הנושאים החמים
הנושאים החמים
שנייה לפני החג...
אשמח לתגובות, ולביקורת. (אפשר גם אחריו...
)
והיא כבר לא הייתה בטוחה.
אם היא תזכה לקבל את התורה ביחד, כמו כולם.
או אולי היא תעמוד שם, ביציע, לבד, בחלק הכי רחוק.
ומשם, אולי, תצליח לראות משהו. לשמוע. לקבל.
היא לא הייתה בטוחה.
בכלל לא.
ובבוקר שלפני, היא קמה, ואפילו התפללה את רוב התפילה, ולא רבע ממנה.
אבל היא לא יכלה לשכוח, שיום לפני, היא התפללה רבע. ואת מה שהיה אחר כך.. רק שה' לא ידע מה היא עשתה, כי אז בטוח היא...
היא לא חשבה שהוא לא יודע.
אבל קיוותה לחשוב, שהוא ימחל. שהוא יסלח. שהוא יראה כמה קשה לה. עד כמה היא מתאמצת.
והיא התאמצה. אוהו כמה היא התאמצה.
נלחמה בציפורניים.
אבל ביותר מדי מקרים, היא נשארה רק עם שריטות.
---
זכור ולא תשכח, המילים האלו ליוו אותה בנקמנות מה, בעקשנות מייסרת.
כי איך יכלה לשכוח,
איך עשתה אותה עמלק.
איך הפכה את עצמה, בבלי דעת, למישהי אחרת. דעת, שאין איש יודע לאן נאבדה, הרי- לא היה חסר לה מן המצרך הזה.
וכשהריצה את ימיה האחרונים עד הלום, עד הרגע הכמעט האחרון, שלאחריו יזכו כל עמך בית ישראל- להכנס לראש השנה, ראש השנה שייקבע את מידת היהדות של כל אחד מהעם, ואת גורל רוחניותם למשך השנה הקרובה, ולא הייתה בטוחה כלל שהיא נמנית ביניהם.
ובאותו היום, שבו עמדו כולם לקבל את התורה, היא הרגישה לבד.
והייתה בטוחה שגם תהיה לבד שם, במקום של אלו שלא ראויים, אבל המלאך, זה שאחראי על הכניסה, ריחם עליהם, ודחף אותם בלי שאף אחד שם לב לאיזו מרפסת קטנטנה.
והייתה בטוחה שתהיה לבד.
אבל כולם מתכוננים, אז גם היא.
או לפחות מנסה.
אז תוך כדי הכנת עוגה לכבוד החג, ועוד תבשיל, ותוך כדי ניסיון לשים, לפחות ליום הזה את המחשבות על מצב שקט, שיתנו לה לנשום, ולחשוב באמת, אז תוך כדי כל זה- הצליחה לשמוע לה מחשבה קטנה.
שאולי, אולי היא לא תהיה שם לבד, ואפילו לא תהיה שם, אלא ביחד עם כולם. למטה. כמו כל אדם רגיל שבא למעמד ההכתרה הגדול של השנה. שלא עומד במרפסת, רחוק. אלא עומד על האדמה, קרוב.
שרגליו נטועות בקרקע, בלי רעיונות, שמעיפים אותו מדי רחוק. למקום שהוא בכלל לא התכוון.
אבל ידעה שזה לא הגיוני.
אז נטשה את המחשבה המוזרה הזו מהר. לפני שבאמת תאמין בה.
---
לפחות שמה לה באוזניות משהו אמיתי, עם יידשקייט. ולא מילים שעדיף לא לדעת את פירושן...
ושרה. לא בקול אומנם, אבל שרה.
שאחת שאלה מעם ה'. והלוואי שאותה שתבקש. שתעז לשבות בצלו, בביתו, ואפילו לא לכל חייה, רק לקצת. זה כנראה יספיק לה. וגם אם לא, אין לה את האומץ ואת היכולת לבקש יותר.
והאמת, שאם תודה בינה לבין עצמה, היא הרגישה צבועה במקצת. אפילו בהרבה.
כי מה, אתמול ישבת לך עד לא יודעת מה בלילה, וה' ישמור מה עשית ואיפה,- וכמובן בלי שאף אחד יידע, והיום את שרה עם כל הרגש, ומה שנשאר מהנשמה?...
נו באמת.
אבל גם את המחשבה הזו, כמו את זו לפניה, השתיקה מהר.
אבל איכשהו, באופן מוזר למדי הרגישה שאותה היה יותר נכון להשתיק. ואת הקודמת פחות.
אבל לא התעמקה בהרגשה. כבר הרבה מדי זמן שהיא לא מתעמקת בכלום. רק במה שכואב.
אבל בכל זאת, ניסתה להבין. מה זה היה לה. מה זה קורה לה.
אך אמה, הנחמדה בדרך כלל-, קראה לה שעה שניסתה לתמלל את רגשותיה במילים, ולהבין מה קורה. האם אולי לקביעה הכל כך משמעותית שקבעה לה מבלי משים- שהיא תהיה לבד, והיא לא ראויה,- האם לקביעה הזו יש דרך להעלם, או להתקטן לפחות, ולא ידעה.
כי אמה אמרה שתבוא לעזור, ולמה היא מתבטלת בלי לעשות כלום.
אז יחד עם תחושת ההקטנה שחנקה, חנקה גם את הקביעה- ואת חוזקה- האמיתי או שלא, והלכה לשטוף את הרצפה.
---
והנה, יום ההכנה האחרון עבר לו מהר מדי.
לאט מדי.
כאילו הרגישה בכל שנייה את הזמן שעובר לו, וחרדה מעט מפני העתיד, אך מנגד הוא עף וחמק לה מבין האצבעות. בלי שבכלל הספיקה להתכונן, לבקש, או לחשוב על משהו במשך יותר מדקה.
על אותו המשהו שניקר בתוכה כל היום. על ההרגשה המוזרה, על הכמיהה הסמויה, הנלעגת כמעט, שהיא הלוואי, בבקשה, לא תהיה שם. למעלה, רחוק.
והלילה יורד. ונדלקים הנרות. והיא, שתמיד היה לה קשר מיוחד עם שלהבות, שואלת אותן בשקט, 'מה אומרות, יש לי סיכוי?' וכמו תמיד, הן שתקו. אך הפעם לא הצליחה לפענח את תשובתן.
ובלילה, עת למדו כולם, היא יצאה לחצר.
הביטה על חופת הכוכבים שנפרשה מעליה.
וידעה שמחר עומדת להפרס גם עליה חופה.
ולא ידעה איך. ואיפה.
אבל ידעה שתהיה חופה. וכל כך קיוותה. וכל כך התביישה בתקוותה. אבל בכל זאת, העזה לקוות.
ולא חלמה גדול וגבוה מדי, חלמה בקטן. בנמוך. שתזכה להיות יחד. בַאיחוד.
---
ויהי בוקר.
והן פסעו לבית הכנסת, לתפילת החג, לשמוע את עשרת הדיברות.
ונהייתה התרגשות. כי ידעה שכעת, כעת המעמד.
ואף אחד לא הרגיש בו מלבדה.
ופתאום, שום דבר לא היה חשוב.
רק היא, הוא, חופה, ועם שמבדיל ביניהם.
---
ועצמה את עיניה, ופתאום הרגישה. וראתה.
ראתה עם שלם.
נרגש. מחכה. מואר ומצפה.
ואותה. עומדת.
כמו שחששה, על המרפסת. למעלה. רחוק. ותחושת החמצה וכאב פשטה בה. ידעה שזה מגיע לה. ידעה שהיא לא ראויה ליותר, אך בכל זאת, משהו בה ביקש לבכות.
אך להפתעתה, היא לא הייתה שם לבד. הייתה שם גם את חברתה מהכיתה, זו שיצא להן לדבר יותר מפעם אחת על התגברויות ומהותן. וגם את הנערה מהרחוב השני, זו שלא ידעה את שמה, אבל תמיד ידעה שהיא לא בדיוק הולכת בתלם, ועוד רבות וטובות הן עמדו שם, אלו שלא בדיוק, שבערך, והרבה מעבר לו.
אבל שום דבר לא התחיל.
כולם חיכו.
ופתאום, היא ראתה אור. גדול. שעוטף, ומלטף.
ולא יכלה לעמוד בעוצמתו.
אז סגרה עיניה.
ואז, אז שמעה קול. קול אלוקי, שמעודה לא שמעה כמותו. וכשם שהיה ברור לה שרק היא שומעת אותו, כך ידעה שגם כל אחת מאלו העומדות על המרפסת שומעות אותו.
אלו לא היו מילים.
הייתה זו מנגינה.
מנגינה שדיברה יותר מכל המילים שבעולם.
ואז, אחרי שהמנגינה עטפה אותה בחיבוק מתוק, שמעודה לא חשה כמותו, היא הבינה.
הבינה את מה שהמנגינה ביקשה לרמוז לה.
שזו לא המרפסת של אלו שאינן ראויות. זו המרפסת המיוחדת. וי אי פי.
לאלו, שהתגברו. שנפלו ככל יום, אבל ביום שלאחריו חזרו ללחום. בלי פשרות. בעקשנות שלא הייתה ברורה אפילו להן.
נלחמו על עצמן. על קיומן. על עצם היותן.
והשריטות, אלו שספגה במהלך מלחמותיה השקטות, הבלתי ידועות,
לפתע,
נרפאו.
והיא פקחה את עיניה, וידעה שהיא קרובה מתמיד.
אשמח לתגובות, ולביקורת. (אפשר גם אחריו...
)והיא כבר לא הייתה בטוחה.
אם היא תזכה לקבל את התורה ביחד, כמו כולם.
או אולי היא תעמוד שם, ביציע, לבד, בחלק הכי רחוק.
ומשם, אולי, תצליח לראות משהו. לשמוע. לקבל.
היא לא הייתה בטוחה.
בכלל לא.
ובבוקר שלפני, היא קמה, ואפילו התפללה את רוב התפילה, ולא רבע ממנה.
אבל היא לא יכלה לשכוח, שיום לפני, היא התפללה רבע. ואת מה שהיה אחר כך.. רק שה' לא ידע מה היא עשתה, כי אז בטוח היא...
היא לא חשבה שהוא לא יודע.
אבל קיוותה לחשוב, שהוא ימחל. שהוא יסלח. שהוא יראה כמה קשה לה. עד כמה היא מתאמצת.
והיא התאמצה. אוהו כמה היא התאמצה.
נלחמה בציפורניים.
אבל ביותר מדי מקרים, היא נשארה רק עם שריטות.
---
זכור ולא תשכח, המילים האלו ליוו אותה בנקמנות מה, בעקשנות מייסרת.
כי איך יכלה לשכוח,
איך עשתה אותה עמלק.
איך הפכה את עצמה, בבלי דעת, למישהי אחרת. דעת, שאין איש יודע לאן נאבדה, הרי- לא היה חסר לה מן המצרך הזה.
וכשהריצה את ימיה האחרונים עד הלום, עד הרגע הכמעט האחרון, שלאחריו יזכו כל עמך בית ישראל- להכנס לראש השנה, ראש השנה שייקבע את מידת היהדות של כל אחד מהעם, ואת גורל רוחניותם למשך השנה הקרובה, ולא הייתה בטוחה כלל שהיא נמנית ביניהם.
ובאותו היום, שבו עמדו כולם לקבל את התורה, היא הרגישה לבד.
והייתה בטוחה שגם תהיה לבד שם, במקום של אלו שלא ראויים, אבל המלאך, זה שאחראי על הכניסה, ריחם עליהם, ודחף אותם בלי שאף אחד שם לב לאיזו מרפסת קטנטנה.
והייתה בטוחה שתהיה לבד.
אבל כולם מתכוננים, אז גם היא.
או לפחות מנסה.
אז תוך כדי הכנת עוגה לכבוד החג, ועוד תבשיל, ותוך כדי ניסיון לשים, לפחות ליום הזה את המחשבות על מצב שקט, שיתנו לה לנשום, ולחשוב באמת, אז תוך כדי כל זה- הצליחה לשמוע לה מחשבה קטנה.
שאולי, אולי היא לא תהיה שם לבד, ואפילו לא תהיה שם, אלא ביחד עם כולם. למטה. כמו כל אדם רגיל שבא למעמד ההכתרה הגדול של השנה. שלא עומד במרפסת, רחוק. אלא עומד על האדמה, קרוב.
שרגליו נטועות בקרקע, בלי רעיונות, שמעיפים אותו מדי רחוק. למקום שהוא בכלל לא התכוון.
אבל ידעה שזה לא הגיוני.
אז נטשה את המחשבה המוזרה הזו מהר. לפני שבאמת תאמין בה.
---
לפחות שמה לה באוזניות משהו אמיתי, עם יידשקייט. ולא מילים שעדיף לא לדעת את פירושן...
ושרה. לא בקול אומנם, אבל שרה.
שאחת שאלה מעם ה'. והלוואי שאותה שתבקש. שתעז לשבות בצלו, בביתו, ואפילו לא לכל חייה, רק לקצת. זה כנראה יספיק לה. וגם אם לא, אין לה את האומץ ואת היכולת לבקש יותר.
והאמת, שאם תודה בינה לבין עצמה, היא הרגישה צבועה במקצת. אפילו בהרבה.
כי מה, אתמול ישבת לך עד לא יודעת מה בלילה, וה' ישמור מה עשית ואיפה,- וכמובן בלי שאף אחד יידע, והיום את שרה עם כל הרגש, ומה שנשאר מהנשמה?...
נו באמת.
אבל גם את המחשבה הזו, כמו את זו לפניה, השתיקה מהר.
אבל איכשהו, באופן מוזר למדי הרגישה שאותה היה יותר נכון להשתיק. ואת הקודמת פחות.
אבל לא התעמקה בהרגשה. כבר הרבה מדי זמן שהיא לא מתעמקת בכלום. רק במה שכואב.
אבל בכל זאת, ניסתה להבין. מה זה היה לה. מה זה קורה לה.
אך אמה, הנחמדה בדרך כלל-, קראה לה שעה שניסתה לתמלל את רגשותיה במילים, ולהבין מה קורה. האם אולי לקביעה הכל כך משמעותית שקבעה לה מבלי משים- שהיא תהיה לבד, והיא לא ראויה,- האם לקביעה הזו יש דרך להעלם, או להתקטן לפחות, ולא ידעה.
כי אמה אמרה שתבוא לעזור, ולמה היא מתבטלת בלי לעשות כלום.
אז יחד עם תחושת ההקטנה שחנקה, חנקה גם את הקביעה- ואת חוזקה- האמיתי או שלא, והלכה לשטוף את הרצפה.
---
והנה, יום ההכנה האחרון עבר לו מהר מדי.
לאט מדי.
כאילו הרגישה בכל שנייה את הזמן שעובר לו, וחרדה מעט מפני העתיד, אך מנגד הוא עף וחמק לה מבין האצבעות. בלי שבכלל הספיקה להתכונן, לבקש, או לחשוב על משהו במשך יותר מדקה.
על אותו המשהו שניקר בתוכה כל היום. על ההרגשה המוזרה, על הכמיהה הסמויה, הנלעגת כמעט, שהיא הלוואי, בבקשה, לא תהיה שם. למעלה, רחוק.
והלילה יורד. ונדלקים הנרות. והיא, שתמיד היה לה קשר מיוחד עם שלהבות, שואלת אותן בשקט, 'מה אומרות, יש לי סיכוי?' וכמו תמיד, הן שתקו. אך הפעם לא הצליחה לפענח את תשובתן.
ובלילה, עת למדו כולם, היא יצאה לחצר.
הביטה על חופת הכוכבים שנפרשה מעליה.
וידעה שמחר עומדת להפרס גם עליה חופה.
ולא ידעה איך. ואיפה.
אבל ידעה שתהיה חופה. וכל כך קיוותה. וכל כך התביישה בתקוותה. אבל בכל זאת, העזה לקוות.
ולא חלמה גדול וגבוה מדי, חלמה בקטן. בנמוך. שתזכה להיות יחד. בַאיחוד.
---
ויהי בוקר.
והן פסעו לבית הכנסת, לתפילת החג, לשמוע את עשרת הדיברות.
ונהייתה התרגשות. כי ידעה שכעת, כעת המעמד.
ואף אחד לא הרגיש בו מלבדה.
ופתאום, שום דבר לא היה חשוב.
רק היא, הוא, חופה, ועם שמבדיל ביניהם.
---
ועצמה את עיניה, ופתאום הרגישה. וראתה.
ראתה עם שלם.
נרגש. מחכה. מואר ומצפה.
ואותה. עומדת.
כמו שחששה, על המרפסת. למעלה. רחוק. ותחושת החמצה וכאב פשטה בה. ידעה שזה מגיע לה. ידעה שהיא לא ראויה ליותר, אך בכל זאת, משהו בה ביקש לבכות.
אך להפתעתה, היא לא הייתה שם לבד. הייתה שם גם את חברתה מהכיתה, זו שיצא להן לדבר יותר מפעם אחת על התגברויות ומהותן. וגם את הנערה מהרחוב השני, זו שלא ידעה את שמה, אבל תמיד ידעה שהיא לא בדיוק הולכת בתלם, ועוד רבות וטובות הן עמדו שם, אלו שלא בדיוק, שבערך, והרבה מעבר לו.
אבל שום דבר לא התחיל.
כולם חיכו.
ופתאום, היא ראתה אור. גדול. שעוטף, ומלטף.
ולא יכלה לעמוד בעוצמתו.
אז סגרה עיניה.
ואז, אז שמעה קול. קול אלוקי, שמעודה לא שמעה כמותו. וכשם שהיה ברור לה שרק היא שומעת אותו, כך ידעה שגם כל אחת מאלו העומדות על המרפסת שומעות אותו.
אלו לא היו מילים.
הייתה זו מנגינה.
מנגינה שדיברה יותר מכל המילים שבעולם.
ואז, אחרי שהמנגינה עטפה אותה בחיבוק מתוק, שמעודה לא חשה כמותו, היא הבינה.
הבינה את מה שהמנגינה ביקשה לרמוז לה.
שזו לא המרפסת של אלו שאינן ראויות. זו המרפסת המיוחדת. וי אי פי.
לאלו, שהתגברו. שנפלו ככל יום, אבל ביום שלאחריו חזרו ללחום. בלי פשרות. בעקשנות שלא הייתה ברורה אפילו להן.
נלחמו על עצמן. על קיומן. על עצם היותן.
והשריטות, אלו שספגה במהלך מלחמותיה השקטות, הבלתי ידועות,
לפתע,
נרפאו.
והיא פקחה את עיניה, וידעה שהיא קרובה מתמיד.
