שיר שכתבתי אחרי פטירת אבי ז"ל.
שיר ראשון שלי.
קינה על אבא טהור וישר דרך, שנלקח בדמי ימיו.
קינה על איש שלא פגע באיש, היה אוהב ונאהב.
ואיך רואים את הכל רק אחרי שהלך?
ומתגעגעים למשהו שכבר אין עוד, פרח.
אבא יקר, עולות לי דמעות כשאני חושבת עליך.
כמה טוב נתת, כמה הענקת ממה שאין לך.
חשבת עלינו גם במחיר שלא נהייה נוכחים בחייך.
חשבת עלינו גם במחיר של אובדן חייך.
ואיך ישבת בלעדינו, ואיך נפגעת מאיתנו,
מהילדים שלך שתוכנתו להרוס.
ואיך המשכת לדאוג, לחבוק ולאהוב אותנו,
גם כשניסו אותך לרמוס,
ואיך אנחנו לא הערכנו, רק זילזלנו.
התעוורנו, לא ראינו, לא שמענו.
ואין נחמה, ואין השלמה, ואין מוצא,
חיפשתי אותך בכל מקום, ואינך נמצא.
כי בשברון הלב עלית לשמים,
ועכשיו יורדות דמעות כמים.
הלכת למקום של אנשים טובים.
ואין ילדים סביב מיטתך אוהבים וכואבים.
ואין מנוחה לשבת שיבעה על אב.
כי אם הורסת גם אז, אפילו אז.
והנכדים, ילדינו, לא צועקים איפה סבא,
הם לא מכירים, את מי שהיה לנו אבא.
היית חסר לנו, ואנחנו לך,
ולא יכולנו להתאחד בגלל יד שבחשה.
ובבית החולים, לפני מיתתך,
פתאום אהבתי, התחברתי, הרגשתי אותך.
פתאום דאגתי לחייך, הקצרים, הכואבים,
פתאום הרגשתי ייסוריך, הגופניים, הנפשיים.
פתאום התחברתי אליך בכל נפש ולב,
וכל כאב שלך, הרגשתי שלי הוא כואב.
פתאום נפל מסך גבוהה בן שנים,
התעוררו, הקיצו מתרדמתם ישנים,
ועטפתי, וחיבקתי, וטיפלתי,
וקמתי באשמורת ועם אור ראשון הגעתי.
לחשתי לך שוב ושוב "אבא אני אוהבת"
והחיוך שחייכת בכל פעם נגע לי בנפש.
והתעוררת, והתאוששת, והמדדים עלו,
והתקוות לעתיד מאוחד נסללו,
ואהבתי אותך כל כך, אבא,
כמו שלא אהבתי מעולם,
ורציתי אותך כל כך, אבא,
כמו שלא רציתי אף פעם,
ופתאום מודיעים, שלא נשאר הרבה זמן,
חול המועד פסח, י"ט בניסן.
חג החירות שלך הגיע,
ויצאה לה הנשמה.
מעולם מלא שיעבוד וסבל עליתה,
השמיימה בסערה,
61 שנים של גלות עברת,
אל מקומך בגנזי מרומים הגעת.
אין כאבים, אין ילדים מנוכרים,
אין חובות ולחצים רבים אחרים,
אני יודעת שטוב לך שם,
במקום השמור לצדיקים, לבעלי יסורים.
אבל אני כאן כואבת, מתגעגעת,
נשרפת מבפנים.
חודש הוא רק 30 ימים,
לא הספיק לי הזמן, לא מלאו הימים,
כל כך רוצה אותך עוד,
ואתה - במעלות רמים.
אין מילים שיביעו את גודל ההחמצה,
ההפסד, החורבן.
אני רוצה אותך, אבא,
אבל אתה כבר לא כאן.
ה' ינחמנו בתחיית המתים.
ועד אז אבא, נוח מנוחת עולמים.
שיר ראשון שלי.
קינה על אבא טהור וישר דרך, שנלקח בדמי ימיו.
קינה על איש שלא פגע באיש, היה אוהב ונאהב.
ואיך רואים את הכל רק אחרי שהלך?
ומתגעגעים למשהו שכבר אין עוד, פרח.
אבא יקר, עולות לי דמעות כשאני חושבת עליך.
כמה טוב נתת, כמה הענקת ממה שאין לך.
חשבת עלינו גם במחיר שלא נהייה נוכחים בחייך.
חשבת עלינו גם במחיר של אובדן חייך.
ואיך ישבת בלעדינו, ואיך נפגעת מאיתנו,
מהילדים שלך שתוכנתו להרוס.
ואיך המשכת לדאוג, לחבוק ולאהוב אותנו,
גם כשניסו אותך לרמוס,
ואיך אנחנו לא הערכנו, רק זילזלנו.
התעוורנו, לא ראינו, לא שמענו.
ואין נחמה, ואין השלמה, ואין מוצא,
חיפשתי אותך בכל מקום, ואינך נמצא.
כי בשברון הלב עלית לשמים,
ועכשיו יורדות דמעות כמים.
הלכת למקום של אנשים טובים.
ואין ילדים סביב מיטתך אוהבים וכואבים.
ואין מנוחה לשבת שיבעה על אב.
כי אם הורסת גם אז, אפילו אז.
והנכדים, ילדינו, לא צועקים איפה סבא,
הם לא מכירים, את מי שהיה לנו אבא.
היית חסר לנו, ואנחנו לך,
ולא יכולנו להתאחד בגלל יד שבחשה.
ובבית החולים, לפני מיתתך,
פתאום אהבתי, התחברתי, הרגשתי אותך.
פתאום דאגתי לחייך, הקצרים, הכואבים,
פתאום הרגשתי ייסוריך, הגופניים, הנפשיים.
פתאום התחברתי אליך בכל נפש ולב,
וכל כאב שלך, הרגשתי שלי הוא כואב.
פתאום נפל מסך גבוהה בן שנים,
התעוררו, הקיצו מתרדמתם ישנים,
ועטפתי, וחיבקתי, וטיפלתי,
וקמתי באשמורת ועם אור ראשון הגעתי.
לחשתי לך שוב ושוב "אבא אני אוהבת"
והחיוך שחייכת בכל פעם נגע לי בנפש.
והתעוררת, והתאוששת, והמדדים עלו,
והתקוות לעתיד מאוחד נסללו,
ואהבתי אותך כל כך, אבא,
כמו שלא אהבתי מעולם,
ורציתי אותך כל כך, אבא,
כמו שלא רציתי אף פעם,
ופתאום מודיעים, שלא נשאר הרבה זמן,
חול המועד פסח, י"ט בניסן.
חג החירות שלך הגיע,
ויצאה לה הנשמה.
מעולם מלא שיעבוד וסבל עליתה,
השמיימה בסערה,
61 שנים של גלות עברת,
אל מקומך בגנזי מרומים הגעת.
אין כאבים, אין ילדים מנוכרים,
אין חובות ולחצים רבים אחרים,
אני יודעת שטוב לך שם,
במקום השמור לצדיקים, לבעלי יסורים.
אבל אני כאן כואבת, מתגעגעת,
נשרפת מבפנים.
חודש הוא רק 30 ימים,
לא הספיק לי הזמן, לא מלאו הימים,
כל כך רוצה אותך עוד,
ואתה - במעלות רמים.
אין מילים שיביעו את גודל ההחמצה,
ההפסד, החורבן.
אני רוצה אותך, אבא,
אבל אתה כבר לא כאן.
ה' ינחמנו בתחיית המתים.
ועד אז אבא, נוח מנוחת עולמים.