סוף פרק ראשון:
המבט המבוהל על פניה של אמו אמר הכל. "אין... אין... אין... זה ייתכן" גמגמה בלחש, פניה חיוורות כסיד. "אביא לך דבר מה לשתות" מהרה בת שבע אל עבר המטבח, עיניה נוצצות מהתרגשות. "ידעתי!" צחקקה לעצמה. "ודאי שלאחי הגדול יש תוכנית!" חשבה לעצמה בגאווה, מתרגשת מהדברים ששמעה.
"קחי נא, אמי היקרה. שתי. עלייך לדאוג לבריאותך." אמרה בעודה מביאה לאמה מים טריים בספל החרס האדמדם. "מדוע נראית את כה שמחה?!" נזפה בה אמה, לוגמת מן הספל בלגימות מהוסות. בת שבע מיהרה לסגור את פיה, מנסה לעטות ארשת רצינית על פניה. "נזכרתי כי חייבת אני לסיים את תפירת הצעיף! אלך כעת לחדרי ואשאיר את שניכם לדבר." פלטה במהירות, מסתובבת ועולה אל חדרה המבולגן.
"חייבת אני להסתיר מהם את תוכניתי." הרהרה לעצמה. בת שבע נסה במהירות מהסלון, עולה במדרגות העץ אל ירכתי הבית. תוך שניות אחדות נעלמה היא כלא הייתה. "מה מתכננת היא כעת?" הרהר שלומיאל בדאגה.
כעת, משנותרו הוא ואמו בסלון הבית, הרצינו עיניו. שניהם הביטו בדאגה אחד בפני השני. הייתה זו אמו שפצתה את פיה ראשונה "בני יקירי. סומכת אני עלייך יותר מכל אחיך. מיום שנולדת ידעתי כי תגיע לגדולות. אביך רואה בך יורשו המרכזי, ויודעים אנו את טוהר לבך וחריפות מוחך. אנא בני, שקול את מעשיך בכובד ראש. אין אדם אחד בעולם שהצליח לחזור מההרים הללו. אין אני יכולה לאבד אותך, בן אהוב שלי!" הדמעות מעיניה של אמו התחזקו לכדי שטף ניכר, פניה החיוורות אדומות ועייפות.
דקות אחדות התייפחה אמו, לא מותירה לשלומיאל ברירה. "אין יכול אני לראות בצערך. אם אין הדבר טוב בעינייך, אוותר על תכניותיי." פלט במהירות, מחבק את אמו הבוכיה. מששמעה את דבריו, חייכה אמו חיוך קל, פניה האדומות מתחילות להירגע.
"ידעתי בני, ידעתי." אמרה בשמחה, מלטפת את ידי בנה אהובה. "מכירה אני את טוב לבך. אם הדבר כה חשוב לך, אוכל להתייעץ עם אביך. אולי נטכס עצה יחדיו." אמרה, עיניה האדומות מקוות. שלומיאל המשיך ללטף את ידי אמו, מוחו מסרב להאמין.
שניהם לא ידעו כי בזמן שיחתם, התגנבה בת שבע אל חדרו של שלומיאל, מחפשת נואשות אחר מפה מסתורית. מפה אשר ביכולתה לשנות את פני העולם המוכר להם כעת, לעד.
המבט המבוהל על פניה של אמו אמר הכל. "אין... אין... אין... זה ייתכן" גמגמה בלחש, פניה חיוורות כסיד. "אביא לך דבר מה לשתות" מהרה בת שבע אל עבר המטבח, עיניה נוצצות מהתרגשות. "ידעתי!" צחקקה לעצמה. "ודאי שלאחי הגדול יש תוכנית!" חשבה לעצמה בגאווה, מתרגשת מהדברים ששמעה.
"קחי נא, אמי היקרה. שתי. עלייך לדאוג לבריאותך." אמרה בעודה מביאה לאמה מים טריים בספל החרס האדמדם. "מדוע נראית את כה שמחה?!" נזפה בה אמה, לוגמת מן הספל בלגימות מהוסות. בת שבע מיהרה לסגור את פיה, מנסה לעטות ארשת רצינית על פניה. "נזכרתי כי חייבת אני לסיים את תפירת הצעיף! אלך כעת לחדרי ואשאיר את שניכם לדבר." פלטה במהירות, מסתובבת ועולה אל חדרה המבולגן.
"חייבת אני להסתיר מהם את תוכניתי." הרהרה לעצמה. בת שבע נסה במהירות מהסלון, עולה במדרגות העץ אל ירכתי הבית. תוך שניות אחדות נעלמה היא כלא הייתה. "מה מתכננת היא כעת?" הרהר שלומיאל בדאגה.
כעת, משנותרו הוא ואמו בסלון הבית, הרצינו עיניו. שניהם הביטו בדאגה אחד בפני השני. הייתה זו אמו שפצתה את פיה ראשונה "בני יקירי. סומכת אני עלייך יותר מכל אחיך. מיום שנולדת ידעתי כי תגיע לגדולות. אביך רואה בך יורשו המרכזי, ויודעים אנו את טוהר לבך וחריפות מוחך. אנא בני, שקול את מעשיך בכובד ראש. אין אדם אחד בעולם שהצליח לחזור מההרים הללו. אין אני יכולה לאבד אותך, בן אהוב שלי!" הדמעות מעיניה של אמו התחזקו לכדי שטף ניכר, פניה החיוורות אדומות ועייפות.
דקות אחדות התייפחה אמו, לא מותירה לשלומיאל ברירה. "אין יכול אני לראות בצערך. אם אין הדבר טוב בעינייך, אוותר על תכניותיי." פלט במהירות, מחבק את אמו הבוכיה. מששמעה את דבריו, חייכה אמו חיוך קל, פניה האדומות מתחילות להירגע.
"ידעתי בני, ידעתי." אמרה בשמחה, מלטפת את ידי בנה אהובה. "מכירה אני את טוב לבך. אם הדבר כה חשוב לך, אוכל להתייעץ עם אביך. אולי נטכס עצה יחדיו." אמרה, עיניה האדומות מקוות. שלומיאל המשיך ללטף את ידי אמו, מוחו מסרב להאמין.
שניהם לא ידעו כי בזמן שיחתם, התגנבה בת שבע אל חדרו של שלומיאל, מחפשת נואשות אחר מפה מסתורית. מפה אשר ביכולתה לשנות את פני העולם המוכר להם כעת, לעד.