סיפור בהמשכים רֵד

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
היי. התחלת סיפור, כרגע אין לו צפי להמשך (אולי פרק או שניים, לא יותר) משום שיש לי 2 סיפורים נוספים בתהליך כתיבה ועוד אחד בע"ה בתהליך הו"ל - עריכה כולל הכל.
אשמח לתגובות וביקורות. תודה!

בס"ד
פרולוג:
העבר שלי תמיד היה אוסף קטוע של זכרונות, כאלה שהצטרפו זה לזה באיטיות נוראית, מדממת. זכרתי סלע, שהיה בו בקע לא קטן. הייתי נוזל אז, צרוב בחום, מלוחך באש להבה שסבבה אותי מכל עבר. טפטפתי דרך הבקע, ממלא את הבור הענק עליו נח הסלע, טיפה ועוד טיפה, הולכת ומצטברת, מכסה הכל, מרגישה כל זרזיף אדמה חרוך, אינה נטמעת בו, לא זולגת פנימה.
לא הרבה אחר כך היו צעקות, צווחות אימה בלבלו את יישותי, זעקו לי שמשהו לא בסדר, שגם אני לא בסדר. אחריהן הגיעו הסירנות, מייבבות בקולות צורמים, מנגנות באוזני בלי סוף נגינת נכאים. היו גם הבזקים, כאלה שהציפו את החשיכה שירדה על העולם באור לבן, מסמא, בקעו את הערפילים שכיסו על האש, על הלבה שסבבה אותי, שהיתה אני עצמי.
בסוף שככה האש, גם אני הצטננתי סוף סוף, הפכתי צמיגי יותר, מעין ג'לי, סמיך ושקוף מעט. החלוקים הלבנים נגלו בפני פתאום, מכונות גדולות שבקצותיהן גלילי גומי עבים שאבו אותי לתוכם, פיצלו אותי לתוך מבחנות קטנות, קטנטנות.
זה כאב. להיות מחולק כל כך, להרגיש את עצמי מפורק לאלפי חתיכות הכלואות בזכוכית שקופה. אבל לאף אחד לא היה אכפת, נראה שהחלוקים הלבנים אהבו להתעסק בי, לערבב אותי עם חומרים שונים, בעלי ריח דוחה, צמיגיות לוחצת ומגע שורף. הם שפכו אותי שוב ושוב, העבירו אותי ממבחנה למבחנה, התעסקו בכל תא ותא שבי, לא הותירו לי רגע שקט, רגע מנוחה לנסות ולהבין מה קורה לי. מי אני. מה אני. כל זה לא היה ברור.
עם החודשים שחלפו באיטיות מיסרת, הגיעו גם הגילויים. לא שלי, של החלוקים, הם צרחו בשמחה, רקדו סביבי באושר, פתחו שמפניות והמשיכו להציק ולהפריע.
ויום אחד, הם שמו אותי האחד בקערה, ושמו עוד אחד ממני בקערה נוספת, צמודה. זה היה רגע אושר בשבילי, תססתי, הפכתי את הקערות בהן שהיתי, קירבתי כל אחד מהחלקים שלי זה לזה, הרגשתי סוף כל סוף מעט שלם יותר. רק מעט, חסרו לי עוד 4762 חלקים, הם שהו כל כך קרוב אלי, במרחק נגיעה, אך לא יכולתי להגיע אליהם, פשוט לא.
החזירו אותי למבחנה גדולה יותר, לא בהרבה, מיקמו אותי קרוב לשאר המבחנות, אך לא מדי. זה הכעיס אותי, אבל לא יכולתי לעשות דבר, שום דבר.
כך חלף יום ועוד יום, הפך לשבוע, שבועיים, שלושה. לא התחדש הרבה בשבועות הללו, לא בשבילי בכל אופן, אך בסופם אספו את כל המבחנות שלי, שפכו אותם לתוך תבנית ארוכה, בעלת גבולות לא ברורים. שוב הייתי שלם, שוב הייתי אחד.
היה מכסה לתבנית, גם לו היתה צורה, הוא היה אטום. סגרו אותו עלי, גררו אותי למקום אחר.בו לא הייתי מעודי, הרגשתי זאת בכל תא שבי, לראות לא יכולתי. נהיה לי קר פתאום, קר כל כך. הקור הלך וגבר, צרב אותי בכפור עז. דווקא אז הסתדרו לי דברים, התאים שלי החלו לתקשר, יצרו שלד, איברים, גידים, רקמות, עור. הפכו אותי לאדם.
היה מעייף. אז נרדמתי. התעוררתי רק כאשר אור לבן עז חדר את עיני השמאלית, ניסיתי לסגור אותה, אך היה דבר מה שהפריע לי, לא ידעתי להסביר מהו, רק הרגשתי אותו תופס חזק בעפעפי, לא מרפה.
"האישון מצטמצם" עלה קול מוכר באזני. האור עזב אותי לרגעים וחזר שוב "מגיב כמו שצריך" ציין הקול, מרוצה למדי.
פקחתי את עיני השניה, החלוק הלבן, שלא מזמן היה מטושטש ומעורפל לי, נראה ברור פתאום. היה לו שפם, עיניים קטנות ירוקות ואף נשרי.
"עזוב אותי" גנחתי, דחפתי את ידו ממני, הענקתי לעצמי הקלה.
החלוק הלבן התבונן בי בבעתה, שאר החלוקים שסבבו אותי נרתעו אחורה, הביטו זה בזה בתהייה.
"שלום, רֵד" החלוק שהעיר אותי התעשת, די מהר "אני ד"ר ניידל, נעים מאד".
התבוננתי בידו המושטת, תהיתי מה רצונו ממני, שאלתי עצמי האם הוא קרא לי רד. למה ומדוע. הרי שמי אינו רד, מעולם לא שמעתי שם כזה. בכלל אין לי שם, אני רק יישות, מורכבת מתאים, תאים, מולקולות ועוד מולקולות.
"כעת אתה אמור ללחוץ לי את היד" הבהיר הד"ר, אחז בכף ידי, פרש אותה, לחץ ונענע מעלה מטה. "אתה מבין אותי, נכון?".
קימטתי מצח ומשכתי את ידי לאט מידו, היא צנחה מטה חזרה, כבדה כל כך, מגושמת.
"אתה מבין אותי?" שאל שוב הד"ר "דיברת מקודם".
"לא" שיקרתי "לא הבנתי מילה".פחדתי ממנו ואחרי שהוצאתי את המילים מפי הבנתי שזו תגובה מטופשת, הכי מטופשת שיכולה להיות.
הוא חייך, שפתיו רעדו לרגע ואז הוא פרץ בצחוק שהדביק חיוכים על כל החלוקים והרגיז אותי מאד.
"אני שמח שאנו מבינים זה את זה, רד" הוא התרצן ברגע, ציין שוב את השם הזה, המוזר "אני מבטיח לך, אנו נעשה דברים גדולים יחד" עיניו הבזיקו, הלהט בקולו היה חזק ותקיף "גדולים ממה שהאנושות כולה ידעה אי פעם".
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מרתק ממש!!!
מחכה להמשך.

נשמח להתעדכן כשהוא יוצא...
תודה רבה!
בע"ה ט"ו בשבט. לצערי לא הספקתי את החגים הקרובים... מה שכן, הפלוס - מקווה שעד אז אוכל לכתוב בסוף הספר: חלק הבא (עובדת על זה רציני, כבר כמעט 50 עמודים + אפילוג, איך אפשר בלי :))
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק 1:
"בוקר, רד" מישהו מנענע את כתפי. אני מושך את השמיכה על פני, מטשטש את האור הדולק מעלי, מפריע לי לישון.
"אני עייף" אני מודיע בחצי קול "תחזור יותר מאוחר".
"אתה עייף?" תמה ג'ון "שוב שיחקת פיפה כל הלילה?".
"לא כל הלילה" אני מצטדק, מסיר מעלי את השמיכה ומשפשף את עיני "רק עד ארבע ככה".
"עכשיו כבר שש" מציין ג'ון. ידו משחקת בבלוריתו החומה. אני שונא את התנועה הזו שלו, למרות שאותו ספציפית קל לי לחבב.
"תתארגן" הוא אומר "לא שאני יודע איך נצליח היום ככה, אבל תצטרך להתמודד עם זה".
אני פולט אוף נרגז, מתרומם, שוטף את פני ומביט בו חזרה. "אני מוכן" אני מציין כשהוא לא מגיב.
"כלל מספר אחד" ג'ון תמיד היה דקדקן "התגבשויות למיניהן רק בתוך המכון. אני לא צריך להזכיר לך את זה".
"פרט למקרים יוצאי דופן" אני משנן. מגלגל את עיני "אפשר להגיד שלא באלי? אני אתגבש ברכב".
"בלתי אפשרי" ג'ון לא מרחם עלי, לא בקטעים האלו "מאוחר. אנחנו צריכים כבר להיות בגרנד סנטרל".
"בסדר, בסדר" אני רוטן. עוצם עיניים, מניח למולקולות שלי להתעוות מעט, להתרחק זו מזו, לנוע ולהתקרב שנית, מעניק צבע ופיגמנט ופותח עיני כלב רועה גרמני בן כ3 שנים.
"נזוז" ג'ון כבר רגיל "אלביש אותך אחר כך, צריך להספיק לפני הפקקים".
הספקנו את הפקקים, כלומר נתקענו בהם. ג'ון כמובן הפעיל סירנה והמשיך בפרצוף קשוח כל הדרך עד ליעד.
"שים לב" הוא אומר בזמן שהוא מלביש אותי באפוד המבצעי "חלק מהתרגול זה גם להתנהג כמו הדמות אליה אתה מגובש, אני לא רוצה הפעם שום התנהגות מוזרה אם אחד מהאנשים מחליט ללטף אותך, לנבוח אליך בקול או לעשות לך פרצופים, מבין?".
אני נובח בהסכמה מאולצת. לצערי, מעולם לא הצלחתי להתגבר על המחסום הזה. כשאני מתגבש, איני מצליח לפעול בצורה הנוגדת את איברי הפנימיים.
"מעולה" ג'ון מרוצה. אני פחות. הוא יוצא מן הרכב, פותח עבורי את הדלת, מאפשר לי לקפץ אל הקרקע, תחת כריות כפות רגלי היא נוחה במיוחד.
"רגלי" הוא מורה. אני נצמד לרגלו הימנית כמו עלוקה, כל הדרך עד לעמדה הלא מוכרזת שלנו, הממוקמת מול השערים.
הגרנד סנטרל הוא מתחם ענק, מעוצב באומנות רומית מעניינת, אך חיוורת למדי לעיני הכלב שלי, שמעניקות להכל גוון אפור המשתנה בעוצמתו. האנשים בה הם תחום ענין אחר לגמרי, אותו אני לא אוהב בכלל, במיוחד עם שלל הריחות המצטרף אליהם, מכה בחוטמי בעוצמה בכל פעם מחדש.
אני לא אמור להתמקד בהם, אלא במה שהם נושאים בידיהם ומתחת לבגדיהם. על אף המאבטחים הניצבים בפתח התחנה, תמיד ייתכנו זליגות או חוסר ערנות מסוכנת.
איני אמור לעשות הרבה מלבד לעמוד על ארבעת רגלי ולהביט בעוברים ושבים, סדר יומם נראה מעניין יותר משלי, גם חופשי יותר. הם לא כלואים במכון מטופש. אף אחד לא קובע להם שעות שינה, לפחות מנסה. אף אחד לא קובע להם באיזה צורות ולבוש הם יכולים לצאת אל הרחוב ולאיזה מהם בדיוק. הם חופשיים לעשות כהוות נפשם. כל שירצו.
לא הכל, לא ממש. לכן אני מוצב פה, מתפקידי למנוע מאנשים חופשיים בעלי כוונות זדוניות לבצע את זממם ובעצם להפוך אותם ללא חופשיים. זה לא נותן לי סיפוק בכלל, כי כל כלב ממוצע יכול לעשות את זה, אני מסוגל להרבה יותר. יותר ממה שהמדענים הטיפשים חושבים שאני מסוגל.
ריח אבק שריפה לוכד את חושי, אני מתמתח, ג'ון נדרך, מזעיק עזרה בלחיצה על האוזניה. את הריח אני מאתר על פני גבר הסוחב עמו עגלת תינוק. ריקה, אלא מה, היא לא מדיפה שמץ ניחוח, מלבד לאותו ריח מחשיד.
אני קרב אליו אט אט, ג'ון משים עצמו מדבר בפלאפון, אינו זורק מבט לכיוון אליו אני צועד, רק הולך בשאננות לצידי.
אני קרוב מספיק כדי להסתער, קרוב גם כדי שהחשוד יבחין בי ויזרז את צעדיו. הוא נחשף והוא מודע לזה.
"עצור" ג'ון שולף את נשקו, אני מזנק על החשוד, נובח. אזעקה נשמעת ברקע, אנשים צורחים, בורחים אל עבר השערים.
החשוד שולח את ידיו לתוך העגלה, מוציא משם את נשקו. לא סתם נשק, M4, דורך ויורה לעברנו צרור.
ג'ון מתגלגל הצידה. אני חומק בקלילות בין הקליעים השורקים, שלושה פוגעים בי, נבלמים בתאי ג'לי, מושחלים החוצה באותה מהירות בה ניתזו אלי.
התוקף נרתע, צועד אחורה ומתחיל לירות לכל עבר, אימה על פניו. תכף יסתיימו לו הכדורים בקנה, לא נותרו לו הרבה, אבל הסכנה לאנשים המעטים שלא הספיקו לברוח ומצטודדים כעת בשולי המתחם אינה מאפשרת לי להשתהות. אני מזנק, פוגע בנשק, חוטף תוך כדי כדור נוסף וצונח על הארץ, מותש.
שקט משתרר סביבי. הרובה, אותו הפכתי במגע כף רגלי הקדמית לצעצוע, אינו מרעיש עוד את התחנה. הסכנה כבר אינה קיימת. רק הקליע, שהצליח לחדור את ההגנות שהקפתי סביב גופי, פועל עלי לאט.
אני מתקשה לנשום, מחרחר נואשות, קצף יוצא מפי, העולם מקבל צבע כהה מהרגיל.
"תתפקס, רד!" ג'ון צורח. מנענע את גופי, מכאיב לי במקום פצע הכניסה "תתעשת על עצמך".
אני מנסה. לא קל להתמקד במולקולות שלי כשהעולם משחיר אט אט. את הקליע אני מוצא בריאתי השמאלית, משחיל אותו החוצה דרך החור הקרוע בה, סוגר את הרקמות הפצועות. נושם בהקלה כשהחמצן חודר אלי, מצליח להשתמר בי.
ג'ון נוטל את הקליע, מחליק אותו לכיסו, מסמן לי לשחק אותה פצוע וקורא לעזרה בקשר, הפעם זה של המכון.
העזרה מגיעה בדמות אמבולנס וטרינרי, שני פרמדיקים ואלונקה אחת קטנה, שהיו מוכנים כל העת בקרבת מקום. באמבולנס אני מרשה לעצמי לחזור לחיים ולאחר הסכמתו של ג'ון להתגבש לכדי עצמי האמיתי.
"עבודה יפה" ממרפק אותי ג'ון "רק הלחצת אותי נורא כשהתנשפת לך ככה".
"מצטער" אני אומר, תופס ממנו מעט מרחק. אני לא אוהב את המגע של אחרים בי. מספיקות לי המולקולות שלי.
"אל תצטער" נוזף ג'ון "פשוט פעם הבאה תקפיד לישון לפי ההוראות".
"לא באלי" אני מגיב, יודע שצמד המילים האלה מעצבנות את ג'ון עד כדי רתיחה.
"לא באלך, כן באלך" ג'ון לא מתעצבן הפעם, קולו מטיח בי את עתידי הקרוב "עכשיו מצפה לך הרבה זמן שינה".
אני שותק, נמרח על האלונקה. אני שונא את המבחנות, שונא אותן עד מוות ולא ברור לי כיצד אוכל לחמוק מהן הפעם. לא אחרי הפאשלה האדירה שהיתה לי.
 

סיפור8

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בעז"ה

סיפור יפה ממש:) מכניסה אותנו יפה לעניינים. באמת פחות הבנתי למה לוקחים אותו ככלב גישוש, נראה שיש לו פוטנציאל מבצעי הרבה יותר מאשר לתפקיד של כלב גישוש.
אגב תאים ומולקולות הם שני דברים שונים, אולי כדאי לשים לב לזה, לא הצלחתי להבין איך הלבה הזו בתחילת הסיפור עשויה מתאים...

אגב נוסף... יש לך הספקי כתיבה לא רגילים:oops: טיפים לאנשים שלוקח להם יותר זמן לגבש סיפור?
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בעז"ה

סיפור יפה ממש:) מכניסה אותנו יפה לעניינים. באמת פחות הבנתי למה לוקחים אותו ככלב גישוש, נראה שיש לו פוטנציאל מבצעי הרבה יותר מאשר לתפקיד של כלב גישוש.
אגב תאים ומולקולות הם שני דברים שונים, אולי כדאי לשים לב לזה, לא הצלחתי להבין איך הלבה הזו בתחילת הסיפור עשויה מתאים...

אגב נוסף... יש לך הספקי כתיבה לא רגילים:oops: טיפים לאנשים שלוקח להם יותר זמן לגבש סיפור?
תודה. כלב גישוש - יוסבר בפרק הבא בע"ה. צודקת לחלוטין.
תאים ומולקולות - ממה שידוע לי תאים הם בעצם חלקיקי האיברים שלנו, המולקולות הם מה שמרכיב אותם. מבחינתי כשמדובר על תאים - הוא משנה את המולקולות בתוכו, בכל אופן אשב על זה יותר לעומק.
הלבה - כמה דברים שאני שומרת בכיס, יפה שהבחנת.
הספקי כתיבה - אני פשוט נותנת לאצבעות לרוץ ולהפתיע אותי כל פעם מחדש, כמובן הרבה ס"ד. כן מנסה לבנות לעצמי את הסצנה הרבה לפני שאני יושבת לכתוב, הסצנה משתנה בפועל, אבל המקור מהווה לה בסיס. ומשהו נוסף - אני ממש לא בונה רצף או זמני עלילה בתחילה. כתבתי ספר שלם באופן הזה ולא קיבלתי רמזים על עלילה בעייתית :) אני כן שמה עמודי תווך אחרי שהסיפור מקבל כיוון מסוים, גם לזה יש קווים מאד כלליים, לא עמוקים במיוחד.
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
המשך פרק 1.

כולם כבר נמצאים בחדר הישיבות, מאחרון המדענים, אלו שמעולם לא הצצתי בדשיהם ועד ראש המכון, ששמו מתחיל בס' ונגמר בדיוק כך.
"שב" מורה לי ס' כשאני נכנס, כאילו חשבתי לעמוד לאורך כל הישיבה. "נתחיל" הוא לוחץ על השלט בידו, המסך מאחוריו מתעורר לחיים, מציג את הגרנד סנטרל מעבריו השונים.
הסרטון, מהרגע בו צועד בעל עגלת התינוק אל תוך המתחם, מאט מאליו, עיגולים מסמנים את המיקום שלי, של התוקף ומספר נקודות אסטרטגיות נוספות. כתוביות חורטות בתחתיתו הסברים קצרים, מדויקים. הוא נעצר שניות ספורות אחרי שהעבריין מפונה מהשטח. אם תהיתי מה קרה אחרי שנפצעתי, קיבלתי את התשובות ברגע זה.
"וכעת -" מפנה אלי ס' מבט משועשע, לועג "קל לדעת למה הוחלט להציב אותך שם. אף אדם, גם לא כלב, היה מצליח לעשות את שעשית אתה".
אני שותק. הישיבות האלה מבחינתי הן רק מריחת זמן. ההחלטות יתקבלו בלעדי, ימומשו עלי גם בלי רצוני, כך שכל התנגדות מצידי תהיה חסרת טעם.
"מה לגבי הפציעה?" ד"ר ניידל מושך את הישיבה למגרש שלו "מכניסים אותו למבחנות?".
"לא" מפתיע אותי ס' "העבריין הודה מהר בתוכניתו. הוא חשב להשתלט על אחת מרכבות הלוקאל ולהפעיל איזושהי סחיטת כופר הזויה." הוא מגרד בסנטרו " בדרך כלל זה לא מעניין אותנו. אבל אם הנשיא דוחה את הביקור שלו עקב תירוצי לו"ז כל פעם מחדש. הפעם פרויקט רד הצליח לעורר בו ענין. הוא יגיע היום, בעוד מחצית השעה".
"זריז" שורק ג'ון לידי.
"אני חייב להיות נוכח?" אני מגלה חוש הומור דכאוני "קבעתי עם חבר היום, בדיוק בעוד חצי שעה. עניין שלא סובל דיחוי".
"הפגישה היחידה שתקבע היא ב9 בערב, כל יום במיטתך. אחרי כיבוי אורות" מגחך למולי ראש אגף האבטחה "אלו ההוראות החדשות שהתקבלו, ילד".
אני מגחך לפרצופו בחזרה. הוא ממילא לא יוכל ליישם את איומיו. כולו רק נאד נפוח ומכוסה שרירים.
"לגבי ההמשך" מכחכח ס' "אנו ממשיכים באותה מתכונת. נכון שלרוב אין הפתעות כמו היום, אבל כל עוד רד אינו מציית לכללים, אין לנו את הלוקסוס להמשיך לשלב הבא בתרגול".
עונש. כמה כיף לי. אני מתרווח בכסא, נשען אחורה, תוקע מבט משועמם בתקרה הלבנה. ס' ממשיך לדבר. ד"ר ניידל מנסה להכניס שוב את ענין המבחנות ואני מקבל הכוונות נוספות על התנהלות מכובדת מול הנשיא.
"ושלא יקרה כמו פעם קודמת" מזהיר ס' בסוף "לקח לנו הרבה זמן להחזיר את התקציבים שאבדו לנו מהמפגש האחרון עם טראמפ. משוחררים".
כולם משוחררים, חוץ ממני. שמובל בתוקפנות על ידי ראש האבטחה אל חדרי. הוא פותח למעני את החדר ברוב אדיבותו ונועל אותה אחרי. ארוחת הצהריים, בצורת המבורגר אמריקני נוטף שמן, כבר מונחת על השולחן שלי, קרה ולא מגרה כלל.
אף אחד לא ידאג לי באמת אם לא אעשה זאת בעצמי ובאותה מידה לא יחליף את המנה שלי גם אם אתחנן. ארוחת הערב תוגש רק ב7:30 ללא פספוס של שניה על השעון. עד אז אני לא יכול להישאר רעב, גם ככה לא אכלתי כלום מאז 3 בבוקר, אז נשנשתי קצת ביגל'ה, אחרון החטיפים שנשאר בארונית האוכל הפרטית שלי, זאת שמתמלאת אחת לחודש. אנו נמצאים רק באמצעו.
אני מדליק את הפלייסטישן, מגלגל את עצמי על הכסא למולו, חוזר למשחק בו עצרתי אתמול ואוכל תוך כדי ניווט חמקני של השחקן שלי עם הכדור, מוסר הלאה, הופך לשחקן אליו הגיע הכדור ותוקע גול.
"3:0" אני שואג. נהנה לגלות את הדלת נפתחת מאחורי, חושפת את מצבי בפני מספר אנשי אבטחה, ראש המכון, ד"ר ניידל ומעל הכל - נשיא ארה"ב החדש.
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק 2:
"היי" אני מרים יד, שומר את רגע המשחק ומסתובב, דוחף ביס נוסף. זה לא מוצא חן בעיני ס', עיניו ננעצות בי בזעם. אני נאבק בחיוך המאיים להתפרש על פני. פחות תקציבים אומר פחות כאב ראש עבורי. ס' היה אמור להבין את זה מזמן, משום מה, הוא חושב שזה איום מוצלח.
"אז זה הפרויקט שלכם?" שפתיו של הנשיא משתרבבות בבוז, הוא קרב אלי יחד עם מאבטחיו, בוחן אותי היטב.
"זה ה-פרויקט" משנה ד"ר ניידל את טון השאלה כולה."כל שהובהר לכבוד הנשיא הוא רק מעט מיכולותיו. רד שלנו הינו פצצת מולקולות מתקתקת".
ביטוייו של ד"ר ניידל תמיד הופכים הכל לגרנדיוזי וצבעוני במיוחד ולא תמיד מספקים את המידע הנדרש למי שרוצה בכך.
"כוונתי -" הוא מודע לזה, לכן הוא ממהר לתקן "שמלבד ליכולות שינוי הצורה שלו, אותן אנו מכנים התגבשויות, הוא גם יכול להשפיע על מולקולות שאינן של-".
"אני גם יכול להתפוצץ באמת!" אני קוטע אותו בהתלהבות. מזניק את אנשי הUSSS לעמידה מתוחה, חוששת.
"שטויות" ס' ממהר לבטל את דברי "הוא לא יכול להתפוצץ".
"הוא יכול" ד"ר ניידל מצדד בי. אני מצחקק. המציאות וחוקיה אף פעם לא מצליחים לטשטש את יצר המדענות המתפרץ שלו.
"אנחנו לא צריכים התפוצצויות כעת" זועף ס' "תמשיך בבקשה, ד"ר".
"פחות דיבורים, יותר מעשים" אומר הנשיא הנפוח "אני אשמח לראות אותו מחליף צורה. נתחיל בדמות הכלב ההיא אותה ראיתי בסרטון".
הוא מקבל את מה שהוא ביקש במהירות, אני הופך חזרה לאנושי לפני שהוא יחליט ללטף אותי או דבר מה אחר.
"הבגדים שלו" הנשיא מסובב את פניו לעבר ד"ר ניידל "לאן הם נעלמים כשהוא משנה צורה? איך הם מופיעים חזרה?".
בזה הרגע מאבד הנשיא בעיני נקודה נוספת עם הסקרנות החטטנית אותה הוא מגלה. ד"ר ניידל ציפה לשאלה, הוא גם מוכן עם תשובה, עונה אותה בעיניים בורקות בהנאת גילוי.
"טריק טכני גאוני" הוא אומר, מושך בשרוולי, מגיש אותו לנשיא "הבגדים עשויים רקמות עור, תאים, מולקולות. הנשיא יכול לקרא לזה בכל שם שירצה. משהו שרד מייצר מתוך עצמו".
"כלומר בגדי עור" מרים הנשיא גבה, מפשט לעצמו את התשובה "מה עוד הוא יכול לעשות?".
"להתפוצץ" אני מזכיר בחיוך.
"השתלטות מולקולרית" אומר ד"ר ניידל "זה מה שבעצם קרה לנשק של העבריין. רד נגע בו, שינה את המולקולות שלו כך שהוא יצא מכלל שימוש".
"גם לבני אדם? כלומר, הוא יכול לשנות מולקולות של בני אדם במגע בלבד?".
"בהחלט, אבל זהו לא דבר אותו אנו מעודדים. אין לנו דרך לבחון את ההשפעה על האדם הנפגע".
"והוא מציית?" חוקר הנשיא, גבותיו מזדעפות "מה ימנע ממנו לצאת ולפגע ברחובות?".
"מה ימנע מנושא נשק לצאת למסע הרג, כבוד הנשיא?" מתערב ס' "רק מוסריות. וכמובן - הידיעה שעל דבר כזה הוא אמור להיענש בהתאם".
"יש דרכים לעצור אותו" מוסיף ד"ר ניידל "שיטות מיוחדות שפותחו גם הן כחלק מהמחקרים עליו".
הנשיא מסתפק בתשובה, הוא ממשיך הלאה, מפנה לי מבט סקרן "אתה יכול להפוך לדמות אדם מוכרת, נניח לקודמי בתפקיד?".
"טראמפ" מבהיר לי ס'.
אני מתגבש מחדש לפי דמותו כפי שהיא זכורה לי, מקפיד גם על לבוש תואם, סוחט קריאת התפעלות מהנשיא הנוכחי.
"האם אתה זוכר-" המבט הנפוח שוב חוזר אל פרצופו של הנשיא "מה קרה בעצרת הבחירות בפנסילבניה?".
"אני?" אני מתבלבל, ממקד את מבטי בס', שמקשיח את פניו "לא הייתי שם מעולם".
"ואומרים שביידן סנילי" מצקצק הנשיא. ס' צוחק, ד"ר ניידל מסתכל בנו במבט תוהה ומאבטחיו של הנשיא מנסים לשלוט בשפתותיהם הרועדות.
"אני לא אוהב שצוחקים עלי" אני מתגבש חזרה לעצמי, מתקרב אל הנשיא באיום. מאבטחיו חוסמים אותי, אני יכול בשניה להשבית אותם, לא עושה זאת רק בגלל אותן השיטות אותן הזכיר ד"ר ניידל.
"רד אינו מעורב בפוליטיקה" ס' דוחף אותי מעט אחורה, מרמז לי בעיניו לאסוף את עצמי "אנו אוסרים עליו כל קשר לכך במכוון".
"אז אנו צריכים לעשות היכרות" נזכר הנשיא בכלל הבסיסי, האנושי ביותר. "נעים מאד, אלכס סולומונס" ידו מושטת לעברי, פרושה.
"צחקת עלי" אני אומר לו בפנים חתומות, חש מוצף אושר לנוכח ההתקדמות החמימה "וחבל שאני אהרוס לך כמה מולקולות רק בגלל שאני קצת כועס".
"לא הרבה לוחצים את היד שלי" מזכיר סולומונס הנפוח "אבל אני מוכן להתנצל בפניך, אם תבקש יפה".
"אני מעדיף להתפוצץ" אני מעלה על פני חיוך "זו חוויה שלא תשכח".
המאבטחים דוחפים את הנשיא אחורה בצעד חסר סיכוי, ס' צועק בבהלה, פניו של ד"ר ניידל מראות התלהבות ואני - עושה את שלי. מתיז את עצמי לכל עבר, צובע את הקירות, את פני הסובבים וכל רהיט אפשרי בנוזל ג'לי אדמדמם.
ס' עצבני, מנער אותי מעליו. הנשיא ומאבטחיו קפואים, ההלם משבית אותם וד"ר ניידל מוחא כף באושר עילאי. אני מרכז את עצמי למקום בו עמדתי קודם לכן, משאיר אחרי רק מעט לחלוחית דביקה, מתגבש לעצמי ומביט בשעשוע ברצף ההבעות המתחלפות על פניו של סולומונס.
"מדהים!" הנשיא, עם כל הכבוד אותו הוא חולק לעצמו, מתגלה כסתלבטן לא קטן "מה עוד?".
"אהמממ" אני מהסס מעט, בוחן את אפו הנפול של האיש מולי "אני יכול לעשות לך ניתוח אף, אם תסכים".
"בעיה" מבטל הנשיא בידו "התקשורת לא תפסיק לדבר על זה. אבל לקייל יש אף שבור. לדעתי הוא ישמח".
"אני מעדיף את האף שלי כמו שהוא, כבוד הנשיא" פוצה אחד מהמאבטחים את פיו, פרצופו החתום מאבד את אטימותו.
"שטויות" שוב מבטל סולומונס באדנות "אם לא תאהב את המראה החדש, תמיד הילד יוכל להחזיר אותו למצבו הקודם, נכון?".
"כן" אני מצרף משיכת כתפיים. נראה שהעוקץ שלי לא צלח הפעם.
"אז קדימה" מעודד הנשיא את קייל, שקרב לעברי בחשש.
"זה לא יכאב" אני מציין, נוגע בגשר אפו העקום, מיישר אותו בשניה בודדת. הוא משתנק, מחליק את אצבעו על אפו שוב ושוב.
"מקסים!" אוצר המילים של סולומונס מגוון להפליא "אני רוצה לדבר איתך ביחידות, אפשר?".
ס' נמתח "ללא מאבטחים, כבודו? לדעתי לא רצוי".
"גם ללא מצלמות" מדייק הנשיא "אמרתם שיש לכם אמצעים, נכון?".
"כן" מאשר ד"ר ניידל "שלוש דקות".
אני בינתיים מתיישב על כסאי, מסיים בשני ביסים את רבע המנה שנותרה לי, מתנדנד, מותח ידיים וצופה בד"ר ניידל נכנס, אוחז מזרק גדול מימדים, מלא בחומר צהבהב, חומר חיטוי וחתיכת צמר גפן.
"החומר ימנע ממנו להתגבש" הוא מסביר, מפשיל את שרוולי, מחטא את איזור הווריד ומזריק לי באיטיות מורטת עצבים "תקף לחצי שעה בלבד. אני ממליץ לרדת ל25".
"מספיק זמן" סולומונס מבזיק לי חיוך "היכן נוכל לדבר?".
"בחדרי" ס' מגלה אדיבות, מוליך אותנו עד לחדר המדובר, מראה לנשיא כיצד הוא מנתק את המצלמות וכל אפשרות האזנה אחרת, מציע לו את כסאו ויוצא, סוגר אחריו את הדלת.
"אהבתי את מה שראיתי היום" הנשיא פותח אחרי שאני מתיישב מולו "אני רוצה אותך עובד אצלי".
"סליחה?" אני מרים גבה "אני לא עובד אצל אף אחד".
"אז מה אתה עושה פה?" הוא מתעניין בסרקזם "מרגיש פה בבית?".
"לא היה לי בית אף פעם" אני מושך כתפיים "פה אני מוגן".
"מוגן ממה בדיוק?"
"מבני אדם. כמוך, למשל" אני לא חושש להתחצף. אין לי שום סיבה לפחד.
"אהה" הנשיא מהמהם "ומה אם אומר לך שאני הולך לסגור את כל התקציבים של המכון? אמסור אותך היישר לאיזור 51. גם אז תעדיף לא לעבוד אצלי?".
"איזור 51?" הניתוק שלי לכל מה שקשור לעולם בחוץ מתסיס אותי כל פעם מחדש, אני חונק את התסיסה עמוק בתוכי. אין טעם לגלות דברים שאמורים להישאר מוסתרים.
"אנשים טוענים שלשם מגיעים עב"מים. אתה יודע - חייזרים, צלחות מעופפות, תגליות מוזרות, שלדים חצי אנושיים. אבל אני, כנשיא ארה"ב יכול לספר לך שכל הדברים שהגיעו אליהם עד עתה הינם שטויות, רוב החפצים יוצרו בידי אנוש, במטרה מכוונת להטעות ולהתלוצץ, חלקם המועט הינו כלים צבאיים סודיים של מדינות שונות שהופלו , בעיקר של סין".
אני נע בחוסר נוחות על כסאי, מבין את כיוון הדברים, חושש מההמשך.
"החוקרים ישמחו לגלות עב"ם אמיתי. הם לא יהיו מנומסים כמו פה, הם יענו אותך עד שתגלה להם מנין לך הכוחות האלו, מהו המקור שלך, מנין הגעת לכדור הארץ היפה שלנו".
"אני לא יודע את כל זה" אני מנסה להישאר אדיש "הם סתם יתאמצו".
"אבל גם הם לא ידעו" סולומונס מתמלא רוך, הוא מחל לדבר אלי כאילו הייתי בן 6 "הם לא יחשבו לרגע שהם מתאמצים סתם. ככל שתצרח שאתה לא יודע, הם יגבירו את הלחץ".
"אתה מאיים עלי" אני קובע. טוב שהמצלמות יצאו מכלל שליטה, מצד שני, אם הן היו פעילות כרגע, הנשיא היה חושש לדבר כך.
"אני מאיים עליך" מסכים הנשיא, פרצופו מתנפח שוב.
"עברו בערך 10 דקות מאז הוזרק לי החומר" אני מתרומם, רוכן בגופי על השולחן לעבר הנשיא "תן לי לגלות לך משהו - הוא לא משפיע עלי".
פניו של הנשיא מחווירות ברגע, הוא מנסה להתעשת. אני לא מסייע לו בכך, אלא מפעיל את יכולותי הנסתרות, אלה שרק אני מודע אליהן. אני מזרזף מעלי חתיכות ג'לי, הופך אותן לדמויות נוספות, תואמות לי. משכפל את עצמי לחמישה רדים מחויכים, מסובב את הנשיא במעגל חונק.
"יש עוד הרבה דברים להם אני מסוגל" אני מבהיר לו בקול לוחש, מכל חמשת פיותי "אתה יכול לנסות לקחת אותי לאיזור ההוא. אתה לא תצליח, אין לך ולא לאף אחד אחר את היכולת לכפות עלי משהו. שום דבר".
"אתה - איך -" הנפיחות מוסרת מפניו של הנשיא, מתחלפת בפחד עמוק.
"איכשהו" אני מושך בכתפי, מבטל את ארבעת דמויותי הנותרות "לדעתי אין צורך להמשיך בשיחה הזו, כבוד הנשיא".
הוא שותק. מתבונן בי כשאני צועד לעבר הדלת, מעיק על הידית. "אה" אני נזכר, איך יכולתי לשכוח "אני אמחק את השיחה הזו ושאר הדברים שקרו בה מזכרונותי. עשה זאת גם אתה, אחרת לא תצא מזה כל כך בקלות כמו הפעם".
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק 3:
"יש לך מזל" ס' לא חוסך ממני ביקורת כשהנשיא עוזב, על פניו הבעה מחויכת מדי. "אם הפיצוץ שלך לא היה עובר חלק, הייתי אומר לניידל לכלוא אותך במבחנות למשך חודש".
"יש לו מזל" אני מדייק "סתם פרצוף נפוח".
"זו הטענה שלך על כל אחד" ס' תמיד נלחם להגיד את המילה האחרונה, בדרך כלל אני מנצח.
"כי כולם פה נפוחים" אני חורץ לשון "חוץ מג'ון, הוא אחלה של בחור".
"מה עם המבחנות?" מצייץ מאחורי ד"ר ניידל בטרחנות בלתי נלאית "עכשיו אפשר לבדוק את הפציעה שלו?".
"אין פציעה, לא נשאר כלום" אני מתחיל להתעצבן "באותה מידה, אתה יכול לבדוק את 8 המבחנות שהשארת אצלך בפעם שעברה".
ס' מעוות את פניו בשאלה, הד"ר נראה נבוך "עדין במחקר" הוא מספק תירוץ אומלל, חסר בסיס "אני צריך עוד".
"קיבלת" ס' שולף "רק אל תגזים, קח מה שאתה צריך ותגבש אותו חזרה".
הוא עושה זאת בכוונה להרגיז, להראות לי מי הבוס. אני שומר על מבע פנים מאופק, גם כשדילן, אחד משומרי האבטחה היותר נחמדים, נצמד אלי כשאנחנו יוצאים מן החדר, פונים אל המעליות, יורדים לקומה -1, קומת מעבדת המחקר.
8 המבחנות שלי, אלו שאני מדחיק את קיומן, תוססות בעצבנות כשאנחנו עוברים סמוך לחדר האחסון, ממשיכים אל המעבדה, שם כבר מוכן הכל עוד מהבוקר לרגע זה בדיוק.
"אפשר לוותר על הזריקה?" אני שואל בתקווה "אני יכול להתפרק לבד".
"לא" ד"ר ניידל עוצר לצד תא ההתפרקות, מגלה את חוסר בטחונו בשיתוף הפעולה שלי "אני יותר בטוח בתוצאות הזריקה, הן וודאיות יותר".
אני נאנח, עולה על הבסיס העגול, עשוי המתכת. הזכוכית חסינת החום והירי מורדת מטה, סוגרת אותי בפנים. זרוע מתכת שבסופה מזרק יורדת מן הבסיס העליון, מנווטת בזהירות אל צד צווארי. אני מטה את ראשי מעט הצידה, מודע לכך שכאב הזריקה יהיה חזק יותר אם לא אעשה זאת.
הפעם, אני לא משתמש ביכולותי בשביל לפרק את תוכן המזרק שנדחס אלי, אלא נותן לחומר לעשות את שלו. תחילה אני מרגיש רק צריבה קלה, שמתפשטת בכל נימי וורידי גופי, אחר כך מתחילה הצריבה לשרוף ממש וכבר אני מתחיל לרתוח. העור שלי מבעבע, הפנים שלי מתעוותות בכאב כשאני מרגיש את עצמי עולה באש, מתפרק לחתיכות חתיכות. הכאב גומר אותי, אני צורח, דופק עצמי בתא הזכוכית שוב ושוב, מותיר בכל מגע כזה שאריות נוזליות ממני, שגולשות עד לקרקעית התא, צובעות הכל מסביבי באדום מזעזע.
הרגליים שלי כבר אינן מצליחות להחזיק אותי, אני קורס, נוזל אל תוך עצמי, מתאסף לשלולית, מציף את התא, מאבד את ידי, ראשי, איברי הפנימיים, לא נותר ממני דבר מלבד נוזל גועש, צרוב בחום, לוהט כמו לבה, זוהר כמוה.
ראייתי מטושטשת, השמיעה שלי כמעט ואיננה. רק התחושות שלי פועלות במלוא עוצמתן, אינן מאפשרות לי אפילו לאבד הכרה, גם לא לשקוע בנמנום.
השריפה המכלה אותי מתחילה להירגע אט אט. אני נשאב החוצה, מפוצל לתוך מבחנות, הופך ברגע אחד לאלפי ישויות קרועות, כאובות, מועבר בזריזות לחדר אחר, בעל טמפרטורה חמימה במיוחד.
המדענים מתעסקים בי, שופכים, בוחנים תחת מיקרוסקופ, מערבבים חומרים כימיקלים ואינם נותנים לי מנוח. אני מאבד את זה מתישהוא, צונח לתוך ערפל כהה וממשי, מפסיק לסבול, לא להרבה זמן.
כשאני מתעורר, מקיף אותי הקור, עיני נפתחות אל החושך. חלקים ממני, 30 במספר, עדין נתונים במבחנות בחדר הצמוד, צורחים בכאב. אני דוחק אותם הצידה, לא יותר מזה. אם אנתק מגע, לא תהיה בהם תועלת ואז ישיב אותי הד"ר אל תא ההתפרקות.
אני מנסה להתאושש בינתים, מסדר את המולקולות שלי למבנה יציב, אנושי, נושף במאמץ כשאני מסיים. הקור אמנם עוזר לי להתגבש, אבל אחרי התפרקות מאולצת, קשה לי יותר לבצע זאת.
לא הרבה זמן אחר כך נפתחות דלתות החדר, אני מוצא החוצה, מגולגל עד למרפאה הנמצאת בקומה, שם נפתח מכסה התבנית שלי. שני אחים מרימים אותי ממנה, מעבירים אותי אל מיטה רחבה, מתכווננת, מחברים אותי למוניטור, מד לחץ, סיטורציה ורשת אלקטרודות נרחבת.
הם יוצאים. הרופא, שעמד עד עתה בצד, קרב אלי, בוחן את עיני הפקוחות בקושי, עובר על המסכים המקיפים אותי, רושם דבר מה בגליונותיו, עוקץ אותי בעט שבידו וכשאינו מקבל תגובה, הוא משרבט משהו נוסף ויוצא.
המכשירים מצפצפים סביבי בערבוביה טורדנית, מקשים עלי לשקוע בשינה. אין לי כח לנתק אותם, מיציתי את עצמי עד תום בדקות האחרונות. אני עוצם את עיני, מנמנם קלות, מקיץ מדי פעם למשמע צפצפוף קולני במיוחד. מתעורר סופית כשג'ון נכנס אל החדר, מתייישב לצידי ובוחן את פני.
"פספסת את שעת ארוחת הערב" הוא אומר כשאני מואיל להגיב, מורח על פני חיוך רועד "קניתי לך קצת נאגטס" הוא מרים שקית מהרצפה, לא הבחנתי בה קודם.
"תודה" אני נוטל את את השקית, שולף את המגש החם למגע, גם את הרטבים המצורפים, האהובים עלי.
"מילאתי את הארונית" הוא אומר "אמרתי לך כמה פעמים - כשנגמר תגיד לי".
"תודה" אני אומר שוב, מכווץ את כתפי. ג'ון תמיד משתדל להיות נחמד, לפעמים אני תוהה אם משלמים לו גם בשביל זה. מצד שני לא ממש אכפת לי, הוא עושה את זה ממש מוצלח.
ג'ון מביט בי כשאני אוכל בשתיקה, מסיים, מקפל את התבנית לריבוע קטן וקולע אותה אל הפח הנמצא סמוך לדלת.
"רוצה פיפה?" אני נזכר בפלייסטיישן שהואילו להתקין לי גם במרפאה, אחרי הרבה תחנונים ודחיפה קלה מג'ון.
"לא נמאס לך? אין משחק אחר?".
"יש מריו" אני רוטן "או טריוויה, אבל יש שם שאלות על ידוענים, פוליטיקאים ונטפליקס. מה זה נטפליקס?"
"זה -" ג'ון נעצר "נשחק פיפה, אבל תכף 9, שלא תגיד שלא אמרתי".
"אמרת" אני מסכים "תוכל להביא את השלטים? אני לא ממש יכול לזוז" אני מצביע על החוטים המקיפים אותי.
ג'ון קופא, הבעתו הופכת מרוחקת. הוא מרים את ידו אל האוזניה, לוחץ עליה "קיבלתי, בודק".
"יש אירוע" הוא נועץ בי עיניים "עד כמה אתה מסוגל לעשות משהו עכשיו?".
אני מתלבט, לא להרבה זמן. הרופא פורץ פנימה, מעיף עלי מבט, מתמקד במסכים הסובבים אותי, מנתק ממני את המכשירים.
"נזוז" מורה ג'ון "אסביר לך בדרך".
את הדרך אנו עוברים במסוק של המכון, ג'ון מתמצת לי פרטים במהירות בה אנו טסים, חולפים על פני רחובות ניו יורק.
"טיפאניס. שוד שהסתבך" הוא צועק, מנסה לגבור על רעש הפרופלורים "לפחות שמונה חמושים. מספר בני ערובה לא ידוע. מתוך כ150 עובדים, יצרו קשר 130".
"וזה חוץ מהלקוחות" אני מתנשף.
"כוחות משטרה מקיפים את החנות. אנחנו הולכים לנחות על הגג, צוות SWAT מחכה לנו שם".
אני מהנהן, מבין את הצפוי ממני. מרגיש במסוק מאבד גובה.
ג'ון מזנק דרך הדלתות עוד לפני שהמסוק נוחת סופית, אני עושה זאת אחריו, רץ בעקבותיו עד למקום בו עומדת קבוצת לוחמים סמוך למסוק אחר, צבוע שחור.
"פרויקט רד" מזדהה ג'ון בפני מפקד הלוחמים, שמוכר לי מעט מפעולות קודמות. "תביא סטטוס, רד".
אני כורע מטה, מניח את כף ידי על יריעות הגג, עוצם את עיני. ידי השניה תופסת בפלקט שג'ון מגיש לי, מייצרת עליה מודל מוקטן של הבנין, תאי אוורור, פתחי חירום, רהיטים וכל דבר אחר משמעותי.
"12 חמושים" אני מלחלח את שפתי "מתרכזים בקומה 5. 32 בני ערובה. 2 הרוגים. אחד אנוש. יש פצע יציאה. עורק ראשי מדמם". אני עוצר, מרים מבט שואל אל ג'ון.
"לא עכשיו" הוא שולל "מה עוד?".
"יש עוד כמה פצועים בדרגות שונות, לא משהו משמעותי. כולם קשורים, חמישה מהם מתנהגים כמו בהתקף חרדה."
"עזוב פצועים" ממקד אותי המפקד "תראה לנו מקומות מדויקים".
"פה" אני מצביע לעבר אחד החדרים במודל, צובע אותו באדום "יש פתח אוורור שיוצא אל הגג, אבל זווית בולטת מדי" צובע בירוק "לדעתי עדיף מהחדרים הסמוכים" צובע בכחול.
"מאיפה הפתח?"
"שם" אני מצביע לכיוון המשוער. מוסיף סימון סגול במודל.
"תנסה לשבש נשקים, אם זה אפשרי גם את החמושים" הוא אומר לי בתגובה, מרים את המודל ומפנה את פניו ללוחמים "צוות, מתקדמים!".
הם מתרחקים בריצה, אני מביט בג'ון "הם רחוקים, אני לא חושב שאצליח, לא בלי פיצוצי משנה. אני גם לא אספיק את כולם כל כך מהר, הם עלולים לחשוד".
"מה עם הפצוע?"
"גרוע. אני יכול לנסות" המרחק גדול מדי והמולקולות של הפצוע מגיבות לי בקושי. אני מתמקד רק באורטה, בוחר להקפיא חלקיקי דם בסמוך לקרע במקום לייצר לו רקמות נוספות, נאנח בהקלה כשהם מצליחים להיקרש, מונעים המשך דימום החוצה ומאפשרים לדם לזרום הלאה ללא הפרעות או חריגות נוספות.
אני מתנשף, מותש. ג'ון תופס בי כשאני מאבד יציבות לרגע, מסייע לי לקום.
"עשית מספיק" הוא אומר, מצעיד אותי למסוק, מושיב אותי רופס כולי על אחד המושבים, חוגר. "חוזרים למכון" הוא מודיע לטייס. מתיישב לצידי.
אני מרגיש רע, תנודות המסוק והרעש המתעורר אינם מקלים עלי. אני מתקפל בעווית, קצף ג'לי ממלא את פי. אני מקיא, גופי רועד כולו. אני נאבק לשמור על קשר מולקולרי, הן רועדות לי, מנסות לחמוק, להיפרד זו מזו.
"אני מתפרק" אני לוחש לג'ון "אני צריך - את המבחנות -".
"תתאמץ עוד קצת" הקול של ג'ון לחוץ, הוא מזרז את הטייס "תכף נגיע".
אני לא מגיב. ממוקד במולקולות שלי, מאלץ אותן להישאר צמודות. אם אתפרק, לא אוכל לאסוף את עצמי לבד, לא כל עוד אני במינוס. אני מותש. עיני נעצמות, ראשי נשמט. ג'ון חובט בי, מחזיר אותי להכרה. הוא עושה זאת שוב ושוב. עד שהמסוק נוחת, אלונקה מחכה לי על גג המכון, גם שאר החלקים שלי. אם לא הם, הייתי אבוד.
 

פירי

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
זהו זה. אולי אצרף קטע קטנטן בהמשך (בשביל להסביר מה קרה). אשמח לתגובות וביקורות...
הכתיבה שלך משכנעת לגמרי (זה גם חסרון, כשהודעת שלא יהיה המשך. בכל זאת לא התאפקתי)
עד כמה שהדמות והאירועים הזויים, אי אפשר לא להשאב לזה. הכל מרגיש אמיתי והגיוני ואחיד.

הקטע האחרון על היכולות באירוע השוד היו קצת יותר מדי פנטזיות, אבל אולי אם היו עוד פרקים זה כן היה משתלב.

אני ממש ממש אשמח לשמוע ממך מעבר להסבר הקטן שנתת למעלה איך את כותבת. מאיפה הרעיונות נוצרים - האם יזה מתחיל מאמירה שמובילה אותם או שזה העלילה והדמיון. ואיך זה לא נגמר באמצע

אחרי הסיפורים שלך קיבלתי הוכחה שזה נכון שסופר זה מישהו שנולד עם זה. אולי אפשר לנסות גם עם כישרון פחות חזק אבל אין השוואה...
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הכתיבה שלך משכנעת לגמרי (זה גם חסרון, כשהודעת שלא יהיה המשך. בכל זאת לא התאפקתי)
עד כמה שהדמות והאירועים הזויים, אי אפשר לא להשאב לזה. הכל מרגיש אמיתי והגיוני ואחיד.
תודה! אולי בעתיד יהיה המשך. לא שוללת.
הקטע האחרון על היכולות באירוע השוד היו קצת יותר מדי פנטזיות, אבל אולי אם היו עוד פרקים זה כן היה משתלב.
ייתכן, אנחנו אמורים לראות מזה עוד. מה שכן - הם מוגבלים. במרחקים גדולים - יותר קל לו לקרוא את המולקולות, לשנות אותם מורכב יותר, זו בעצם נקודת הקריסה שלו.
אני ממש ממש אשמח לשמוע ממך מעבר להסבר הקטן שנתת למעלה איך את כותבת. מאיפה הרעיונות נוצרים - האם יזה מתחיל מאמירה שמובילה אותם או שזה העלילה והדמיון. ואיך זה לא נגמר באמצע
בדרך כלל דברים פשוט מתפוצצים במח. ייתכן כמובן שבתת-מודע יש הקשרים לכל מיני תגובות ואמירות סביבי, אבל לא משהו שאני יכולה לשים עליו את האצבע. הרבה פעמים הרעיונות נוצרים כשאני מנסה לישון (ואז כמובן לא מצליחה, כי אני ממש כותבת קטעים שלמים בע"פ).
איך לא נגמר באמצע? שאלה קשה, לא יודעת לענות לך, מי אמר שזה לא ייגמר באמצע? אני מקווה שלא. מה שכן - בספרים תמיד אפשר למצוא פתרונות. בספר שבתהליכי הוצאה, מישהי מקבוצת הביקורת העירה לי שיש לי בעיה טכנית בסיפור, השארתי דמות בחיים שהיה הכי קל להרוג אותה ולסיים סאגה שלמה. לא רציתי להרוג אותה, היא היתה לי דמות מאד חשובה, למרות שהיתה שולית. ישבתי על זה יומיים, טחנתי את כל הרעיונות האפשריים ובסוף סגרתי את זה עם פתרון שסגר לי בהמשך כמה דברים נוספים.
אישית אני חושבת שברגע שמנסים לבנות עלילה בראש פשוט נופלים לדיכאון, שזה עצמו מונע כתיבה. חוזרת על העיצה שלי - להתחיל לכתוב, גם בלי בסיס מוצלח. זה לבד מביא רעיונות נוספים
אחרי הסיפורים שלך קיבלתי הוכחה שזה נכון שסופר זה מישהו שנולד עם זה. אולי אפשר לנסות גם עם כישרון פחות חזק אבל אין השוואה...
אני עדין לא סופרת רשמית, בתהליכי הנפקה :) רעיונות לדעתי אפשר לקבל מכל מקום, אפשר גם לקבל עלילות מאחרים ופשוט לכתוב אותן... לעומת זאת הכתיבה עצמה היא נושא קשוח, אבל גם בו אפשר להשתדרג כל הזמן, במיוחד אם לומדים את זה. מצד שני, יכולה להיות עלילה מטורפת אבל כתיבה על הפנים, אז יש צדק בדברים. ושוב - גם אותה אפשר לשפר.
 

סיפור8

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בעז"ה


אני אוהבת את הסיפורים שלך (קראתי בנתיים רק את השניים שהבאת כאן לפורום)- הדמויות הראשיות מעניינות, והרעיונות ממש ממש מקוריים:)
והכתיבה באמת זורמת, מכניסה מהר לעומק. התיאורים שלך מצוינים.
חסר לי קצת פסיקים או נקודות לפני ואחרי ציטוט.
אגב, אם הגיבור הוא לחלוטין לא משהו אנושי- אלא יצור מולקולרי, הוא לא אמור להיות שונה קצת במהות ובאופן שבו הוא תופס דברים? כרגע הוא בעל תפיסה טינאייג'רית קלאסית, אבל למעט התקשורתיות הלוקה שלו, כמו כל בן עשרה טיפוסי, אין בו שום דבר שונה מהמין האנושי. הוא מבין מצוין סיטואציות, מתקשר בהתאם, מעצבן מעולה. אבל למעשה הוא בכלל לא בן אדם. הוא יצור שרק בוחר להתגבש כאדם... בה במידה הוא יכול להיות כלב או עץ מורנגה או מספריים או ערפל. כלומר, חוץ מהעובדה שהוא לא מכיר נטפליקס, הייתי מצפה שיהיה לו אולי קושי מסויים עם מהויות אנושיות.
בקיצור, כרגע הוא נראה כמו גיבור מארבליסטי אופייני- גיבור בעל מאפיינים על אנושיים ובלתי הגיוניים אבל עם אופי מאד אנושי (וכמובן שם קליט;))

לפרק עם הנשיא פחות התחברתי. טו מאצ' בעיניי הדו שיח הזול והמהיר בין הנשיא לאנשים האחרים, בחדר מול רד, וגם השיח של רד עם הנשיא עצמו היה נראה לי לא אמין. בעיניי הסיטואציה מול נשיא ארה"ב בפרוייקט שכזה לא הייתה מתרחשת בעולם האמיתי ככה, וזה יצר לי ניתוק מהאמינות של הסיפור למשך הסצנה הזו. (ואגב, זה מראה כמה מדהים זה סיפור- תיאור על יצור מולקולרי שמתגבש בתוך תא יכול להיות מתואר בצורה אמינה כל כך שהקורא לגמרי שם, אבל איזה דו שיח שנתפס בעיניו כלא סביר עלול ליצור אצלו תחושת ניתוק..)


אגב, אהבתי את מה שכתבת על הכתיבה. ככל הנראה זה דורש קצת דילוג מעל ביקורת עצמית ושכתובים, ויש כאן הרבה מנוע פנימי. חשוב ביותר:)
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בעז"ה
אני אוהבת את הסיפורים שלך (קראתי בנתיים רק את השניים שהבאת כאן לפורום)- הדמויות הראשיות מעניינות, והרעיונות ממש ממש מקוריים:)
תודה. הראשון כרגע בסטופ. עקב אחד אחר שעובר רק אצל קבוצת הביקורת שלי.
והכתיבה באמת זורמת, מכניסה מהר לעומק. התיאורים שלך מצוינים.
חסר לי קצת פסיקים או נקודות לפני ואחרי ציטוט.
תודה. אשתדל להבא
אגב, אם הגיבור הוא לחלוטין לא משהו אנושי- אלא יצור מולקולרי, הוא לא אמור להיות שונה קצת במהות ובאופן שבו הוא תופס דברים? כרגע הוא בעל תפיסה טינאייג'רית קלאסית, אבל למעט התקשורתיות הלוקה שלו, כמו כל בן עשרה טיפוסי, אין בו שום דבר שונה מהמין האנושי. הוא מבין מצוין סיטואציות, מתקשר בהתאם, מעצבן מעולה. אבל למעשה הוא בכלל לא בן אדם. הוא יצור שרק בוחר להתגבש כאדם... בה במידה הוא יכול להיות כלב או עץ מורנגה או מספריים או ערפל. כלומר, חוץ מהעובדה שהוא לא מכיר נטפליקס, הייתי מצפה שיהיה לו אולי קושי מסויים עם מהויות אנושיות.
בקיצור, כרגע הוא נראה כמו גיבור מארבליסטי אופייני- גיבור בעל מאפיינים על אנושיים ובלתי הגיוניים אבל עם אופי מאד אנושי (וכמובן שם קליט;))
יפה ששמת לב. זה מכוון.
לפרק עם הנשיא פחות התחברתי. טו מאצ' בעיניי הדו שיח הזול והמהיר בין הנשיא לאנשים האחרים, בחדר מול רד, וגם השיח של רד עם הנשיא עצמו היה נראה לי לא אמין. בעיניי הסיטואציה מול נשיא ארה"ב בפרוייקט שכזה לא הייתה מתרחשת בעולם האמיתי ככה, וזה יצר לי ניתוק מהאמינות של הסיפור למשך הסצנה הזו. (ואגב, זה מראה כמה מדהים זה סיפור- תיאור על יצור מולקולרי שמתגבש בתוך תא יכול להיות מתואר בצורה אמינה כל כך שהקורא לגמרי שם, אבל איזה דו שיח שנתפס בעיניו כלא סביר עלול ליצור אצלו תחושת ניתוק..)
יכול להיות שהשתעשעתי איתו יותר מדי שם. רד מצידו ניסה בכוונה להרגיז, זה היה אמור להיות ברור. לגבי איך נשיא אמיתי היה נוהג? את האמת, כששומעים מה הולך בכנסת ישראל, את הביטויים הזולים וחילופי המשפטי הלועגים ההדדיים, הדו שיח שלהם לא רחוק מזה. אני מניחה שבעריכה, אם יקרה, אשב על זה לעומק וארצין שם יותר את העניינים.
אגב, אהבתי את מה שכתבת על הכתיבה. ככל הנראה זה דורש קצת דילוג מעל ביקורת עצמית ושכתובים, ויש כאן הרבה מנוע פנימי. חשוב ביותר:)

👍
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
טוב, תכננתי להבהיר קצת את התאקר האחרון. אבל ייתכן שגיליתי טפח וכיסיתי שניים. תשפטו אותי :)

פרק 4:
מעט אחרי שהרופא מכריז שאני מאושש מספיק ובכל זאת אינו מסכים לנתק אותי מהמכשירים, מתקבצים כולם אל המרפאה, מביאים עמם כסאות וחוסמים לי את האוויר.
"הפקת לקחים" מכריז ס', משתהה עלי במבטו יותר מהנדרש "רד ייצר מלאי מבחנות שישמש כמחסן חירום לכל מקרה שלא יבוא".
"כמה?" שואל חלוק דק גזרה.
"למה?" אני שואל בזעם "מה זה ייתן?".
"כמה שצריך" ס' מתעלם ממני לחלוטין "נתחיל ב20 עודפים על הכמויות שנמצאים בתהליכי מחקר, נגדיל לפי -"
"אין כלום כרגע" חותך ד"ר ניידל "החזרנו לו הכל, אני אצטרך מלאי חדש".
"חכה עם זה שבוע" ס' מתחשב. לא בי, בעתידו ובעתיד המכון "אנחנו לא יכולים להקריס את רד. ג'ון, התפקיד שלך יהיה לוודא שלרד יש תמיד כיסוי צמוד שישאיר אותו בעודף של 10".
"כלומר טכנית הייתי אמור לקחת איתי 40 מבחנות היום?" ג'ון מברר. עיניו פוגשות את שלי לרגע, ממשיכות הלאה.
"כן. אלפרד, תדאג לכל הציוד שצריך בשביל לאפשר את זה, ד"ר ניידל יעזור במה שצריך. שאלות נוספות?".
"לא הבנתי איך קרה שהוא קרס" משמיע הרופא את קולו "המדדים היו תקינים, ווידאתי הכל לפני שניתקתי אותו".
"זו שאלה לרד" ד"ר ניידל מזכיר לכולם את נוכחותי "שאלה מצוינת, אגב".
"לשאלה שלי לא התייחסתם" אני לא ממהר לשתף פעולה, הקול שלי מריר "אז אני לא מתייחס לשאלה הזו. תפעילו קצת את המוחות הגאוניים שלכם".
"היית צריך להשלים את המולקולות החסרות שלך!" ד"ר ניידל נע בכעס "לא עשית את זה!".
"אני לא חושב שהוא יכל טכנית" ג'ון נשמע מהוסס, הוא לא אוהב להתערב בנושאי המעבדה "ההתגבשות מחלישה אותו".
"לכן צריך מלאי עודף" חוזר ס' לתחילתה של הישיבה "נדמה לי שסיימנו. כמובן, כל עוד רד לא מספק את המלאי, אין יציאות לתרגולים או אירועים שונים, גם הקריטיים ביותר. ג'ון, אני שם את הנושא תחת אחריותך".
האנשים מתפזרים, חדר המרפאה חוזר לגודלו המקורי. הרופא מפנה את השטח אחרי מספר בדיקות, מכבה אחריו את האורות, משאיר רק מנורת לילה פצפונת דולקת בקצהו השני של החדר.
"טיפשים!" אני צועק לחלל האוויר "שכל כמו של נאגטס!".
"אל תעליב את הנאגטס" מציץ אלי פרצופו של ג'ון מפתח החדר, הוא מתיישב לצידי "איך אתה עכשיו?"
"בסדר. עצבני".
"רואים".
"תאשים את החומר שהזריקו לי" הקול שלי צונח "אתה יכול להאשים אותו בכל מה שקרה היום".
"הם עושים את זה לטובתך" ג'ון לא מבין את הנקודה, אבל אין טעם לדבר איתו על זה, גם לא עם ניידל או ס'. לאחרונים גם ככה לא אכפת, מבחינתם הם מצאו פתרון קל יותר.
"לטובתם" אני מדייק "לעכברי מעבדה לא עושים טובות".
"אתה לא עכבר. ממש לא!".
"אז מה אני, ג'ון?" אני מקשיח את פני, נועץ בו צמד אישונים מוקפים קשתיות אדומות כדם "איזה מין יצור אני?".
"אתה לא יצור" ג'ון לא ממצמץ "אתה רד".
"ולפני זה?" אני שואל בלחש "לפני שד"ר ניידל החליט לקרוא לי רד? מה הייתי לפני זה?".
ג'ון שותק. הוא לא אומר שנטפתי מסלע, הוא לא מזכיר את צורתי הראשונית כנוזל, את האופן בו יצקו אותי לתבנית, הפכו אותי לאדם. גילו, גם לי, אט אט את יכולותי. הוא לא אומר דבר. רק שותק. השתיקה שלו מבהירה לי דבר אחד, שלא חשבתי עליו לרגע כל עשר השנים האחרונות. הוא יודע, כולם יודעים. משום מה, אף אחד לא טרח לחלוק עימי את הידיעה הזו. אני לא מצליח למנוע מעצמי את השאלה המתבקשת: למה.
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כמה אני מפתיעה את עצמי, ההמשך -

כשיש שאלות, צריך להביא להן תשובות ומכיוון שאף אחד לא ימהר לספק לי הסברים, אני צריך למצוא אותן בעצמי. העובדה שאני נמצא בקומת המעבדה מזרזת אותי לפעול. אני יכול לסרוק את הקומה באמצעות המולקולות שלי, אבל הצעד הזה מעייף אותי מאד והוא גם יאלץ אותי לרכון על הקרקע בשביל לקבל זווית ראיה טובה, מה שלא ייעלם מעיני המצלמות המקיפות אותי 24/7.
אני מכניס את ידי תחת השמיכה, מזרזף ממני חתיכת ג'לי מינורית ביותר, מגבש אותה לכדי נמלת דם, אני האנושי מרים לי בקצה הזרת את השמיכה ואני הנמלה יוצא לסיור במרחבי הקומה, דבר שלא עשיתי מעולם ועלול להתגלות כצעד טיפשי ביותר.
הקומה חשוכה. זה לא מפתיע אותי, אין לאף מדען סיבה לשקוד כעת על מבחנה שאינה קיימת. אני צועד לאט, מסתרבל מעט עם שלושת זוגות הרגליים שלי. יש חדרים שאני מכיר, כמו חדר הקירור, המעבדה והאחסון. יש חדרים שמעולם לא דרכתי בהם, חדר הישיבות והאוכל, אבל העובדה שהם פתוחים לרווחה אומרת לי לדלג גם עליהם. אם יש משהו שמסתירים ממני, הוא לא יהיה נגיש כל כך.
חמש דלתות סגורות נמצאות בסוף המסדרון, מכשיר טביעת האצבע המונע את פתיחתן אינו מהווה לי בעיה. מידותי קטנות מספיק בשביל שאוכל לעבור תחתיהן. הראשון והשני הם חדרי ציוד עמוסים בבלאגן שמבריח אותי. השלישי הוא חדרו של ד"ר ניידל על פי התעודות התלויות על הקירות, החדר מסודר למופת, על השולחן אין אפילו בדל טישו מסכן ומספר הארונות שמכסים את הקיר הימני, מטיל בי מורך. אני ממשיך לחדר הרביעי, מגלה חומרי ניקיון וציוד עזר וממהר לצאת.
אל החדר הבא, האחרון, אני לא מצליח להיכנס. הוא אטום לחלוטין, הדלת עשויה מתכת עבה, חסינת הדף ואת שוליה מסובב גומי עבה. אני מנסה להידחק בכל זאת, מתייאש ומטפס עליה כדי לנסות את מזלי בחלקה העליון.
אזעקה קורעת את הדממה, מצמיתה אותי למקומי, גם מתחת לשמיכה אני קופא. האורות בקומה נדלקים, שלושה מאבטחים רצים עד אלי, אקדחיהם שלופים. אחד מהם מעביר אצבע, נשמע זמזום והדלת משתחררת מן הנעילה, נפתחת על ידי אותו אחד. אני מנצל את ההזדמנות, עובר אל צידה השני של הדלת, מתנשף בכבדות אל מול הקיר הפנימי.
"אין פה אף אחד" אני מזהה את קולו של דילן. את הפרצופים, הגדולים כל כך, לא הצלחתי לזהות לפני כן.
"לא הגיוני, האזעקה לא תופעל סתם" אומר אחר.
"תמיד יש פעם ראשונה. איפה רד?" אני מצטמרר, אז בהחלט מסתירים ממני משהו.
"ישן, במרפאה".
"אני הולך לוודא".
דילן הולך, משאיר אותי חרד ומבולבל. מופיע בחדר שלי, מנער אותי בחוזקה.
"מה? מה יש?" אני מנסה להישמע ישנוני. מתעלם מקולות חיפוש המאבטחים בחדר המוצף אור באחת, מסנוור את הנמלה שאני.
"כלום" נושף דילן "לילה טוב".
אני לא מגיב, ממתין עד שצעדיו יתרחקו מן המרפאה, נושם לרווחה. גם בתור עצמי הנמלה כשדילן מודיע להם שאפשר להוריד מתח, מכבה את האור כשהחדר מתרוקן מחבריו וטורק אחריו את הדלת, מקפיץ אותי הישר לרצפה.
חושך שורר בחדר, איני מצליח לראות דבר. את התדרים שנקלטים באנטנות הנמלה שלי קשה לי לפרש, לכן אני מעדיף להשתמש ביכולות שלי. אני עוצם עיניים, נושם עמוק, פוקח את עיני בבעתה.
שבעה תאי התפרקות ישנם בחדר. ארבעתם מלאים נוזל ג'לי אדמדם. המולקולות שלהם אינן שייכות לי, אם כי משהו מוכר לי בהם, משהו שאיני יודע לזהות. הן נמצאות בתנועה מתמדת, כזו המבשרת על חיות, אך התפקוד שלהן לקוי.
אני רועד תחת השמיכה, מנתק מגע עם יישות הנמלה שלי, כואב את הרגע בו המולקולות שלי מתות, מסיימות את תפקידן. איני מצליח להירדם כל אותו הלילה, החשש והתהייה מפריעים את שנתי. האם ייתכן שיש עוד כמוני? מדוע אם כן מסתירים אותם?
מגע ידו של דילן עדין מורגש על כתפי, מעלה בי רטט. אני קובר את פני בכרית, קובר איתן את השאלות, את הפחד. מבין שיש דברים שאיני יודע, אולי גם מוטב שלא אדע, לעולם.
*
צפון הארלם מזמן כבר אינה מסוכנת כמו בעבר ובכל זאת, הלילות, חשוכים ואפלים, תמיד גרמו לו להלך בזריזות בצידי הדרך, בראש מושפל, לא להסיט מבט לצדדים.
רחוב 135 יותר מואר והתנועה בו אמנם דלילה בשעות אלו, אך קיימת. רק כעת מתבונן מייק לצדדים, בוחן את סביבותיו, אינו מזהה תנועה חשודה, נושף ופונה להיכנס אל הבנין. מגיע לקומה השלישית, מרובת הדלתות.
שלוש נקישות, הפסקה, אחת נוספת ועוד אחת. הוא פותח את הדלת במפתח. הדירה, טחובה ובעלת חדר אחד, בודד, מקבלת את פניו באותו שקט מעיק, מלחיץ.
"אין תפוזים" הוא אומר כאילו בלי קשר "והגזרים יצאו לנופש".
"לפחות משהו לאכול הבאת?" שון גולש ממחבואו, משתעל.
"תפוזים" מחייך מייק "וקצת לחם. איפה טיילור?".
"יצא" שון מסתכל על הדלת לרגע, מחזיר לו את פניו "אני חושב שהגיע הזמן לעשות מעשה".
"אנחנו לא יכולים, שון" מייק מניד בראשו "אתה לא היית רוצה להינטש מאחור".
"הוא מסכן אותנו" שון נוטל ממנו את השקית, קורע לחם בידיו, דוחף לפיו "זה טיילור או כולנו".
מייק מתיישב על אחד המזרנים הפרושים על הרצפה, נאנח.
"אין ברירה" חוזר שון, עיניו האפורות מתכהות "אין".
מפתח מסתובב במנעול. הם נדרכים, חומקים אל הארון, זה שחסר דופן מצידו הפנימי, מוביל אל החלון.
הדלת נפתחת, קול רשרוש שקית. "זה הכל?" זועם קול מוכר. טיילור. גופו מרעיש כשהוא פוגש ברצפה "ידעתי. ידעתי".
שון ומייק מחליפים מבטים. מייק יוצא ראשון, נתקל בעיניו האבודות של טיילור, האדומות.
"שוב שתית?" מייק מתיישב לצידו, נוטל ממנו את חצי הכיכר, מחלק לשלוש, מחזיר לו חתיכה.
"כן" נוהם טיילור "יש'ך בעיה?".
"יש לנו בעיה" מתקן שון, מתיישב גם כן, מקבל חתיכת לחם לידיו "אמרת שתפסיק!".
"אז אמרתי" טיילור לא משתכנע "ועכשיו אני אומר שלא".
"אז תלך!" שון מרים את קולו, לא הרבה "תמצא לך מקום אחר! אתה לא יכול לבוא לפה ככה!".
"ככה?" טיילור מרים עיניים תוהות, קולו רועד.
"העיניים שלך, טיילור" מייק נועץ מבט קשה בשון, מרמז לו לשתוק "הן אדומות".
טיילור בוהה בחתיכת הלחם שבידיו, ממצמץ "מצטער" הוא לוחש. עיניו מרצדות לרגע, הופכות ירוקות "אבל אני לא מצליח להפסיק".
"נעזור לך" מייק מניח יד על כתפו של טיילור, מרגיש בהן רועדות "עשינו דברים מורכבים יותר".
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
@מ. י. פרצמן או כל מנהל אחר (אשמח לעזרה בתיוג), יש דרך להחליף את הז'אנר מביקורת לסיפור בהמשכים? קלטתי רק עכשיו...

ממשיכים עוד קצת :)

פרק 5:
רד:
הבוקר מגיע יחד עם ארוחה, 50 מבחנות וג'ון.
"תמלא אותן" הוא מורה "אחרי כל אחת תשלים את עצמך ותמשיך לבאה אחריה. רק אם הצלחת".
"יש דדליין?" אני מזדעף, צונח חזרה אל הכרית "עונש אם לא אעשה את זה?".
"הצלת אתמול 35 אנשים, כולל ההוא שחסמת לו את העורק. זה לא מספיק בשבילך?".
"לא מספיק בשביל להכאיב לעצמי" אני מושך כתף "היו מצליחים להציל אותם גם בלעדי. היו משלמים קצת או הרבה והכל היה מסתדר".
"ואז יהיו עוד אלפי אירועים כאלה, הרוגים נוספים, המוני פצועים. הכל תמורת כסף קל".
"אני לא אשם בבחירות המוזרות שלהם" אני נוטל מבחנה אחת, יודע שאעשה את זה לבסוף, גם אם אתמרמר על כך שבועיים שלמים.
"אתה לא אשם" מסכים ג'ון. מניח יד על כתפי, אני מושך אותה "אבל יש לך כוחות. אין סיבה שלא תשתמש בהם".
אני שותק. חושב על אותם 4 תאים מלאים בסוף המסדרון. אלו שאין בהם שימוש, שמאוחסנים שם מסיבה לא ברורה.
"בהצלחה ובתאבון" ג'ון מחזיר את ידו לצד גופו "כשתסיים עם המבחנות, יאפשרו לך לחזור לחדר. אז יש לך סיבה נוספת".
"תודה" אני מגיב. רק על החלק הראשון.
"בכיף" ג'ון מתיישב לצידי, לא מראה כוונה ללכת "ועוד סיבה - הבנתי שלוחצים על ס' לעלות רמה בתרגולים. על בורו-פארק שמעת?".
"אני יכול להגיד לך על מה כן שמעתי" אני מגחך "זה כבר יהיה קצר יותר".
"אין צורך. אני אסביר לך בהזדמנות אחרת" ג'ון מסרק את בלוריתו "רק יש לך למה לצפות. מספר התקריות האנטישמיות שם עלו מאד לאחרונה. הולך להיות מעניין".
"אני מעדיף שיהיה משעמם" אני מניח למבחנה שעדין אחוזה בידי. מושך אלי את מגש האוכל, נועץ מזלג בערימת הפנקייקים, מפיל אותה.
"גם אני" ג'ון מתרומם "אבל כל עוד הדבר לא תלוי בנו - נצטרך לזרום עם המצב".
אני מהנהן. מעמיק מבט במגש. רק כשג'ון הולך אני מרים את עיני, נועץ אותן במבחנות המסודרות במעמד שלהן. אני מעדיף שיהיה משעמם. מעדיף להעלים עין ממה שגיליתי אתמול. אבל אולי אסור לי, אולי איני אמור לזרום עם המצב. לא כל עוד הדבר תלוי בי.
*
הארלם, מוכת פשע בעבר, נאבקת ביום יום בהווה, אינה מחבבת זרים. ההגונים בה חושדים שאלו יחזירו את המצב לקדמותו. אלו שלא חושדים במטרות לשמם מבקרים בה אותם זרים, משתקעים או סתם מחליטים לחלוף בשכונותיה.
שון כבר אינו זר, אך מעמדו אינו מאפשר לו יותר מדי. עבודתו, סיזיפית וכמעט לא מתגמלת, היא ההוכחה הטובה ביותר לכך שהוא לעולם לא יצליח להשתלב, בשום מקום.
"איחרת" מקבל את פניו אדריאן בפתח מטבח המסעדה, סינרו מלא כתמי שמן, קטשופ וחרדל "כמעט נגמרו לנו הצלחות".
"טוב שכמעט" שון לא מתרגש. אדריאן צריך אותו בדיוק כמוהו, אולי יותר "אני אשטוף אותם עכשיו".
"תזדרז." אדריאן נע הצידה, מאפשר לו להיכנס, להיעמד מול ערימות הכלים המלוכלכות, שלא יתנקו מאליהם.
תמיד כשהוא במטבח וידיו פועלות כמעט מונוטונית תחת זרם מים קבוע, עפות מחשבותיו של שון לכל עבר. ריחות המטבח מזכירים לו את דירת החדר, החנוקה מסיבות אחרות. החושך בקיתון הצר בו הוא עומד, מראה לו יותר מכל כמה עגומים חייו. שום טיפת אור לא נראית באופק, היחידות שמופיעות בסיוטיו הן אלו של הסירנות, אינן מאפשרות לו לנשום לרווחה, לחיות כמו בן אדם, כמו כל בן אדם.
המסעדה מתחילה להתמלא, מישהו בא לקחת צלחות, אינו מעיף בו מבט. זה טוב, טוב להיות שקוף. אבל הוא רוצה טוב אחר. מייק מעולם לא קיווה ליותר. טיילור נפל לטיפה המרה. החיים, כפי שהוא זוכר אותם, מעולם לא האירו לו פנים.
הכלים נגמרים בשלב כלשהו, הלילה כבר חשוך דיו, מנורות רחוב בודדות מאירות קלושות את פתח המסעדה. שון ניגש אל אדריאן, מנסה לתפוס את תשומת ליבו.
"אני משלם לך רק חצי" מבהיר אדריאן. תוקע בידו שטר בודד, 10 דולר "וגם זה רק כי אתה עושה עבודה טובה וזריזה."
שון מקפל את השטר, דוחף לכיסו, פונה לצאת.
"נשארו קצת כיכרות מאתמול" עוצר אותו קולו של אדריאן כשהוא סמוך לדלת "אתה יכול לקחת אם אתה רוצה".
הוא לא רוצה. הוא צריך. ארבעת הכיכרות, הממתינים בארגז בצד המטבח, מעט יבשים. לאדם רעב, שלא אכל מאז הבוקר, הדבר לא משנה כלל.
"הבנתי שהמשטרה הולכת לעשות פשיטה על כמה יעדים בקרוב" אדריאן לוחש פתאום על אוזניו כשהוא מתכופף לאסוף את הכיכרות, מגלה את סיבת נדיבותו "אז תהיה זהיר, אני צריך אותך פה".

"ככה הוא אמר?" מייק אינו אוהב את ההודעה, טיילור מתכווץ במקומו.
"כן. אבל לא בטוח שאנחנו אחד היעדים" מנסה שון להקהות את רושם הדברים, הוא שונא להתחיל מחדש.
"אדריאן מקושר" מייק מניד בראשו, מסיט ראשו אל הארון "הגיע הזמן לעזוב".
"לא" טיילור פוער את עיניו "לא שוב!".
"זו רק המשטרה, מייק" שון ממוקד יותר "ואנחנו תמיד זהירים כל כך...".
"אני לא לוקח סיכונים" מייק מכווץ את שפתיו. פונה אל הארון, שולף משם את שלושת התיקים המוכנים תמיד.
"לאן הפעם?" שואל שון. נוטל שניים, מכתף אחד על גבו, מעביר את השני לטיילור.
"ברוקלין?" טיילור מציע, מקפיא את האוויר.
"ממש לא ברוקלין!" מייק מתכעס "קצת היגיון, טיילור. קצת".
טיילור שותק, טומן את פניו ברצועת התיק האחוזה בין אצבעותיו. שון בולע את רוקו, עיניו מחפשות גם הן משהו להיתלות בו.
"אנחנו כל הזמן בורחים" הוא לוחש לבסוף, מרים את פניו לאט, נתקל בעיניו של מייק "אולי הגיע הזמן לחפש תשובות".
"בברוקלין תמצא רק צרות" מייק חותך, אינו ממצמץ "ובכלל, מאיפה נתחיל?"
"אולי נמצא גם עזרה" טיילור משיב, קולו חנוק "בורו פארק מלאה יהודים. ולי, במחילה מזכרונותיכם האבודים, נמאס לחיות כמו גוי".
שון ומייק מחליפים מבטים. זכרונותיו של טיילור אף פעם לא היו ברורים, אבל כן סיפקו איזושהי נקודת מוצא בסיסית, כזו שלא ידעו האם נוגעת גם אליהם.
"אחשוב על זה" עונה מייק, המנהיג הבלתי מוכתר "קודם נסתלק מפה".
אחרי כחצי שעה הם נוטשים את הדירה, מותירים אחריהם סכום כסף המכסה את חצי תקופת השכירות, פתק מתנצל עם כתב יד מעוות וארון תקין בפינתו המקורית.
 
נערך לאחרונה ב:

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ע'

קכא עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי:קכב עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים:קכג עֵינַי כָּלוּ לִישׁוּעָתֶךָ וּלְאִמְרַת צִדְקֶךָ:קכד עֲשֵׂה עִם עַבְדְּךָ כְחַסְדֶּךָ וְחֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי:קכה עַבְדְּךָ אָנִי הֲבִינֵנִי וְאֵדְעָה עֵדֹתֶיךָ:קכו עֵת לַעֲשׂוֹת לַיי הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ:קכז עַל כֵּן אָהַבְתִּי מִצְוֹתֶיךָ מִזָּהָב וּמִפָּז:קכח עַל כֵּן כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי כָּל אֹרַח שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי:
נקרא  10  פעמים

אתגר AI

חשיפה כפולה • אתגר 130

לוח מודעות

למעלה