אני כמו כולם, חושבת שבלון צבעוני זה דבר עליז ויפה.
אוהבת בלונים כמו כולם.
אבל אני ממש לא אוהבת לנפח בלונים. ממש ממש הכי לא בעולם, לא אוהבת וגם לא מנפחת.
ולא בגלל שאני בת שנגעלת מהטעם של הבלון או משהו כזה,
בלון שמתנפח מעציב אותי, כי אני יודעת - שעוד מעט הוא יתפוצץ, וכשאני רואה קרעי לטקס צבעוניים כואב לי ממש, פיזית.
אמא שלי יודעת את זה, גם לה כואב, והיא לימדה אותי להתגבר, לבלוע, להמשיך הלאה.
אתמול קבענו להפגש, חברות, טיתיות טריות שמנסות להתגבש ולמצוא להן מקום.
אנחנו יושבות במרפסת ביתה של שירה, נהנות מהחופש ומהבריזה שמלטפת אותנו.
יעל המתולתלת מכריזה שגם ככה אנחנו הכי צוציקיות בתיכון, ושמותר לנו קצת להשתולל כמו ילדות.
אנחנו צוחקות ומסכימות איתה, וכשהיא מוציאה חבל בתרועת ניצחון, הלב שלי נמעך כאילו הניחו עליו מגהץ. בולעת את הרוק ומתרחקת.
"מה מה מה יוצאת י--די!" צווחות, צחוק וקריאות גיל נשמעות, אני מחכה דקה או שתיים, וחוזרת רק כשאני בטוחה שהן הסתדרו כבר בשורה מאחורי החבל.
"מלי, איפה היית?!" טופחות לי על הכתף, ומגישות את קצהו הנחשי של החבל, "בעיה שלך!" משתובבות, ואני מגלגלת ומתפללת שלא יגיע תורי.
מסתבר שהשנים האחרונות בהן לא קפצנו בחבל גרמו לעוד כמה 'בלונים' לכרוע תחת העומס, ותחושת הקלה שוטפת אותי כאשר המשחק נגמר במהירות.
"ש'נשיב' לך?" שואלת הנערה העדינה, שעדיין לא קלטתי את שמה.
"לא, זה בסדר, תודה." אני מסרבת בנימוס, ואנחנו עוברות לדיון סוער על הסטייל החדש של התיקים בתיכון.
"היום יום הול-דת, היום יום הול-דת, היום יום הול-דת לשו-ל-מית!" יעל מופיעה פתאום, כמו משומקום, בידיה מקל מטאטא ואליו דבוקים בלונים צבעוניים, הלטקס שלהם מתוח עד קצה גבול היכולת שלו, אוי לא.
שירה ורחלי צוהלות, ומושכות את שולמית הסמוקה אל מרכז המעגל, מושיטות לה שיפוד ארוך כשם שמגישים שרביט מלוכה.
"ברכי אותנו, הו שולמית הגדולה," אומרת שירה במלודרמטיות. "ועל כל איחול, פוצצי בלון."
נשימתי מתקצרת, לא! רק זה לא!
"אהמ, חברות... אולי..." קול חלוש יוצא מגרוני, קול חלוש שנקטע על ידי שיעול חריף, והריאות שלי שמתחילות לשרוף.
רחלי טופחת על גבי, "מה קרה, בלעת זבוב?" היא צוחקת.
אני נדה בראשי, ונושמת לאט, בזהירות. שלא ישמעו, אנא השם, את הנשימות שלי, השורקניות.
"שתצחקו ככה כל החיים!" בלון ראשון מתפוצץ. בום!
נשימתי נעתקת. הגרון שלי מגרד, מבתוכו, ואני משתעלת שוב.
מסתכלת סביבי בפחד הולך וגובר, איפה שמתי את התיק שלי?!
"שתמצאו בגדים בסייל בזארה!" בום!
נעמדת ומסתחררת, הנשימות שלי כבדות, ורק בקושי אני מצליחה ללגום מעט אוויר.
הריאות שלי בוערות, שואפת במאמץ, והאוויר עובר לאט... לאט... ומעט... כל כך מעט!! כאילו פקק של עט-שפיצים נתקע לי בקנה הנשימה. וקשה לי לנשום, נורא.
תחושת מחנק הולכת ומשתלטת עלי.
והחברות שלי, מדברות, צועקות. לא שמות לב בכלל.
גם אני לא שומעת אותם, כאילו נפלתי לאקווריום, וסגרו עלי את המכסה, והחמצן נגמר לי, והמים בולעים אותי כמעט.
הו, הנה התיק שלי!
זהו, מלי, עוד שניה ויהיה יותר טוב, אני מרגיעה את עצמי.
מנסה,
אבל...
המשאף.
לא, זה לא יכול להיות.
איפה הוא?! שכחתי אותו?!
זה לא... זה לא קורה לי!
אני בלי משאף?!
אני משתעלת ומשתעלת, והחרדה משתקת אותי.
מתקפלת על הרצפה והראש כואב לי נורא,
יונקת אוויר במאמץ.
נאבקת,
לא מצליחה לדבר,
לקרוא לעזרה.
הצילו, השם.
***
לעולם לא אשכח יותר משאף, אני כמעט נודרת כשאני משתחררת מבית החולים.
מסתכלת על האנשים שסביבי,
צועדים ברחוב כאילו כלום.
צוחקים, צועקים, מדברים, רצים, מתאמצים, מתנשמים, מתנשפים.
זוג הבלונים שמתחת לצלעות שלהם מתנפח, מתכווץ, מתנפח, מתכווץ. בכזאת קלות. בדיוק איך וכמה שהם צריכים.
הם לא חושבים, אף אחד מאיתנו לא חושב, כשהוא רוצה לנשום,
וגם אף אחד מאיתנו לא מקדיש יותר מדי מחשבה לכלי הכל כך בסיסי והכרחי שקיים לו בגוף.
טוב,
אז עכשיו הקדשתי מחשבה.
ואתם?
על כל נשימה ונשימה תהלל ק-ה, הללוק-ה.