דָארְגְמִיאֵל נכנס אל הלובי של בית המרפא.
מכיוון שביקר במקום כבר מספר פעמים, הוא לא הצטרך לשאול אי מי היכן חדרו של שְׁרָגְאֵל. הוא זכר לבד.
שְׁרָגְאֵל אכן שכב שם. עיניו עצומות, פניו חיוורות. חולה אַפְּשׁוֹצֵאִיט.
"שְׁרָגְאֵל" לחש דָארְגְמִיאֵל, לא רוצה להעיר את חברו באם הוא ישן.
"דָארְגְמִיאֵל!" עיניו של הבחור נפקחו, והתכלת שלהן נראה שקוף. "שוב הגעת. אני לא יודע כיצד להודות לך. אם אקום מפה מתישהו, זה יהיה בזכותך".
"אתה מגזים" דָארְגְמִיאֵל התאמץ לחייך, "בשני הדברים. אני לא עושה כל כך הרבה, ואתה אכן תקום מכאן, בלי 'אם'".
"אתה אופטימי מדי" שְׁרָגְאֵל עצם את עיניו בחולשה, "ולא יודע לקבל מחמאות. אתה מחייה אותי, דָארְגְמִיאֵל. הגיע הזמן שתודה בכך".
"הרופאים הם אלו שמטפלים בך" המשיך דָארְגְמִיאֵל להתעקש, "לא אני".
שְׁרָגְאֵל פקח את עיניו בשנית, מחייך. "אתה תמים, דָארְגְמִיאֵל. הרופאים לא עושים כלום. אין בידם לעשות דבר".
"למה אתה מתכוון?" עיניו של דָארְגְמִיאֵל נפערו בחרדה, "זה בגלל שלא משלמים להם? אני אשלם!".
"יש לי מספיק כסף, דָארְגְמִיאֵל" שְׁרָגְאֵל עצוב, "ואגב, בצוואה שלי הורשתי אותו לך. אבל הכסף אינו העניין, דָארְגְמִי. אין בידיים של הרופאים תרופה למחלתי".
"אבל למה?" קולו של דָארְגְמִיאֵל עולה, נואש. "האם אין תרופה לאַפְּשׁוֹצֵאִיט? זכרתי שכן!".
"יש תרופה" עיניו של שְׁרָגְאֵל נעצמו שוב, "עזוב, דָארְגְמִיאֵל, זה סתם עצוב מדי".
"אם יש תרופה, אסור להתייאש" דָארְגְמִיאֵל נסער, "למה הרופאים לא נותנים לך אותה?".
"היא לא ברשותם" מלמל שְׁרָגְאֵל בעיניים עצומות, "וצריך הרבה מאמץ להשיג אותה. מי שיש לו משפחה- היא בדרך כלל דואגת לו, אבל מי שאין לו, שוכב על מיטת בית המרפא עד יומו האחרון".
"תפסיק לדבר ככה" נרעד דָארְגְמִיאֵל, "אני אשיג בשבילך את התרופה. מה צריך לעשות?".
שְׁרָגְאֵל צחק צחוק רפה, עיניו עדיין עצומות. "צריך לערוך מסע להר הלבן, דָארְגְמִיאֵל. מסתובבת שם חיה בשם רוּזִיל. אם שוחטים אותה, שואבים את הדם שלה ומערבבים אותו עם קצת מהחול של ההר, נוצר נוזל שאותו צריך למרוח. ואני לא מסכים לך לצאת להר הלבן, דָארְגְמִיאֵל, יש לך אישה וילד".
"ולך אין אף אחד..." דמעות בעיניו של דָארְגְמִיאֵל, והוא משפיל את ראשו. "זה לא יכול להיות, שְׁרָגְאֵל! לא ייתכן שכל חייך יהיו מקשה אחת של סלע אטום, בלי שום סיכוי לשינוי. אני לא מוכן לתת לזה לקרות".
"ואתה מצליח, דָארְגְמִי" כשעיניו עודן עצומות חייך שְׁרָגְאֵל חיוך אחרון, "המסת את הסלע והפכת את חיי לטובים יותר, חבר".
"שְׁרָגְאֵל?" דָארְגְמִיאֵל נלחץ, דבר מה בפניו של חברו הטוב בישר לו רעות, וקולו עלה ממילה למילה: "שְׁרָגְאֵל, אתה איתי? אתה עדיין איתי? שְׁרָגְאֵל, תסמן לי שאתה איתי! אני מבקש! רופאים!!!".
את המילה האחרונה הוא צרח ממש, ואל החדר נכנסו בבהלה מספר רופאים.
הבעת אחד מהם, רופא צעיר שפגש בו מספר פעמים, הייתה משתתפת, "אין מה לעשות, בחור. מחלתו של חברך הייתה קשה מדי".
דָארְגְמִיאֵל נענע את זרועו של חברו, "שְׁרָגְאֵל, שְׁרָגְאֵל! אתה לא יכול ללכת, אל תשאיר אותי לבד!".
עפעפיו של שְׁרָגְאֵל נעו, חושפים את תכלת עיניו שנראתה צלולה ועמומה בו זמנית. היה ניכר שהוא אינו רואה אותם, ודי היה נראה שהוא לא מודע למתרחש סביבו.
אבל קולו היה צלול כשאמר: "אַפְּטוּהוּ נַאשְׁט אָסְרֵבִּינוֹ, אַנְטְרִיאֵל".
"מה?" דָארְגְמִיאֵל גהר מעל גופו של חברו, כשידו האוחזת בזרועו של זה מרגישה את הדופק החלש, "חזור שוב. אַפְּטוּהוּ מה?".
אבל עיניו של שְׁרָגְאֵל נעצמו בפעם האחרונה, ואצבעותיו של דָארְגְמִיאֵל כבר לא חשו בדופק.
ככה עוזבים את העולם.
דָארְגְמִיאֵל נחת על כסאו, המום.
האומנם?! ככה עוזבים את העולם?!
כשכל הרצונות שלך, השאיפות שלך, התכנונים שלך- נמוגים לכל רוח? כשעוד לא הספקת לעשות דבר? כשאתה לא מותיר אחריך שום מורשת, שום המשך ושום דבר אחר, מלבד לב אחד שבור?
הדמעות, שעוד קודם לכן עמדו בעיניו, נעו.
ושתיים מהן גלשו במורד לחייו של בן השמונה עשרה הנואש. אף אחד, מעולם, לא זעק את זעקתו של שְׁרָגְאֵל. את זעקתו שלו עצמו. את זעקתם של כל האסופים באשר הם.
האם זו המורשת שהותיר לו שְׁרָגְאֵל? לפעול למענם של היתומים חסרי הזהות?
הוא לא שמע דבר מן המרחש סביבו. שמיעתו כאילו נמחקה, או שמא האוזניים פסקו מלהעביר את שדרן אל המוח. ואולי היה זה המוח שסירב לתרגם את האותות שקיבל לכדי משהו ממשי.
דָארְגְמִיאֵל הוסיף לשבת על הכיסא, דומם.
הרופאים רצו לתקשר איתו. הביאו לו כוס מים, וניסו לדבר איתו.
אבל עיניו של דָארְגְמִיאֵל רק הביטו על הסדין הלבן האחוז בידו של אחד הרופאים, שכיסה בעזרתו את גופתו הדוממת של מי שפעם היה, ואיננו עוד.
....
ביקורת...
סיפור בהמשכים סערת הרבעים
