היי, סופסוף אני בפנים ויכולה להגיב לך על הסיפור היותר ממושלם הזה!
את כותבת טובבבבב!!!
תמשיכי דחוף, בבקשה!הכתיבה שלך יצירתית ממש: גם בעלילה, גם בשפה, גם באופן שבו את תופסת ומתארת סיטואציות
תודה לכל המגיבים!
פה אחד בחרתם בהפי אנד, ואני לגמרי מסכימה איתכם. @ניק 70107 אל דאגה, הסוף יהיה מורכב מגם וגם...
בעז''ה ממשיכה לכתוב, מקווה להעלות פרק היום או מחר
עידכון מעיסבלאן:
בהתחלה, עיסבלאן התחיל מפרק אחד בודד, שהמשיך והמשיך עוד להנאתנו
אבל לא היה לו סיום ברור,
ולא היה לי ברור היכן ממוקם כל מקום שהוזכר,
והיו הרבה מאד סתירות של זמנים, בעיקר באירועים מקבילים.
אז כחלק מהקאמבק המובטח, ישבתי לסדר את ציר הזמן של הסיפור,
וגם את המפה המדינית-גאוגרפית שלו.
בהתאם לסדר החדש, נוספו ויתווספו חלקים חדשים, חלק מהאירועים שונו, שמות ומקומות הסתדרו ונוספו.
במחשבה עמוקה, בחרתי נקודת זמן בסיפור שבה אעצור מלפרסם את הסיפור!
(כן כן, לסיום הפירסום, כי אני רוצה להמשיך איתו הלאה בעז''ה)
לכן, לא יפתח אשכול חדש,
בעז''ה, פעם בשבועיים אעלה לכאן פרק חדש שעוד לא קראתם, פרק המשך או פרק שקרה מוקדם יותר מציר הזמן הנוכחי של הסיפור (בעבר הרחוק או הקרוב).
בהווה: השנה ה14 למלכותו של המלך יהוסף השלישי, והשנה ה12 למרד הגדול.
זוג תאומים שגורשו מביתם בעיירה גילשוטיס, גרים ביער מוצאים תיבה מסתורית שכתוב עליה את שם משפחתם.
הם מחליטים לצאת לחפש את אביהם שהשאיר אותם לפני 12 שנה אצל טובל ריסאף.
בדרך, התאומים מחליפים זהויות. מתריאן הבכור והשקול (מעכשיו- נאודיאן) נחטף לצ'ונטוגל, שם הוא מתוודע לג'יסה השליט, מיעל וגיון השומרים וליומן כתוב בדיו מתחלף.
את נאודיאן (מעכשיו- מתריאן) מוצאים חיילי המלך בגשר נרופיץ, קרוב לעיר חיצגאט, כשהוא פצוע וסביבו מכרכר סנאי. המפקד ועבנוד שומרים עליו עד שהשליש בקוך מגיע עם הוראת המלך להביא את הנער לטוארק, עיר הבירה.
בעבר: המלך אטלין מביא לארמון שלושה נערים מוכשרים שילמדו עם הנסיכים. בילטון- נער מרקע עני שמתעד לפתוח בקריירה צבאית; דכן נמוך הקומה- ממשפחת מרפאים שיתמחה ברפואה; וצולחן- נכדו של המשנה למלך. בתקרית לא נעימה, יורש העצר הנסיך יהוסף נוזף בבן דודתו הגדול ממנו בארבע חודשים- הנסיך סיטרין.
בעבר:
טוארק | אונדרסיו
ההכנות ליציאתו של השגריר הכלכלי אל צ'ונטוגל הושלמו. סיטרין עמד בחדר המלך, אצבעו מתופפת בקוצר רוח על מקומה של חרבו בחגורה. החרב, כמו בכל פעם שנכנס אל המלך לבד, הופקדה אצל החייל ששמר על הדלת.
אף פעם לא ידע להעריך את התנהגותו זו של המלך, אבל פתאום הוא שם לב שבכל פעם כזאת, המלך, שכבר לא היה צעיר, קם מכיסאו, יורד באיטיות בשלושת המדרגות המפרידות בין כיסאו לבין מקומם של האורחים, ומתיישב על אחת מכורסאות העץ הפשוטות יותר, שמיועדות ביום רגיל למלכה ולנסיך יורש העצר.
גם עכשיו המלך מתיישב על הכיסא הימני, ומחווה בידו על זה שלידו.
"שב", הוא מזמין את סיטרין בקול רך.
סיטרין בולע את רוקו ומתיישב בזהירות על קצה כרית הקטיפה הורודה שמרפדת את מושב הכורסא, ובשונה מכל פעם, לא מאפשר לעצמו להתרווח אחורה.
מיהוסף ושאר הנערים לא יהיה לו קשה להיפרד. ההתנשאות שלו וחוסר הבנתם יגרמו לפרידה מהם להיות מהירה ושיטחית.
אבל המלך היה אחר. סיטרין באמת אהב אותו, את הדוד המלכותי שהיה לו לאב.
המלך אטלין היה כל מה שילד ונער יכול לחלום שדודו יהיה. הוא היה מפנה זמן כדי לשמוע את סיפוריו ודמיונותיו, משאיר לו ממתקים קטנים בחדר הלימודים ולוקח אותו לסיורים מרתקים בחצרותיהם של בעלי מלאכה שונים.
המלך היה זה שזיהה שלסיטרין הצעיר יש כישרון מולד לעסקים, ולכן העניק לו את רשותו לפתוח חנות לממכר ממתקים וחפצים קטנים לילדי העבדים.
הוא היה זה שהציע לו לכתוב את קורותיו במחברת מיוחדת, וכך יוכל לתרגל כתיבה ברורה, נושא שבו התקשה במיוחד, אבל היה חשוב במקצועו העתידי.
"קראתי לך הנה, אחייני, כדי להעניק לך את ברכתי לפני שתצא אל הדרך." קול של המלך מלווה בנשיפת אוויר שורקנית וסטרין תהה האם מדובר בהתרגשות או משהו עמוק יותר.
"בתחילת החורף אמרתי לך שאני סומך עליך ובטוח שתהיה האדם הנכון לייצג את אונדרסיו בארץ זרה," סיטרין הנהן ועל פניו של המלך עלה חיוך, בהיר וגאה. "זה עדיין בתוקף."
המלך נקש באצבעו ומשרת נכנס פנימה, נושא מגש מוזהב שעליו חשבוניית עץ עם חרוזים צבעוניים. סיטרין קם בהתרגשות.
"אתה מזהה נכון," אמר המלך, חיוכו מתרחב. "בסיור האחרון שערכנו יחד, אל בית אומנותם של האחים גלייר, ראית את החשבונייה הזו ועיניך נדלקו. הבטחתי לעצמי שאקנה לך אותה בהזדמנות הראשונה."
המשרת התקרב לסיטרין וקד עמוקות, עודו מושיט את המגש קדימה.
סיטרין העביר את מבטו בין המלך והחשבונייה, שחרוזי הזכוכית שלה זרקו ניצוצות אור קסום.
אטלין צחק. "קח אותה, סיטרין. ולך עשה חיל!"
זו היתה מתנה מעולה ורוחו של סיטרין התרוממה, אחרי הכל, למלך אטלין הוא בפרוש יתגעגע.
בחוץ חיכו לו יהוסף ושלושת החברים, ותחושתו הטובה התרסקה בתהום המציאות.
זה לא משנה אם המלך הזקן אוהב אותך, כל עוד שבנו שמתעד למלוך אחריו לא מחבב אותך כלל.
עוד קצת, עודד את עצמו. עוד מעט ואתה נמצא הרחק מכאן, חופשי ומשוחרר מנוכחותם המעיקה של המתנשא וחסרי ההבנה.
יהוסף היה הראשון שהגיש את ידו ללחיצה. הוא עצמו לחץ אותה רק מתוך נימוס, אבל יהוסף לא היסס לפני שקרב אליו לחיבוק מפתיע.
"תחזור", ריפרף קולו השקט של יורש העצר באוזניו, "אני אחכה לך." הבטיח.
סיטרין התנתק בעדינות מהידיים שעטפו את גבו, מודע לקהל הרב שצופה בעניין במחזה.
"תודה, הוד נסיכותך", קד עמוקות והתכוון להמשיך אל צולחן הגבוה שנראה היה כאילו עוד מעט יפרצו המילים שעומדות על קצה לשונו את המחסום שהושם עליהם בעמל.
אבל יהוסף תפס בידו שוב, מבטו ננעץ בעיניו של בן דודו בתחינה. "בסדר" אמר סיטרין בקול שטוח. "אני מבטיח שאקשיב למה שיש לך לומר לי".
יהוסף עצם את עיניו בהקלה. הוא לא חשב שסיטרין באמת יסכים. לא אחרי שכל שיחה שלהם בחודש האחרון נערכה כשפרצופו המרובע משהו של הנסיך הראשון מופנה הצידה, נזהר שלא יפגשו עיניהם.
"אני…" פתאום הוא נתקע. אפילו שהתאמן על המשפטים האלה זמן רב מול המראה שבחדרו. "רציתי להתנצל, סיטרין."
אפילו שפתיו של בילטון, שפניו אינן משתנות לעולם, רפו בתדהמה.
להתנצל?
סיטרין משך את ידו. "על מה?" שאל בקול קשה.
יהוסף נשך את שפתיו. עניין אחד הוא להתנצל בקול מול קהל המורכב מאצילים, משרתים ועבדים, ועניין שני הוא לפרט בדיוק על מה יורש העצר צריך להתנצל בפניו של בן דודו הגדול, כשהוא יודע שהם לא יהססו להעביר את המידע העסיסי הלאה.
אבל גם המאורע ההוא לא קרה מאחורי דלתיים סגורות… ויהוסף בולע את רוקו במאמץ.
"באותו היום לא הגעת לשיעור שפות אחרי ארוחת הבוקר, וזה היה חריג. נהגת לומר ששיעור שפות הוא השיעור האהוב עליך ולעולם לא תפסיד אותו. מה גרם לך להפסיד אותו? לא ידענו.
כשנגמר סוף סוף השיעור, מיהרנו לחדרך, לבדוק מה ארע.
מיד אחרי שיצאנו מבניין הלימודים, ניגש אלי עבד מבוהל שרעד ללא הפסקה.
"הההההוד נסיכותך", הוא גימגם, "זזזה הנסססיך הבוגר!"
הנסיך הבוגר!
תפסתי אותו בבעתה. "מה קרה?!"
"העעעבד", הוא ענה והצביע אל החצר הפנימית.
מיהרנו להגיע אל המקום ומה שראינו…"
קולו של יהוסף גווע.
סיטרין התקרב אליו ושאל בצינה: "ומה שראיתם?"
יהוסף ניפנף בידו. "זה לא משנה מה ראינו," קבע. "משנה שלא ראינו את כל התמונה ולא ידענו מה הגורם לכך".
השגריר הכלכלי לעתיד גיחך. "ועל זה אתה רוצה להתנצל?"
"בהחלט". יהוסף יודע גם הוא להיות חד משמעי.
כיחכוח קל נשמע מימנו של יורש העצר, ודכן, שוליית הרופא המלכותי, השתחל בין שני הנסיכים, מנצל את קומתו הנמוכה.
"לא ידענו, הנסיך," קולו הדק כשל ילד גרם לכל באי הארמון להקשיב לו, והפעם הזאת לא חרגה.
"פשוט לא ידענו שהעבד ההוא ניסה לגנוב את תכשיטיה של הנסיכה!"
סיטרין האדים והשתעל ויהוסף שלח אליו את ידו, אבל סיטרין הסתובב פתאום וידו של הנסיך נשמטה.
"אז עכשיו כשאתם יודעים את זה, יש לכם עוד פרט מידע לרכל?" קולו הצרוד עמד בסתירה לתוכן המשפט.
יהוסף נע קדימה ובעקבותיו נעו גם דכן, בילטון וצולחן.
"לא", ענה בהחלטיות. "אבל אני מצטער ששפטתי אותך בקלות כה רבה, הייתי יכול לברר מה קרה, לפני שעצרתי אותך."
בילטון הוציא מכיסו חבילה עטופה בבד מבריק, צבוע באדום וזהב, והגיש לסיטרין.
"זה מכולנו," אמר בקולו העמוק וכולם הנהנו.
"בדיוק מה ששגריר כלכלי של מדינת אונדרסיו יצטרך כשהוא בדרכו אל ארץ זרה!" הכריז צולחן בידידותיות.
"טבעת חותם משובצת באבן ברקת גדולה ויפה, טבעת שתספר לכולם מי אתה ולאיזה מעמד אתה משתייך." קולו של יהוסף חזר לטון הרגוע שלו.
סיטרין, הנסיך הבוגר של מדינת אונדרסיו, שתוארו ניתן לו רק בגלל שאמו היתה אחותו של המלך, ותפקידו כשגריר הכלכלי במדינה השכנה הוענק לו כאות אמון והערכה על מאמציו בלימודים, לא ידע כיצד להתמודד עם אהבתם הפשוטה של חבריו.
"זה לא הכל," דכן תפס את החבילה והרחיק אותה באזהרה. "מתחת לאבן ישנו תא זעיר הנפתח באמצעות לחיצה על מרכז האבן. בתא שמתי נוזל מיוחד, שמרדים את כל מי שבא איתו במגע…"
רגע הדהדו מילותיו של דכן בשקט ששרר בין החמישה.
"תצליח במשימתך, הבא כבוד לאונדרסיו ותחזור לשלום." ברך אותו יהוסף בכובד ראש, לוחץ את ידיו בשנית.
דכן, בילטון וצולחן לחצו את ידו אחד אחרי השני, חוזרים על מילותיו של יורש העצר.
עיניהם היו מלאות בהערכה, אהבה וגעגוע. אבל סיטרין לא ראה דבר. על אף ההתנצלות הפומבית, לא שכח את טעמה המר של ההשפלה.
סיפור בהמשכים עִיסְבָּלְאָן
הנושאים החמים
