הנושאים החמים
הנושאים החמים
ביקורת תעזור לי להתקדם תודה!
היא ישבה שם מאחורי הדלת, שמוטה, ליבה היה ריק. היא היתה קטנה מכדי להבין, מכדי לקום וללכת. בכל זאת קמה. ילדת בית ספר צעירה שיצאה ,משוטטת ברחובות העיר בצעדים של אישה בת 80, עול החיים מכביד על כתפיה הכפופות. ילדה שבועטת באבני רחוב, תוהה אם היה עדיף להיות הן, ילדה שפוגשת ברחוב בנות שהולכות עם האמהות שלהן לקניות, יורדות עם האחים לגינה. חברות שכל שיש להן בעולמן הם המבחנים בלשון ובחשבון ואמא ששואלת אם הן אכלו ארוחת צהריים.
אמא שלה לא שאלה אותה אם היא אכלה ארוחת צהריים. אף אחד לא שאל. ולא רק כי העדיפו שתפסיק לאכול כבר.
היה משעמם ברחוב, אבל גם ככה לא היה לה לאן לחזור אחרי הצעקות האלו, אז היא התיישבה על ספסל אבן. משלימה בליבה עם הידיעה שאף אחד לא ייצא לחפש אותה עכשיו, גם אם נהיה קצת מאוחר מדי בשביל ילדות בגיל שלה. מקסימום יהנו קצת מהשקט. יותר מדי רעש היא עושה.
כשהחושך כבר הרגיש בנוח פרצופים תמהים ניסו להבין מה היא עושה בחוץ, אז היא התחילה לשרך את רגליה למקום הזה שהיא קוראת לו בית. שמנסה כל כך. בדרך המו אליה קולות של השכבה מהחלונות. משפחות היו שם, שלמות. ארוחות וחיוכים ודיבורים של שגרה ועיניה כלו. הלב הקטן שלה לא ידע לקרוא לרגש בשמו, אבל הוא בעט בה בכל הכח. היא רצתה גם להיות שייכת. רצתה נורא.
הגיעה שוב אל מאחורי הדלת, שמעה בחצי אוזן שיחה נסערת, נסובה עליה. לא רצתה להיכנס. לא רצתה שוב ללכת. בבתים אחרים ילדות אכלו חביתה ושתו שוקו, הכינו מערכת למחר. היא קרסה על הרצפה המאובקת של חדר המדרגות, שילבה ידיים בהפגנתיות. כמהה ליחס אך מקווה שאף אחד לא יעבור. תקוות שווא. השכנה עולה, שואלת אם הכל בסדר. היא מהנהנת כמובן, מה תגיד? והרי היא יושבת כאן מקופלת מול הדלת לגמרי מבחירה, יש שיקראו לזה העדפה אופנתית. ילדות עולות, לא חוסכות מבטים. היא מתביישת. מתכווצת. נטושה. מפחדת להיכנס.
היא ישבה שם מאחורי הדלת, שמוטה, ליבה היה ריק. היא היתה קטנה מכדי להבין, מכדי לקום וללכת. בכל זאת קמה. ילדת בית ספר צעירה שיצאה ,משוטטת ברחובות העיר בצעדים של אישה בת 80, עול החיים מכביד על כתפיה הכפופות. ילדה שבועטת באבני רחוב, תוהה אם היה עדיף להיות הן, ילדה שפוגשת ברחוב בנות שהולכות עם האמהות שלהן לקניות, יורדות עם האחים לגינה. חברות שכל שיש להן בעולמן הם המבחנים בלשון ובחשבון ואמא ששואלת אם הן אכלו ארוחת צהריים.
אמא שלה לא שאלה אותה אם היא אכלה ארוחת צהריים. אף אחד לא שאל. ולא רק כי העדיפו שתפסיק לאכול כבר.
היה משעמם ברחוב, אבל גם ככה לא היה לה לאן לחזור אחרי הצעקות האלו, אז היא התיישבה על ספסל אבן. משלימה בליבה עם הידיעה שאף אחד לא ייצא לחפש אותה עכשיו, גם אם נהיה קצת מאוחר מדי בשביל ילדות בגיל שלה. מקסימום יהנו קצת מהשקט. יותר מדי רעש היא עושה.
כשהחושך כבר הרגיש בנוח פרצופים תמהים ניסו להבין מה היא עושה בחוץ, אז היא התחילה לשרך את רגליה למקום הזה שהיא קוראת לו בית. שמנסה כל כך. בדרך המו אליה קולות של השכבה מהחלונות. משפחות היו שם, שלמות. ארוחות וחיוכים ודיבורים של שגרה ועיניה כלו. הלב הקטן שלה לא ידע לקרוא לרגש בשמו, אבל הוא בעט בה בכל הכח. היא רצתה גם להיות שייכת. רצתה נורא.
הגיעה שוב אל מאחורי הדלת, שמעה בחצי אוזן שיחה נסערת, נסובה עליה. לא רצתה להיכנס. לא רצתה שוב ללכת. בבתים אחרים ילדות אכלו חביתה ושתו שוקו, הכינו מערכת למחר. היא קרסה על הרצפה המאובקת של חדר המדרגות, שילבה ידיים בהפגנתיות. כמהה ליחס אך מקווה שאף אחד לא יעבור. תקוות שווא. השכנה עולה, שואלת אם הכל בסדר. היא מהנהנת כמובן, מה תגיד? והרי היא יושבת כאן מקופלת מול הדלת לגמרי מבחירה, יש שיקראו לזה העדפה אופנתית. ילדות עולות, לא חוסכות מבטים. היא מתביישת. מתכווצת. נטושה. מפחדת להיכנס.
