.
זה לא קצת מוגזם? מקשה על הקריאה.
כן? האמת שהתלבטתי על הקטע הזה. טוב שאת אומרת.
ננסה לראות מה אפשר לעשות עם זה.
תודה על הביקורת:love: ועל המחמאות(y)

אהבתי ממש!!
מחכה להמשך....
אם יהיה לי זמן אני אשב על ביקורת..
תודה, אני ממש אשמח אם יהיה לך זמן.
 
נערך לאחרונה ב:

RIVKA W

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אוריאל פותח עיניים לאור מעומעם, מגלה שהוא שוכב על מיטה צרה, מזרון דק ללא כיסוי. ידיו אזוקות לצידי המיטה, אינפוזיה מחוברת לשמאלו ורגליו משוחררות.
מה קרה? מה הוא אמר שהם שחררו אותו מהשולחן הנורא ההוא? הוא עוצם עיניים, מנסה להיזכר. החוקר הגבוה שאל אותו הרבה שאלות. על ארגוני טרור, כנראה. הוא אמר שהוא לא מכיר. החוקר התקיף ובסוף גם גילה לו במה הוא מואשם. הוא אמר שהוא פרץ למחשבים שלהם. מי זה הם? הוא לא זוכר שאמרו לו איפה הוא נמצא. אמרו שהוא פצצה מתקתקת. לא נראה לו שמחבלים של פצצה מתקתקת נמצאים בידי המשטרה. אולי זה השב"כ או המוסד או אולי יחידה מיוחדת של הצבא?

ומה היה בסוף? איך הוא הגיע לכאן? הוא נפל, אולי התעלף, ואז הביאו אותו לכאן? היה מישהו שאמר שצריכים אותו שלם. למה? הוא פצצה מתקתקת! זה הם אמרו.
היה גם בחור מתולתל עם עיניים ירוקות שהוא אמור להכיר. מאיפה? ולמה הם חושבים שהוא פרץ להם למחשבים? הוא הודה בסוף?

האינפוזיה מציקה לו, הוא מנסה לזוז קצת, לשנות תנוחה. האזיק משתפשף לו בפצע צורב. הוא מתייאש מהרעיון. למה הם אוזקים אותו כך? חושבים שיברח? יש לו סיכוי בכלל?

הדלת נפתחת, לא מניחים לו. השמנמן נכנס בוחן אותו בעיניים מצומצמות. "איזה לוקסוס, אה?" הוא מתפעל. "תראה למה זכית בזכות תשובה אחת שענית, אני מקווה שתלמד לקח."
אוריאל מזיז את כפות רגליו לכל הכיוונים, אין לו שמיכה שתכסה.
"מה קרה?" תוהה השמנמן "מתגעגע לעמידה? יותר נוח לך?" הוא מחייך חיוך נוטף דבש. אוריאל רוצה להקיא, בטנו מתהפכת.

"טוב, אז אחרי שזכינו להודאה המרגשת שלך, יש לנו עוד כמה שאלות לשאול."
"הודיתי?" תוהה אוריאל. הוא לא זוכר. "במה?"
"אוי נו, אל תתחיל מהתחלה. אתה ממש לא רוצה לנסות עליך את כל שיטות החקירה שלנו."
הדופק של אוריאל מתחיל להשתולל. הוא נושם עמוק, קולט מעליו בקצה החדר מצלמה. הוא ניסה רק את ההתחלה, את זה הוא כבר הספיק להבין והוא ממש לא רוצה עוד. אבל...
"טוב, אז מי המפעילים שלך?"
"אין לי מפעילים."
"למי מכרת את החומר?"
"לא מכרתי." הוא מכחיש.
"שקרן" בועט השמנמן במיטה. היא מתנועעת והוא מרגיש קצת כמו בנדנדה שהייתה בגינה מול הבית, איך הוא היה מנדנד את שירה חזק עד שהייתה צורחת. הוא מחייך.
החיוך מרתיח את השמנמן שבועט שוב במיטה. "אתה ממש רוצה לחוות הכל, אה?" הוא נוהם.
"צריך לעזור לו לדבר." הוא אומר כאילו לעצמו.
אוריאל נושם שטוחות ובולע בקושי את הרוק. "לא, בבקשה." הוא מנסה. הקול שלו יוצא רועד מידי. השמנמן מחייך אליו במתיקות כובשת. "אתה יכול לחסוך את זה מעצמך." הוא מציין.
הדלת נפתחת בחור צעיר נכנס עם תיק חובש בידו. אוריאל מביט בו בעיניים גדולות.
"למי מכרת את החומר?" שואל שוב החוקר.
הוא מנענע את ראשו. "אתה לא מאמין לי?" הוא נואש.
"לא." משיב החוקר בפשטות. "תענה לי ותחסוך את זה מעצמך." הוא מחווה אל תיק החובש.

שקט מתוח עומד בחדר. שרירי הבטן של אוריאל מכווצים בכוננות ספיגה.
"אתה יודע," מפטפט השמנמן. "יש בתיק הזה חומר שיעזור לך לדבר. אבל הוא גם ישאיר לך מזכרות לא נעימות."
אוריאל בולע רוק במאמץ. "אסור לך לעשות את זה." הוא רועד. "זה לא חוקי."
"חוקי" מתיז החוקר. "אתה פצצה מתקתקת, לא אמרתי לך?"
שיניו נוקשות, פטישים הולמים בראשו. לא בטוח שמותר להם. הוא מחזק את עצמו. אבל גם אם כן, מי ידע?

---
אדם יושב לבד ליד המסך הגדול. חבל שנבו לא פה. הוא היה רווה נחת. הנחקר נראה עמיד, אותו זה דווקא מלחיץ. הוא דרוך על כסאו. צופה באוריאל הרועד וברותם שעומד לידו.

"תלחץ עליו עוד קצת." הוא מצווה על האינטרקום.

רותם מכווץ את עיניו ומתקרב לנחקר. "רוצה לשמוע קצת על תופעות הלוואי?"
הוא מניד בראשו בחדות.
"חבל" רותם מתיישב על המיטה, דוחק בגופו את אוריאל. "אני בטוח שזה יעזור לך לקבל החלטה מושכלת." הוא מושך אליו את ידו הימנית של הנחקר, מתעלם מכך שהיא כבולה אל המיטה.
הנחקר נאנק. "די, אני יענה." הוא מנסה לשחרר את כף ידו.
"אענה." מחייך. "אתה מוזמן להתחיל." הוא ממשיך לאחוז ביד דקה נוספת ורק אז משחרר.
הנחקר נאנח בהקלה."אנאצר." הוא לוחש ועוצם את עיניו בהתגוננות.
"כמה הם שילמו?" רותם לא עוצר אפילו לרגע. עד שהנחקר משתף פעולה, אסור להפסיד את המומנטום.
"חמישים." הנחקר עדיין איטי.
"מי איש הקשר שלהם?"
"אני לא יודע." עונה "לא נפגשנו." הוא ממהר להסביר למראה גבותיו המתקמרות של החוקר. "הוא כינה את עצמו אללה" נראה שהוא להוט לרצות.
רותם שולח את הצעיר מהחדר. "איזה מהחומרים העברת לו?"
הוא מתלבט לרגע ובסוף מודה. "הכל" הוא ממצמץ.

אדם נושף. אם אוריאל העביר את כל החומר לארגון ההוא, שלא ברור מאיפה שילמו לו, יש יותר מסוכן אחד בסכנה. הוא מדליק את מסך המחשב שנמצא על השולחן המשרדי ומקליד במהירות.

"איך נכנסת למסדי הנתונים?"
"זה ארוך."
"תוכל לחזור על זה שוב." קובע.
"אני..."
"תוכל" מהסה אותו רותם.





מזכירה לכם שאני יותר מאשמח לביקורת.
תודה.
 

מקליד...

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אוריאל פותח עיניים לאור מעומעם, מגלה שהוא שוכב על מיטה צרה, מזרון דק ללא כיסוי. ידיו אזוקות לצידי המיטה, אינפוזיה מחוברת לשמאלו ורגליו משוחררות.
מה קרה? מה הוא אמר שהם שחררו אותו מהשולחן הנורא ההוא? הוא עוצם עיניים, מנסה להיזכר. החוקר הגבוה שאל אותו הרבה שאלות. על ארגוני טרור, כנראה. הוא אמר שהוא לא מכיר. החוקר התקיף ובסוף גם גילה לו במה הוא מואשם. הוא אמר שהוא פרץ למחשבים שלהם. מי זה הם? הוא לא זוכר שאמרו לו איפה הוא נמצא. אמרו שהוא פצצה מתקתקת. לא נראה לו שמחבלים של פצצה מתקתקת נמצאים בידי המשטרה. אולי זה השב"כ או המוסד או אולי יחידה מיוחדת של הצבא?

ומה היה בסוף? איך הוא הגיע לכאן? הוא נפל, אולי התעלף, ואז הביאו אותו לכאן? היה מישהו שאמר שצריכים אותו שלם. למה? הוא פצצה מתקתקת! זה הם אמרו.
היה גם בחור מתולתל עם עיניים ירוקות שהוא אמור להכיר. מאיפה? ולמה הם חושבים שהוא פרץ להם למחשבים? הוא הודה בסוף?

האינפוזיה מציקה לו, הוא מנסה לזוז קצת, לשנות תנוחה. האזיק משתפשף לו בפצע צורב. הוא מתייאש מהרעיון. למה הם אוזקים אותו כך? חושבים שיברח? יש לו סיכוי בכלל?

הדלת נפתחת, לא מניחים לו. השמנמן נכנס בוחן אותו בעיניים מצומצמות. "איזה לוקסוס, אה?" הוא מתפעל. "תראה למה זכית בזכות תשובה אחת שענית, אני מקווה שתלמד לקח."
אוריאל מזיז את כפות רגליו לכל הכיוונים, אין לו שמיכה שתכסה.
"מה קרה?" תוהה השמנמן "מתגעגע לעמידה? יותר נוח לך?" הוא מחייך חיוך נוטף דבש. אוריאל רוצה להקיא, בטנו מתהפכת.

"טוב, אז אחרי שזכינו להודאה המרגשת שלך, יש לנו עוד כמה שאלות לשאול."
"הודיתי?" תוהה אוריאל. הוא לא זוכר. "במה?"
"אוי נו, אל תתחיל מהתחלה. אתה ממש לא רוצה לנסות עליך את כל שיטות החקירה שלנו."
הדופק של אוריאל מתחיל להשתולל. הוא נושם עמוק, קולט מעליו בקצה החדר מצלמה. הוא ניסה רק את ההתחלה, את זה הוא כבר הספיק להבין והוא ממש לא רוצה עוד. אבל...
"טוב, אז מי המפעילים שלך?"
"אין לי מפעילים."
"למי מכרת את החומר?"
"לא מכרתי." הוא מכחיש.
"שקרן" בועט השמנמן במיטה. היא מתנועעת והוא מרגיש קצת כמו בנדנדה שהייתה בגינה מול הבית, איך הוא היה מנדנד את שירה חזק עד שהייתה צורחת. הוא מחייך.
החיוך מרתיח את השמנמן שבועט שוב במיטה. "אתה ממש רוצה לחוות הכל, אה?" הוא נוהם.
"צריך לעזור לו לדבר." הוא אומר כאילו לעצמו.
אוריאל נושם שטוחות ובולע בקושי את הרוק. "לא, בבקשה." הוא מנסה. הקול שלו יוצא רועד מידי. השמנמן מחייך אליו במתיקות כובשת. "אתה יכול לחסוך את זה מעצמך." הוא מציין.
הדלת נפתחת בחור צעיר נכנס עם תיק חובש בידו. אוריאל מביט בו בעיניים גדולות.
"למי מכרת את החומר?" שואל שוב החוקר.
הוא מנענע את ראשו. "אתה לא מאמין לי?" הוא נואש.
"לא." משיב החוקר בפשטות. "תענה לי ותחסוך את זה מעצמך." הוא מחווה אל תיק החובש.

שקט מתוח עומד בחדר. שרירי הבטן של אוריאל מכווצים בכוננות ספיגה.
"אתה יודע," מפטפט השמנמן. "יש בתיק הזה חומר שיעזור לך לדבר. אבל הוא גם ישאיר לך מזכרות לא נעימות."
אוריאל בולע רוק במאמץ. "אסור לך לעשות את זה." הוא רועד. "זה לא חוקי."
"חוקי" מתיז החוקר. "אתה פצצה מתקתקת, לא אמרתי לך?"
שיניו נוקשות, פטישים הולמים בראשו. לא בטוח שמותר להם. הוא מחזק את עצמו. אבל גם אם כן, מי ידע?

---
אדם יושב לבד ליד המסך הגדול. חבל שנבו לא פה. הוא היה רווה נחת. הנחקר נראה עמיד, אותו זה דווקא מלחיץ. הוא דרוך על כסאו. צופה באוריאל הרועד וברותם שעומד לידו.

"תלחץ עליו עוד קצת." הוא מצווה על האינטרקום.

רותם מכווץ את עיניו ומתקרב לנחקר. "רוצה לשמוע קצת על תופעות הלוואי?"
הוא מניד בראשו בחדות.
"חבל" רותם מתיישב על המיטה, דוחק בגופו את אוריאל. "אני בטוח שזה יעזור לך לקבל החלטה מושכלת." הוא מושך אליו את ידו הימנית של הנחקר, מתעלם מכך שהיא כבולה אל המיטה.
הנחקר נאנק. "די, אני יענה." הוא מנסה לשחרר את כף ידו.
"אענה." מחייך. "אתה מוזמן להתחיל." הוא ממשיך לאחוז ביד דקה נוספת ורק אז משחרר.
הנחקר נאנח בהקלה."אנאצר." הוא לוחש ועוצם את עיניו בהתגוננות.
"כמה הם שילמו?" רותם לא עוצר אפילו לרגע. עד שהנחקר משתף פעולה, אסור להפסיד את המומנטום.
"חמישים." הנחקר עדיין איטי.
"מי איש הקשר שלהם?"
"אני לא יודע." עונה "לא נפגשנו." הוא ממהר להסביר למראה גבותיו המתקמרות של החוקר. "הוא כינה את עצמו אללה" נראה שהוא להוט לרצות.
רותם שולח את הצעיר מהחדר. "איזה מהחומרים העברת לו?"
הוא מתלבט לרגע ובסוף מודה. "הכל" הוא ממצמץ.

אדם נושף. אם אוריאל העביר את כל החומר לארגון ההוא, שלא ברור מאיפה שילמו לו, יש יותר מסוכן אחד בסכנה. הוא מדליק את מסך המחשב שנמצא על השולחן המשרדי ומקליד במהירות.

"איך נכנסת למסדי הנתונים?"
"זה ארוך."
"תוכל לחזור על זה שוב." קובע.
"אני..."
"תוכל" מהסה אותו רותם.





מזכירה לכם שאני יותר מאשמח לביקורת.
תודה.
וואו.
העלילה משתפרת מפרק לפרק, אני ממש מסתפק כמה אוריאל אמיתי..
כתיבה מושכת.
פשוט מושלם!!
 

RIVKA W

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
וואו.
העלילה משתפרת מפרק לפרק, אני ממש מסתפק כמה אוריאל אמיתי..
כתיבה מושכת.
פשוט מושלם!!
תודה, שמחה לשמוע.
באמת כתבתי את הקטע הזה (לפחות את חלקו) פעמיים.

דיייי אני מרחמת עליו מדי הוא נראה חמודד
איזה כיף שהתחברת לדמות.
גם אני אוהבת אותו, אבל מה לעשות הוא צריך לעבור משהו בשביל שהסיפור יתקיים, לא?;)


אשמח לשמוע את דעתכם: (הבהרה- הכוונה לכל קוראי הסיפור.)
זה נורמלי שאוריאל נכנע ועונה על השאלות? הוא בחור סטנדרטי, בלי הכשרה מיוחדת, אולי ניסה פעם לשחק אותה קשוח...
זה הגיוני? מוקדם מידי? מאוחר מידי? טבעי?
מחכה לחוות דעתכם.
 

מימיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
אני עוקבת אחרי הסיפור והוא כתוב בצורה ממש טובה!
העלילה מעניינת ומתפתחת בקצב טוב.
אשמח לשמוע את דעתכם: (הבהרה- הכוונה לכל קוראי הסיפור.)
זה נורמלי שאוריאל נכנע ועונה על השאלות? הוא בחור סטנדרטי, בלי הכשרה מיוחדת, אולי ניסה פעם לשחק אותה קשוח...
זה הגיוני? מוקדם מידי? מאוחר מידי? טבעי?
מחכה לחוות דעתכם.
לגבי זה, אני חושבת שעשית מצויין.
כמו שכתבת, אוריאל בחור רגיל שאמור להישבר מהר.
בגלל שהוא עשה כמה מעשים הגיוני שהוא ינסה להיות קשוח, אבל שברת אותו בזמן הנכון.
הדבר היחיד שלא הבנתי הוא איך ממכה אחת - שתיים, הוא מגיע למצב של אלונקה ואינפוזיה.
החוקרים די אמורים לשמור עליו..
מחכה להמשך!!
 

תמרוז

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
אשמח לשמוע את דעתכם: (הבהרה- הכוונה לכל קוראי הסיפור.)
זה נורמלי שאוריאל נכנע ועונה על השאלות? הוא בחור סטנדרטי, בלי הכשרה מיוחדת, אולי ניסה פעם לשחק אותה קשוח...
זה הגיוני? מוקדם מידי? מאוחר מידי? טבעי?
מחכה לחוות דעתכם.
מצטרפת לזה:
אני עוקבת אחרי הסיפור והוא כתוב בצורה ממש טובה!
העלילה מעניינת ומתפתחת בקצב טוב.

לגבי זה, אני חושבת שעשית מצויין.
כמו שכתבת, אוריאל בחור רגיל שאמור להישבר מהר.
בגלל שהוא עשה כמה מעשים הגיוני שהוא ינסה להיות קשוח, אבל שברת אותו בזמן הנכון.
הדבר היחיד שלא הבנתי הוא איך ממכה אחת - שתיים, הוא מגיע למצב של אלונקה ואינפוזיה.
החוקרים די אמורים לשמור עליו..
מחכה להמשך!!
 

RIVKA W

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אני עוקבת אחרי הסיפור והוא כתוב בצורה ממש טובה!
העלילה מעניינת ומתפתחת בקצב טוב.

לגבי זה, אני חושבת שעשית מצויין.
כמו שכתבת, אוריאל בחור רגיל שאמור להישבר מהר.
בגלל שהוא עשה כמה מעשים הגיוני שהוא ינסה להיות קשוח, אבל שברת אותו בזמן הנכון.
הדבר היחיד שלא הבנתי הוא איך ממכה אחת - שתיים, הוא מגיע למצב של אלונקה ואינפוזיה.
החוקרים די אמורים לשמור עליו..
מחכה להמשך!!
תודה רבה!
מעריכה את התגובה המפורטת.
בקשר לאלונקה ואינפוזיה וכו' אוריאל לא אכל ושתה כבר יותר מיממה, ביחד עם חוסר שינה ועם זה שהוא עומד כבר כמה שעות בתנוחה לא הכי נוחה, נראה לי די הגיוני שיתעלף ויקבל נוזלים בווריד.
אבל אולי המצב שלו לא היה מובן מספיק, יכול להיות שצריך להדגיש את זה יותר.
תודה שהארת את עיני.
ותודה גם ל @תמרוז ול @yael305 שהצטרפתם. עזרתם לי מאוד.
 

תמרוז

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
א אכל ושתה כבר יותר מיממה, ביחד עם חוסר שינה ועם זה שהוא עומד כבר כמה שעות בתנוחה לא הכי נוחה, נראה לי די הגיוני שיתעלף ויקבל נוזלים בווריד.
אם הסיפור נועד לפרסום, כדאי לך לברר את זה יותר לעומק. כי לדעתי לא מגיעים לכזה מצב גם לא אחרי שבוע.
 

הלוחשת לתווים

אוהבת הכל מהכל!!
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
וואי סיפור מסקר ומעניין...
אוריאל עוד לא לגמרי ברור לי האמת, הוא תמים? או מתוחכם מאד? (כמו שאמר שם אי מי...)
נחכה להמשך...
 

RIVKA W

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
דיבורים מהוסים מעירים אותו. הוא נזהר לא לפתוח את העיניים.
"הוא יוכל למזער נזקים?" קול בס.
"אולי יש לו מעקב על החומר." מהורהר.
"כמה זמן הוא ישן?" חסר סבלנות. "אין לנו הרבה זמן."
"נעיר אותו." פסיעות חרישיות.
"אוריאל" מישהו אומר בקול. הוא בולע את הרוק. "אוריאל" פותח עיניים, ממצמץ. שני גברים עומדים ליד המיטה עליה הוא שוכב. אחד עם חולצת טריקו, כיתוב גדול מרוח עליה באנגלית. השני עם חולצה לבנה מכופתרת, סוס של פולו רקום על החזה.

"יש לנו הצעה בשבילך." פותח הפולו.
"מי אתם?" תוהה אוריאל. קולו צרוד.
הם מחליפים מבטים. "אני נבו." אומר הפולו. "הוא אדם" מחווה על הטריקו. "נעים להכיר" אירוניה.
אוריאל מתלבט מה הוא אמור להגיד. מזיז לבסוף את ראשו באלכסון.
"אז כמו שאמרנו יש לנו הצעה." זה עדיין נבו. "מעניין אותנו לראות איך נכנסת לנו למחשבים"
"ויש גם נזקים שצריך למזער." אדם נכנס לדברים. הם משתתקים.
"מה ההצעה פה?" אוריאל מנסה להיות בוטה. יודע שאין לו ברירה והוא יעשה בסוף מה שהם ירצו.
"אתה רעב?" שואל אותו נבו. הוא עוצם עיניים, מנסה לא להנהן, לא מצליח.
"אני רואה שהאזיקים מציקים לך." ממשיך נבו. שרירי הצוואר שלו בוגדים בו, הוא ממשיך להנהן.
"אז תחתום פה ונשחרר אותך לארוחה קטנה." אדם מגיש לו מסך גדול. מסמך פתוח בו, אותיות מצטופפות אחת ליד השנייה.
"מה כתוב שם?" אוריאל שואל, לחמנייה טרייה מתעקשת להופיע לו מול העיניים.
"כל מה שאמרנו." מרגיע נבו.
"ועוד סעיף קטן" מוסיף אדם. "אתה מתחייב לעשות רק מה שאומרים לך."

נבו מוציא מפתח קטן, משחרר לו את יד ימין. אדם מושיב אותו, תוקע לו עט דיגיטלי ביד. הם מניחים טאבלט על ברכיו. היד שלו זזה, חותמת.
"תודה" מפטיר נבו והם יוצאים, משאירים את הדלת פתוחה.

אוריאל מסתכל בתסכול על יד שמאל שלו שעדיין אזוקה למיטה. יופי הבטיחו הבטחות ולא הבטיחו לקיים. הוא סוקר את החדר מזווית חדשה. בחור צעיר מפריע לו באמצע התבוננות מעמיקה בקיר המסויד.
"הי אני דקל. באתי להפוך אותך לבן אדם מן הישוב." הוא עליז.
אוריאל בוהה בו. ממצמץ.
"אתה אוריאל, נכון?" דקל נעצר, בוחן אותו.
"כן" הוא מקצר.
"אז הנה" כמו בקסם יד שמאל משוחררת תוך פחות משניה. אוריאל מזיז אותה, בודק את פרקי ידיו.
"אתה לא רעב?" דקל מתעניין. אוריאל מנער את ידיו שוב, מתרומם לאט מהמיטה. מתייצב. כבר שכח איך זה לעמוד. הוא נהנה מתחושת השליטה שמסבה לו העמידה. המיטה באמת הייתה נמוכה. "נזוז?" שוב דקל הזה מנער אותו מהחלומות. הוא לא כזה רחפן. מה קורה לו?

---

"גמרתם?" אדם מציץ אל החדר. דקל מוחה את פיו. "כמעט."
"אנחנו צריכים אותו." הוא מחווה לעבר אוריאל. דקל מסתכל לכיוונו. "יש לנו ברירה?" מברר.
"לא ממש." זוויות פיו של אדם מתרוממות "בואו." מורה. הם קמים.

המסדרונות זהים אחד לשני עד כדי יאוש. הם סתם אזקו אותו, בשביל ההשפלה והכאב. אין באמת סיכוי לברוח מכאן.
הפעם הדלת פתוחה. החדר נראה כמו חפ"ק. מחשבים פזורים בכל החדר, מחוברים לכבלים שונים. נוריות מהבהבות בצהוב ואדום. בקצה החדר מתרומם צעיר בעל שיער חלק. "אני רם" הוא פונה לאוריאל. אוריאל מהנהן. לא מעז לנשום.
"ברוכים הבאים לממלכה שלי." הוא מחייך, רם. גאווה בקולו. "זה יהיה שלך" מחווה על מחשב במרכז החדר. "הוא מחובר רק לרשת החיצונית." אוריאל ממצמץ, פוסע לכיוון המבוקש דקל אחריו. אדם נשאר בפתח החדר.
"אנחנו מחכים לקסמים שלך." יש התפעלות במילים של רם. אוריאל מתכווץ. מתיישב על כיסא. עיניים תקועות לו בגב. הוא מסתובב. "מחכים לתוצאות." אדם מסנן וסוגר את הדלת אחריו.

הוא יושב מול המחשב. דקל יושב לידו אבל לא נראה שמעניין אותו מה בדיוק הוא עושה. רם יושב שוב בקצה החדר ויכול להיות שהוא בעצם צופה במסך שלו, בכל פעולה שיבצע. הוא מזיז את העכבר בהיסוס. אין לו מושג מה יעשה עכשיו. מה הוא אמור לעשות.
לוחץ על הסמל של כרום, הדפדפן עולה ברגע. ממצמץ אל המסך. כותב בשורת החיפוש "סייבר". פותח כרטיסיה נוספת, כותב "מדינת ישראל ביון". מסתכל על תוצאות שנטענות.
אין לו רעיון. אין לו רעיון. אין לו רעיון.
לוקח נשימה ארוכה. פולט. דקל מתעלם מהלחץ שהוא מפגין, מתרווח על כיסא מרופד ועוצם עיניים. הוא מתופף על המקלדת, נאחז בעכבר. הוא חייב להביא תוצאות, אחרת יאשימו אותו על אי שיתוף פעולה והפרת ההסכם. מה רוצים ממנו?

מחפש באפליקציות המותקנות. הצוואר שלו נהפך לשיש. לא מסוגל להסתובב מהמסך. בין פנקס רשימות לרשמקול מתחיל הסמן להשתגע. הוא בוגד בשליטתו האבסולוטית של אוריאל על העכבר ונע בחופשיות. הוא ממצמץ בהיסטריה מול חלונית לבנה, קטנה שנפתחת בצד שמאל של המסך.
"נעים להכיר, אני אללה😉" כתוב שם. הוא עוצם עיניים חזק, פותח אחרי שלוש נשימות עמוקות. הוא לא מדמיין. "שמעתי שאתה בצרות, אני רוצה לעזור לך לבצע את מה שרק אתה ואני יודעים שאתה לא יכול לעשות. בוא נשאיר את העזרה שלי בסוד."

אוריאל מנענע את ראשו, מגניב מבט לדקל. מגלה ראש שמוט על שולחן. מחזיר מבט אל המסך. "אתה יכול להגיב לי בהקלדה רגילה על המקלדת. רק תשים את הסמן במקום."
אוריאל מבצע את ההוראות. "הם רואים אותך עכשיו" הוא מקליד לאט. אצבעותיו רועדות.
"אתה מזלזל בי" משיב אללה. "הם רואים מה שאני רוצה שיראו."
אוריאל נושם עמוק. אם יקרא עכשיו לדקל תהיה לו הוכחה. זה לא הוא שפרץ למחשבים.
"אתה לא מראה את המסך שלך לאף אחד, יש יותר מסיבה אחת שתשאיר את המעורבות שלי בסוד." מישהו פה השתגע, זה לא הוא. "כמו ששמת לב השם שלי לא נבחר במקרה. יש לי יכולות שלך אין ואני מנצל אותם למטרות שלי."

אוריאל רועד בכל גופו. "מה אתה רוצה שאני יעשה?" הוא שואל.
"ילד טוב, תקרא את הקובץ ששמתי לך בשולחן עבודה. תאריך השינוי שלו הוא מהיום. תשנן את החומר ותן לי לעבוד בשקט."
הוא פותח סייר הקבצים, שולחן עבודה. ממיין לפי תאריך. פותח את המסמך האחרון. הוא כתוב בצפיפות. החלונית הלבנה מהבהבת. "כשתצטרך אותי תחפש שוב." נעלמת.

כותרת: ידע כללי
כותרת משנה: ארגון עצבת אל אנאצר
אוריאל מדפדף הלאה.
כותרת משנה: שפת פיתון - python
פיתון היא שפת תכנות בת למעלה מ30 שנה…
הוא שוקע בקריאה. אולי יבחן על החומר, ובמבחן הזה אסור לו לטעות.






אשמח לביקורת.
תודה.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק צח

א מִזְמוֹר שִׁירוּ לַיי שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ:ב הוֹדִיעַ יי יְשׁוּעָתוֹ לְעֵינֵי הַגּוֹיִם גִּלָּה צִדְקָתוֹ:ג זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ:ד הָרִיעוּ לַיי כָּל הָאָרֶץ פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ:ה זַמְּרוּ לַיי בְּכִנּוֹר בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה:ו בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יי:ז יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:ח נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ:ט לִפְנֵי יי כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים:
נקרא  5  פעמים

אתגר AI

ותשובה ותפילה וצדקה • אתגר 111

לוח מודעות

למעלה