היי. התחלת סיפור, כרגע אין לו צפי להמשך (אולי פרק או שניים, לא יותר) משום שיש לי 2 סיפורים נוספים בתהליך כתיבה ועוד אחד בע"ה בתהליך הו"ל - עריכה כולל הכל.
אשמח לתגובות וביקורות. תודה!
בס"ד
פרולוג:
העבר שלי תמיד היה אוסף קטוע של זכרונות, כאלה שהצטרפו זה לזה באיטיות נוראית, מדממת. זכרתי סלע, שהיה בו בקע לא קטן. הייתי נוזל אז, צרוב בחום, מלוחך באש להבה שסבבה אותי מכל עבר. טפטפתי דרך הבקע, ממלא את הבור הענק עליו נח הסלע, טיפה ועוד טיפה, הולכת ומצטברת, מכסה הכל, מרגישה כל זרזיף אדמה חרוך, אינה נטמעת בו, לא זולגת פנימה.
לא הרבה אחר כך היו צעקות, צווחות אימה בלבלו את יישותי, זעקו לי שמשהו לא בסדר, שגם אני לא בסדר. אחריהן הגיעו הסירנות, מייבבות בקולות צורמים, מנגנות באוזני בלי סוף נגינת נכאים. היו גם הבזקים, כאלה שהציפו את החשיכה שירדה על העולם באור לבן, מסמא, בקעו את הערפילים שכיסו על האש, על הלבה שסבבה אותי, שהיתה אני עצמי.
בסוף שככה האש, גם אני הצטננתי סוף סוף, הפכתי צמיגי יותר, מעין ג'לי, סמיך ושקוף מעט. החלוקים הלבנים נגלו בפני פתאום, מכונות גדולות שבקצותיהן גלילי גומי עבים שאבו אותי לתוכם, פיצלו אותי לתוך מבחנות קטנות, קטנטנות.
זה כאב. להיות מחולק כל כך, להרגיש את עצמי מפורק לאלפי חתיכות הכלואות בזכוכית שקופה. אבל לאף אחד לא היה אכפת, נראה שהחלוקים הלבנים אהבו להתעסק בי, לערבב אותי עם חומרים שונים, בעלי ריח דוחה, צמיגיות לוחצת ומגע שורף. הם שפכו אותי שוב ושוב, העבירו אותי ממבחנה למבחנה, התעסקו בכל תא ותא שבי, לא הותירו לי רגע שקט, רגע מנוחה לנסות ולהבין מה קורה לי. מי אני. מה אני. כל זה לא היה ברור.
עם החודשים שחלפו באיטיות מיסרת, הגיעו גם הגילויים. לא שלי, של החלוקים, הם צרחו בשמחה, רקדו סביבי באושר, פתחו שמפניות והמשיכו להציק ולהפריע.
ויום אחד, הם שמו אותי האחד בקערה, ושמו עוד אחד ממני בקערה נוספת, צמודה. זה היה רגע אושר בשבילי, תססתי, הפכתי את הקערות בהן שהיתי, קירבתי כל אחד מהחלקים שלי זה לזה, הרגשתי סוף כל סוף מעט שלם יותר. רק מעט, חסרו לי עוד 4762 חלקים, הם שהו כל כך קרוב אלי, במרחק נגיעה, אך לא יכולתי להגיע אליהם, פשוט לא.
החזירו אותי למבחנה גדולה יותר, לא בהרבה, מיקמו אותי קרוב לשאר המבחנות, אך לא מדי. זה הכעיס אותי, אבל לא יכולתי לעשות דבר, שום דבר.
כך חלף יום ועוד יום, הפך לשבוע, שבועיים, שלושה. לא התחדש הרבה בשבועות הללו, לא בשבילי בכל אופן, אך בסופם אספו את כל המבחנות שלי, שפכו אותם לתוך תבנית ארוכה, בעלת גבולות לא ברורים. שוב הייתי שלם, שוב הייתי אחד.
היה מכסה לתבנית, גם לו היתה צורה, הוא היה אטום. סגרו אותו עלי, גררו אותי למקום אחר.בו לא הייתי מעודי, הרגשתי זאת בכל תא שבי, לראות לא יכולתי. נהיה לי קר פתאום, קר כל כך. הקור הלך וגבר, צרב אותי בכפור עז. דווקא אז הסתדרו לי דברים, התאים שלי החלו לתקשר, יצרו שלד, איברים, גידים, רקמות, עור. הפכו אותי לאדם.
היה מעייף. אז נרדמתי. התעוררתי רק כאשר אור לבן עז חדר את עיני השמאלית, ניסיתי לסגור אותה, אך היה דבר מה שהפריע לי, לא ידעתי להסביר מהו, רק הרגשתי אותו תופס חזק בעפעפי, לא מרפה.
"האישון מצטמצם" עלה קול מוכר באזני. האור עזב אותי לרגעים וחזר שוב "מגיב כמו שצריך" ציין הקול, מרוצה למדי.
פקחתי את עיני השניה, החלוק הלבן, שלא מזמן היה מטושטש ומעורפל לי, נראה ברור פתאום. היה לו שפם, עיניים קטנות ירוקות ואף נשרי.
"עזוב אותי" גנחתי, דחפתי את ידו ממני, הענקתי לעצמי הקלה.
החלוק הלבן התבונן בי בבעתה, שאר החלוקים שסבבו אותי נרתעו אחורה, הביטו זה בזה בתהייה.
"שלום, רֵד" החלוק שהעיר אותי התעשת, די מהר "אני ד"ר ניידל, נעים מאד".
התבוננתי בידו המושטת, תהיתי מה רצונו ממני, שאלתי עצמי האם הוא קרא לי רד. למה ומדוע. הרי שמי אינו רד, מעולם לא שמעתי שם כזה. בכלל אין לי שם, אני רק יישות, מורכבת מתאים, תאים, מולקולות ועוד מולקולות.
"כעת אתה אמור ללחוץ לי את היד" הבהיר הד"ר, אחז בכף ידי, פרש אותה, לחץ ונענע מעלה מטה. "אתה מבין אותי, נכון?".
קימטתי מצח ומשכתי את ידי לאט מידו, היא צנחה מטה חזרה, כבדה כל כך, מגושמת.
"אתה מבין אותי?" שאל שוב הד"ר "דיברת מקודם".
"לא" שיקרתי "לא הבנתי מילה".פחדתי ממנו ואחרי שהוצאתי את המילים מפי הבנתי שזו תגובה מטופשת, הכי מטופשת שיכולה להיות.
הוא חייך, שפתיו רעדו לרגע ואז הוא פרץ בצחוק שהדביק חיוכים על כל החלוקים והרגיז אותי מאד.
"אני שמח שאנו מבינים זה את זה, רד" הוא התרצן ברגע, ציין שוב את השם הזה, המוזר "אני מבטיח לך, אנו נעשה דברים גדולים יחד" עיניו הבזיקו, הלהט בקולו היה חזק ותקיף "גדולים ממה שהאנושות כולה ידעה אי פעם".
אשמח לתגובות וביקורות. תודה!
בס"ד
פרולוג:
העבר שלי תמיד היה אוסף קטוע של זכרונות, כאלה שהצטרפו זה לזה באיטיות נוראית, מדממת. זכרתי סלע, שהיה בו בקע לא קטן. הייתי נוזל אז, צרוב בחום, מלוחך באש להבה שסבבה אותי מכל עבר. טפטפתי דרך הבקע, ממלא את הבור הענק עליו נח הסלע, טיפה ועוד טיפה, הולכת ומצטברת, מכסה הכל, מרגישה כל זרזיף אדמה חרוך, אינה נטמעת בו, לא זולגת פנימה.
לא הרבה אחר כך היו צעקות, צווחות אימה בלבלו את יישותי, זעקו לי שמשהו לא בסדר, שגם אני לא בסדר. אחריהן הגיעו הסירנות, מייבבות בקולות צורמים, מנגנות באוזני בלי סוף נגינת נכאים. היו גם הבזקים, כאלה שהציפו את החשיכה שירדה על העולם באור לבן, מסמא, בקעו את הערפילים שכיסו על האש, על הלבה שסבבה אותי, שהיתה אני עצמי.
בסוף שככה האש, גם אני הצטננתי סוף סוף, הפכתי צמיגי יותר, מעין ג'לי, סמיך ושקוף מעט. החלוקים הלבנים נגלו בפני פתאום, מכונות גדולות שבקצותיהן גלילי גומי עבים שאבו אותי לתוכם, פיצלו אותי לתוך מבחנות קטנות, קטנטנות.
זה כאב. להיות מחולק כל כך, להרגיש את עצמי מפורק לאלפי חתיכות הכלואות בזכוכית שקופה. אבל לאף אחד לא היה אכפת, נראה שהחלוקים הלבנים אהבו להתעסק בי, לערבב אותי עם חומרים שונים, בעלי ריח דוחה, צמיגיות לוחצת ומגע שורף. הם שפכו אותי שוב ושוב, העבירו אותי ממבחנה למבחנה, התעסקו בכל תא ותא שבי, לא הותירו לי רגע שקט, רגע מנוחה לנסות ולהבין מה קורה לי. מי אני. מה אני. כל זה לא היה ברור.
עם החודשים שחלפו באיטיות מיסרת, הגיעו גם הגילויים. לא שלי, של החלוקים, הם צרחו בשמחה, רקדו סביבי באושר, פתחו שמפניות והמשיכו להציק ולהפריע.
ויום אחד, הם שמו אותי האחד בקערה, ושמו עוד אחד ממני בקערה נוספת, צמודה. זה היה רגע אושר בשבילי, תססתי, הפכתי את הקערות בהן שהיתי, קירבתי כל אחד מהחלקים שלי זה לזה, הרגשתי סוף כל סוף מעט שלם יותר. רק מעט, חסרו לי עוד 4762 חלקים, הם שהו כל כך קרוב אלי, במרחק נגיעה, אך לא יכולתי להגיע אליהם, פשוט לא.
החזירו אותי למבחנה גדולה יותר, לא בהרבה, מיקמו אותי קרוב לשאר המבחנות, אך לא מדי. זה הכעיס אותי, אבל לא יכולתי לעשות דבר, שום דבר.
כך חלף יום ועוד יום, הפך לשבוע, שבועיים, שלושה. לא התחדש הרבה בשבועות הללו, לא בשבילי בכל אופן, אך בסופם אספו את כל המבחנות שלי, שפכו אותם לתוך תבנית ארוכה, בעלת גבולות לא ברורים. שוב הייתי שלם, שוב הייתי אחד.
היה מכסה לתבנית, גם לו היתה צורה, הוא היה אטום. סגרו אותו עלי, גררו אותי למקום אחר.בו לא הייתי מעודי, הרגשתי זאת בכל תא שבי, לראות לא יכולתי. נהיה לי קר פתאום, קר כל כך. הקור הלך וגבר, צרב אותי בכפור עז. דווקא אז הסתדרו לי דברים, התאים שלי החלו לתקשר, יצרו שלד, איברים, גידים, רקמות, עור. הפכו אותי לאדם.
היה מעייף. אז נרדמתי. התעוררתי רק כאשר אור לבן עז חדר את עיני השמאלית, ניסיתי לסגור אותה, אך היה דבר מה שהפריע לי, לא ידעתי להסביר מהו, רק הרגשתי אותו תופס חזק בעפעפי, לא מרפה.
"האישון מצטמצם" עלה קול מוכר באזני. האור עזב אותי לרגעים וחזר שוב "מגיב כמו שצריך" ציין הקול, מרוצה למדי.
פקחתי את עיני השניה, החלוק הלבן, שלא מזמן היה מטושטש ומעורפל לי, נראה ברור פתאום. היה לו שפם, עיניים קטנות ירוקות ואף נשרי.
"עזוב אותי" גנחתי, דחפתי את ידו ממני, הענקתי לעצמי הקלה.
החלוק הלבן התבונן בי בבעתה, שאר החלוקים שסבבו אותי נרתעו אחורה, הביטו זה בזה בתהייה.
"שלום, רֵד" החלוק שהעיר אותי התעשת, די מהר "אני ד"ר ניידל, נעים מאד".
התבוננתי בידו המושטת, תהיתי מה רצונו ממני, שאלתי עצמי האם הוא קרא לי רד. למה ומדוע. הרי שמי אינו רד, מעולם לא שמעתי שם כזה. בכלל אין לי שם, אני רק יישות, מורכבת מתאים, תאים, מולקולות ועוד מולקולות.
"כעת אתה אמור ללחוץ לי את היד" הבהיר הד"ר, אחז בכף ידי, פרש אותה, לחץ ונענע מעלה מטה. "אתה מבין אותי, נכון?".
קימטתי מצח ומשכתי את ידי לאט מידו, היא צנחה מטה חזרה, כבדה כל כך, מגושמת.
"אתה מבין אותי?" שאל שוב הד"ר "דיברת מקודם".
"לא" שיקרתי "לא הבנתי מילה".פחדתי ממנו ואחרי שהוצאתי את המילים מפי הבנתי שזו תגובה מטופשת, הכי מטופשת שיכולה להיות.
הוא חייך, שפתיו רעדו לרגע ואז הוא פרץ בצחוק שהדביק חיוכים על כל החלוקים והרגיז אותי מאד.
"אני שמח שאנו מבינים זה את זה, רד" הוא התרצן ברגע, ציין שוב את השם הזה, המוזר "אני מבטיח לך, אנו נעשה דברים גדולים יחד" עיניו הבזיקו, הלהט בקולו היה חזק ותקיף "גדולים ממה שהאנושות כולה ידעה אי פעם".