הנושאים החמים
הנושאים החמים
כמו אתרוגים מעופשים אחרי סוכות,
כמו צנצנת החרוסת שהלב לא נותן להשליכה למרות הכתמים הירקרקים,
כמו בלינצ'עס מיובשים מתחתית המקרר שנשארו משבועות, כך לדבר עכשיו על רות, לאחר שהכרס ממולאת עד גדותיה מפירות הפרד"ס שלמדתם/קראתם/ שמעתם/דנתם בחג, התגובה שלכם ודאי תהיה: רות-עבור, או רות-סוף.
אבל אני בכל אופן עוד לא השתחררתי מאוירת הקסם של אגדת גרנות בית לחם, וחש דחף להשיח את שעל לבי, והרוצה להטות אוזן ללחשושיי יטה, והמלייק בלא לקרוא אף הוא יצא ידי חובתו ובלבד שיציין לי עד איזו שורה הוא שרד למטרות בקרה ושפור השרות בעתיד.
השנה לא רק שמעתי את רות,
השנה גם קראתי אותה.
בסלון הדומם אל מול צינת-שלוש- לפנות-בוקר הנושבת מהמרפסת, מימיני ספל קפה שחור משמאלי צלוחית עם דברים שהילדים לעולם לא יראו אותי אוכל
וביניהם מגילת רות, פשוטה, עם רש"י, ואבן עזרא.
זו היתה מגילה שונה לגמרי,
תארו לכם סרט בלי מוסיקה, כמו הסרטים האלמים של ראשית הקולנוע,
כשצופים בארועים, ולו המסעירים ביותר, שצולמו במצלמת אבטחה - כל הודם אובד בלי פסקול,
האדם יראה לעיניים והמוסיקה תראה ללבב.
והמנגינה של רות היא פשוט בול.
מי שהמציא אותה גאון.
בבהכנ"ס שלנו יש "בעל קריאה" בעל קול נעים מאד והוא גם רגשן חסר תקנה. הוא מפליא להשתמש באינטרפרטציה כדי להביע את פרשנותו האישית לפסוקים, והוא אכן מטיב לפרש.
כשקולו נחנק בהגיעו ל"כי המות יפריד ביני ובינך" דממת קבר שוררת בהיכל בית הכנסת (כמובן, גם כי שלושתרבעי מהגברים מנמנמים) והנשים מסיטות את הוילון להביט בפניו.
בלשון הראבע "טעם" זה - 'פירוש'.
ואכן טעמי המקרא ממש מפרשים את הטקסט.
(הו ראב"ע, שוב חייכתי לעצמי כשנתקלתי בעליצות הנדירה שלו ב"כאיפה שעורים", כדאי לכם לקרוא)
והנה רק ישא הבחור את קולו "ויהי בימי שפט..." וכבר מיטשטש בית הכנסת ונמוג ומול עיני צפים שדות בית לחם, רוח חמה הנושאת אניצי קש וריח קציר השעורים,
דמותה של רות עולה כבתלת מימד,
בת מלכים זקופה ואצילת גינונים תועה בין שבלים וקוצים, בגדי הנסיכה שלה השזורים חוטי זהב ותכלת מאובקים ודהויים ופניה צרובים בלהט שמש
אני מלווה אותה בלכתה נבוכה אל השדה, נכריה ומרופטת,
מלקטת אחר בחורים ישראליים קולניים, בודדת כל כך, זרה כל כך.
אני רואה אותה בלילה ההוא, ניצבת ממתינה באפלה שמאחורי הגורן מורחת ליפסטיק ורועדת מקור ומהתרגשות.
אבל עכשיו אני לוגם מהקפה בשעת ליל מאוחרת רוכן אל השלחן ועיניי הטרוטות מביטות בספר.
לפניי רק טקסט
בלי תפאורה, ובלי צלילים.
אני רואה יותר את המילים עצמן,
אני רואה את הנאום של נעמי הגדוש בצורות דקדוקיות נדירות, לכנה שובנה תשברנה תעגנה...
רות וערפה המבולבלות שזה עתה יצאו מהאולפן בטח מדפדפות בשיחון מואבי- עברי בקדחתנות.
שמתי לב גם לכמה מוזרויות, כשנעמי מדברת אל הבנות היא אומרתם "לכם" "עמכם" עשיתם", וכשהיא מדברת על הבנים שיוולדו לה היא אומרת "להן" !
-ממש להכעיס.
אוף אני יושב ומקשקש ומקשקש ועוד לא התחלתי לומר מה שרציתי.
אז ככה
מקובל להתפעל מההקרבה של רות למען היהדות, היא מתמסרת לאלקי ישראל ומוכנה להתגייר בכל מחיר ובלי תנאים (כהד קלוש אני שומע לוחשים 'אם היא כל כך רוצה את זה סימן שזה משהו גדול' הו איזה כיף לנו).
חזל למדים מכאן את תהליכי הגיור, יש לודא את טוהר כוונותיה של הגיורת, שמא עיניה נתנה בקרפלאך ובגפילטעפיש, בפטור מגיוס ובאבטחת הכנסה, שמא לא ערכי היהדות נגד עיניה אלא אולי הלחנים של ישי ריבו שובים את לבה או הנופים של הכנרת מול הרי גולן כישפוה.
על בית הדין להציג לה את הפן הפחות מחמיא של עם ישראל, לתחוב את ראשה היישר אל סל הכביסה המלוכלכת,
ורק אחרי שנעמי רואה שאחרי הכל עדיין מתאמצת היא ללכת אז היא מפסיקה עם הפרצופים החמוצים ומחייכת אליה בברכת "ברוכה הבאה".
אבל השנה קראתי משהו אחר לגמרי,
רות טובת הלב לא מסוגלת לראות את חמותה הזקנה שבה שכולה ועניה לבית לחם כמו כלב מרוד שזנבו בין רגליו,
נפשה קשורה בנפש נעמי,
באשר תלכי אלך,
לא יהדות בראש מעייניה,
לא אידאות ואמונות,
עמך עמי, יהיה עמך אשר יהיה,
רות מפתחת אובססיביות כלפי דמותה האינטלקטואלית של נעמי, ונצמדת אליה באש ובמים,
אלקיך אלקי, ולא משנה מי הוא.
אם זה הוי"ה או להבדיל הארי קרישנה,
עמך עמי גם באשר תתנצרי אתנצר, אם תסגדי למפלצת הספגטי המעופפת אשתחווה לה לצדך.
זה סיפור של התמסרות, אבל לא התמסרות לאידאל, אלא לדמות.
קצת התאכזבתי.
אבל אז נתקלתי בצדוקי שלגלג "נעשה ונשמע?! זו פזיזות חסרת אחריות", ובתגובת רבא "הלכנו בתמימות כי האמנו באלקים שלא יפיל עלינו משהו לא סביר".
אז זה בדיוק זה, חשבתי לעצמי, קבלת התורה היא בעצם ביטוי של אמונה, לא חשוב מה התורה עצמה,
לא שאלנו "מה כתיב בה"
מה שחשוב שסמכנו על אלקים, באשר תתן תתן.
אנחנו נהיה לך סגולה מכל העמים, בעיניים עצומות ננהה אחריך, בטוב וברע, כמו שרות סמכה על נעמי בעינים עצומות "אעשה ואשמע".
אין זה חג - קבלת "התורה",
אלא חג - "קבלת" התורה.
כתבתי אולי קצת מבולבל,
הקפה כבר לא עושה ת'עבודה, אחרי 12 כוסות הגוף כבר פיתח עמידות כלפיו,
אבל זה מה שאני מרגיש עכשיו,
אמונה עיוורת.
וכשאני מתכונן לקבל תורה, מצלצלות באזניי מילות הפתיחה שלה
"אנכי השם אלקיך"...
כמו צנצנת החרוסת שהלב לא נותן להשליכה למרות הכתמים הירקרקים,
כמו בלינצ'עס מיובשים מתחתית המקרר שנשארו משבועות, כך לדבר עכשיו על רות, לאחר שהכרס ממולאת עד גדותיה מפירות הפרד"ס שלמדתם/קראתם/ שמעתם/דנתם בחג, התגובה שלכם ודאי תהיה: רות-עבור, או רות-סוף.
אבל אני בכל אופן עוד לא השתחררתי מאוירת הקסם של אגדת גרנות בית לחם, וחש דחף להשיח את שעל לבי, והרוצה להטות אוזן ללחשושיי יטה, והמלייק בלא לקרוא אף הוא יצא ידי חובתו ובלבד שיציין לי עד איזו שורה הוא שרד למטרות בקרה ושפור השרות בעתיד.
השנה לא רק שמעתי את רות,
השנה גם קראתי אותה.
בסלון הדומם אל מול צינת-שלוש- לפנות-בוקר הנושבת מהמרפסת, מימיני ספל קפה שחור משמאלי צלוחית עם דברים שהילדים לעולם לא יראו אותי אוכל
וביניהם מגילת רות, פשוטה, עם רש"י, ואבן עזרא.
זו היתה מגילה שונה לגמרי,
תארו לכם סרט בלי מוסיקה, כמו הסרטים האלמים של ראשית הקולנוע,
כשצופים בארועים, ולו המסעירים ביותר, שצולמו במצלמת אבטחה - כל הודם אובד בלי פסקול,
האדם יראה לעיניים והמוסיקה תראה ללבב.
והמנגינה של רות היא פשוט בול.
מי שהמציא אותה גאון.
בבהכנ"ס שלנו יש "בעל קריאה" בעל קול נעים מאד והוא גם רגשן חסר תקנה. הוא מפליא להשתמש באינטרפרטציה כדי להביע את פרשנותו האישית לפסוקים, והוא אכן מטיב לפרש.
כשקולו נחנק בהגיעו ל"כי המות יפריד ביני ובינך" דממת קבר שוררת בהיכל בית הכנסת (כמובן, גם כי שלושתרבעי מהגברים מנמנמים) והנשים מסיטות את הוילון להביט בפניו.
בלשון הראבע "טעם" זה - 'פירוש'.
ואכן טעמי המקרא ממש מפרשים את הטקסט.
(הו ראב"ע, שוב חייכתי לעצמי כשנתקלתי בעליצות הנדירה שלו ב"כאיפה שעורים", כדאי לכם לקרוא)
והנה רק ישא הבחור את קולו "ויהי בימי שפט..." וכבר מיטשטש בית הכנסת ונמוג ומול עיני צפים שדות בית לחם, רוח חמה הנושאת אניצי קש וריח קציר השעורים,
דמותה של רות עולה כבתלת מימד,
בת מלכים זקופה ואצילת גינונים תועה בין שבלים וקוצים, בגדי הנסיכה שלה השזורים חוטי זהב ותכלת מאובקים ודהויים ופניה צרובים בלהט שמש
אני מלווה אותה בלכתה נבוכה אל השדה, נכריה ומרופטת,
מלקטת אחר בחורים ישראליים קולניים, בודדת כל כך, זרה כל כך.
אני רואה אותה בלילה ההוא, ניצבת ממתינה באפלה שמאחורי הגורן מורחת ליפסטיק ורועדת מקור ומהתרגשות.
אבל עכשיו אני לוגם מהקפה בשעת ליל מאוחרת רוכן אל השלחן ועיניי הטרוטות מביטות בספר.
לפניי רק טקסט
בלי תפאורה, ובלי צלילים.
אני רואה יותר את המילים עצמן,
אני רואה את הנאום של נעמי הגדוש בצורות דקדוקיות נדירות, לכנה שובנה תשברנה תעגנה...
רות וערפה המבולבלות שזה עתה יצאו מהאולפן בטח מדפדפות בשיחון מואבי- עברי בקדחתנות.
שמתי לב גם לכמה מוזרויות, כשנעמי מדברת אל הבנות היא אומרתם "לכם" "עמכם" עשיתם", וכשהיא מדברת על הבנים שיוולדו לה היא אומרת "להן" !
-ממש להכעיס.
אוף אני יושב ומקשקש ומקשקש ועוד לא התחלתי לומר מה שרציתי.
אז ככה
מקובל להתפעל מההקרבה של רות למען היהדות, היא מתמסרת לאלקי ישראל ומוכנה להתגייר בכל מחיר ובלי תנאים (כהד קלוש אני שומע לוחשים 'אם היא כל כך רוצה את זה סימן שזה משהו גדול' הו איזה כיף לנו).
חזל למדים מכאן את תהליכי הגיור, יש לודא את טוהר כוונותיה של הגיורת, שמא עיניה נתנה בקרפלאך ובגפילטעפיש, בפטור מגיוס ובאבטחת הכנסה, שמא לא ערכי היהדות נגד עיניה אלא אולי הלחנים של ישי ריבו שובים את לבה או הנופים של הכנרת מול הרי גולן כישפוה.
על בית הדין להציג לה את הפן הפחות מחמיא של עם ישראל, לתחוב את ראשה היישר אל סל הכביסה המלוכלכת,
ורק אחרי שנעמי רואה שאחרי הכל עדיין מתאמצת היא ללכת אז היא מפסיקה עם הפרצופים החמוצים ומחייכת אליה בברכת "ברוכה הבאה".
אבל השנה קראתי משהו אחר לגמרי,
רות טובת הלב לא מסוגלת לראות את חמותה הזקנה שבה שכולה ועניה לבית לחם כמו כלב מרוד שזנבו בין רגליו,
נפשה קשורה בנפש נעמי,
באשר תלכי אלך,
לא יהדות בראש מעייניה,
לא אידאות ואמונות,
עמך עמי, יהיה עמך אשר יהיה,
רות מפתחת אובססיביות כלפי דמותה האינטלקטואלית של נעמי, ונצמדת אליה באש ובמים,
אלקיך אלקי, ולא משנה מי הוא.
אם זה הוי"ה או להבדיל הארי קרישנה,
עמך עמי גם באשר תתנצרי אתנצר, אם תסגדי למפלצת הספגטי המעופפת אשתחווה לה לצדך.
זה סיפור של התמסרות, אבל לא התמסרות לאידאל, אלא לדמות.
קצת התאכזבתי.
אבל אז נתקלתי בצדוקי שלגלג "נעשה ונשמע?! זו פזיזות חסרת אחריות", ובתגובת רבא "הלכנו בתמימות כי האמנו באלקים שלא יפיל עלינו משהו לא סביר".
אז זה בדיוק זה, חשבתי לעצמי, קבלת התורה היא בעצם ביטוי של אמונה, לא חשוב מה התורה עצמה,
לא שאלנו "מה כתיב בה"
מה שחשוב שסמכנו על אלקים, באשר תתן תתן.
אנחנו נהיה לך סגולה מכל העמים, בעיניים עצומות ננהה אחריך, בטוב וברע, כמו שרות סמכה על נעמי בעינים עצומות "אעשה ואשמע".
אין זה חג - קבלת "התורה",
אלא חג - "קבלת" התורה.
כתבתי אולי קצת מבולבל,
הקפה כבר לא עושה ת'עבודה, אחרי 12 כוסות הגוף כבר פיתח עמידות כלפיו,
אבל זה מה שאני מרגיש עכשיו,
אמונה עיוורת.
וכשאני מתכונן לקבל תורה, מצלצלות באזניי מילות הפתיחה שלה
"אנכי השם אלקיך"...
נערך לאחרונה ב:
