מדובר בקפיצת ראש, אני יודעת.
אף פעם לא עשיתי קפיצת ראש, אני לא יודעת לשחות או לצלול במים.
אבל בכתיבה קצת כן, אז קבלו:
פרולוג
פעיות חלושות מילאו את האוהל הקטן.
המיילדת הלבישה את התינוקות בזה אחר זה, מביטה בשני הזוגות הנרגשים.
לא בכל פעם יולדות הנשים במאהל בזו אחר זו, אבל זהו כבר היום השלישי שידיה מלאות עבודה- והנה ילדו שתי נשים באותו היום.
למחרת היום כבר נשאו ההורים את התינוקות אל אוהליהם הפרטיים.
"את צריכה לנוח" הוא פנה לאשתו החלשה, "אני אסחוב".
"אני בסדר" היא חייכה, "אתה לא צריך לדאוג לי. ועכשיו- הביתה".
הוא חייך גם הוא, "לא חשבתי אחרת".
הם המשיכו לפסוע בשבילי המאהל, והגיעו לאוהלם.
היא הסיטה את יריעת הבד של פתח חדרם. "אני חושבת שאישן עכשיו".
"תישני, באמת" הוא הנהן, "אני אשמור על הילדים. השכנה החזירה כבר את הילדונת שלנו".
היא חייכה שוב, ונשכבה במיטתה.
הוא נענע את התינוק שעל זרועותיו, מקשיב לשקט.
הכל היה רגוע באותם הרגעים באוהל, שהם חשבו שכלום לא ישתנה גם בכל היום כולו, ובכל הימים הבאים.
אבל הם טעו. טעו, ובגדול.
....
רחש קל נשמע בבית האבן הענק בכל עת שהיא.
הגברים היושבים מול המגילות קמים רק פעמים מועטות, וגם כשהם קמים- הם עושים זאת בתורנות, באופן שתמיד יישארו בבית האבן, אל מול המגילות, מאה אנשים לפחות.
גבר הלבוש בגדים בלויים, מוותיקי המקום, נעמד על רגליו, ופנה לאחד מהחדרים הקטנים שבקצה האולם הגדול.
"קראת לי, מורי ורבי" הוא אמר לאחר שדפק על הדלת ונענה בחיוב. "האם אירע משהו?". הוא הניח שכן. אין סיכוי שאי מי ייקרא אל החדר הזה מבלי שיקרה משהו, ומשהו רציני.
"אירע" אישר היושב בחדר, שנראה כאילו נחצב יחד עם כיסאו, אבל מעטים, והקרוא ביניהם- יודעים שהוא אכן קם ממנו לעיתים. האם גם הפעם נאלץ איש השקט לקום מכיסאו, על מנת לפעול עבור העולם?
"מה הדבר?" התלמיד עמד מתוח, מביט בפני איש השקט.
איש השקט חייך חיוך רך. "דבר טוב".
"האם קם סיכוי נוסף?" ליבו של התלמיד עצר מפעום לרגע קצר אחד, "אַייהוּ? וכיצד הוא משמש כסיכוי?".
איש השקט שלף מהמגירה הקבועה בשולחנו תיקייה דלילה. "בדף האחרון תמצא את כל הפרטים. אני סומך עליך".
"מה עליי לעשות?" התלמיד נרעד מן האחריות המוטלת על כתפיו.
"אני אביא אחד הנה" איש השקט נעמד באחת, עיניו בוערות. "עליך לדאוג לו. זכור- ככל שתמתח את הגומי, כך הוא יחזור מהר יותר אל מקורו. אבל היזהר שלא לקרוע אותו, כי אז הוא לא יחזור לשם לעולם".
התלמיד הנהן פעם ופעמיים, ויצא מן החדר.
לאחר שנסגרה הדלת יכול היה איש השקט לבצע את תפקידו.
המקום אליו הוא צריך להגיע רחוק מאוד, אבל מרחקים לא מהווים עבורו בעיה כלשהי. מהר מאוד הוא יגיע לשם, יבצע את מה שעליו לבצע, וסיכוי נוסף יצטבר לו בשק.
סיכוי להמשכו של העולם. סיכוי לקץ כל הימים.
האחריות תלויה בו רק בתחילתה. בהמשך, לא יוכל לעשות דבר. לא סתם נקרא שמו איש השקט.
דממה נגזרה עליו, ועל כל אנשיו. הם צריכים לעשות את תפקידם בנחישות, ביעילות ובשקט.
והאלוקים, הוא יהיה אחראי על השאר.
....
המתח שכן באוהל בעוצמה.
השניות חלפו לאט, ושלושת המבוגרים היחידים שבחדר הביטו אחד בשני מבלי לומר מילה.
"בסדר" האב פצה הראשון את פיו, "אני יודע שזה מה שעליי לעשות".
הגבר הנוסף, בעל המראה המרשים, המשיך לחכות.
האם יללה לרגע, ואז טמנה את פניה במטפחתה. "בסדר, בסדר. אתם צודקים שניכם... עלינו לעשות את מה שמוטל עלינו, אבל איך נוכל להחזיק מעמד?".
"אתם תוכלו" עיניו של הגבר הזר יציבות, "האלוקים יעזור לכם. אנחנו פועלים להביא שלימות לעולם".
"אתה יכול לגלות לי איך זה קשור?" קולו של האב מלא כאב, "איך בדיוק זה יעזור לשלימות העולם?".
הגבר שתק רגע ארוך. "זה יכול להביא לשלימות העולם" הוא דייק לבסוף, "לא חייב. אבל הסיכויים מועטים גם כך, ואם לא תתנו את הסכמתכם- גם הסיכוי הזה יאבד".
האישה המשיכה לייבב אל תוך המטפחת, רועדת.
"כבר נתנו אותה" אמר האב במעשיות, מזדקף. "אתה רשאי לעשות את מה שעליך לעשות. רק- בבקשה-".
"נשיקה" ידה של האם עזבה את המטפחת, ועיניים אדומות נגלו מבעדה. "רק נשיקה אחרונה, בסדר?".
הגבר הנהן. "והלוואי שלא תהיה זו נשיקה אחרונה כלל וכלל".
"אמן" מלמל האב, והאישה אימצה את התינוק אל ליבה בעוז.
"תביאי גם לי" ביקש האב, ונשק למצחו של הקטן, שנע בידיה של אימו, כאילו מבין את משמעות הרגע.
נשיקה אחרונה.
"תודה רבה לכם" עיניו של הגבר נוצצות בשעה שהתינוק כבר נתון בידיו, "ואתם לא צריכים לדאוג. נדאג לו היטב, והוא יהיה בסדר".
האם פלטה יפחה נוספת, אבל נסוגה אחורנית אל הצללים.
האב דווקא יצא בעקבות הגבר החוצה אל החושך העז שבחוץ, עוקב במבטו אחר בגדו הלבן של בנו התינוק.
רגע ארוך עמד שם, עד שנעלמו השניים בתוך האפילה.
הוא חזר אל האוהל, ונאנח למראה אשתו היושבת על מיטתה ובוכה.
"מה נגיד לכולם?" היא שאלה מתוך הדמעות משהבחינה בו.
"שהוא נפטר?" הציע האב, מבחין במבטה המתחלחל של אשתו. "לא נוכל לטעון שום דבר קביל אחר. היי הגיונית".
היא השפילה את מבטה. "בסדר, זה מה שנגיד. אבל, כבר קברנו אותו? ככה? וזה מה שנגיד גם להורים שלנו?".
"זה מה שנגיד" הוא שליו לחלוטין, שלם. הוא עשה את מה שהיה עליו לעשות, וזהו זה.
"אוי, אלוקים...." הפעם היא טמנה את פניה בשמיכתה, "אני לא אעמוד בזה...".
בעלה נאנח, "את יכולה, כמובן, גם לשבת" הוא אמר, מקווה לשעשע אותה. משלא הצליח, הוא התיישב בעצמו על מיטתו. "אלוקים יעזור לנו, בדיוק כמו שהוא אמר. לא צריך לדאוג, באמת".
....
אף פעם לא עשיתי קפיצת ראש, אני לא יודעת לשחות או לצלול במים.
אבל בכתיבה קצת כן, אז קבלו:
פרולוג
פעיות חלושות מילאו את האוהל הקטן.
המיילדת הלבישה את התינוקות בזה אחר זה, מביטה בשני הזוגות הנרגשים.
לא בכל פעם יולדות הנשים במאהל בזו אחר זו, אבל זהו כבר היום השלישי שידיה מלאות עבודה- והנה ילדו שתי נשים באותו היום.
למחרת היום כבר נשאו ההורים את התינוקות אל אוהליהם הפרטיים.
"את צריכה לנוח" הוא פנה לאשתו החלשה, "אני אסחוב".
"אני בסדר" היא חייכה, "אתה לא צריך לדאוג לי. ועכשיו- הביתה".
הוא חייך גם הוא, "לא חשבתי אחרת".
הם המשיכו לפסוע בשבילי המאהל, והגיעו לאוהלם.
היא הסיטה את יריעת הבד של פתח חדרם. "אני חושבת שאישן עכשיו".
"תישני, באמת" הוא הנהן, "אני אשמור על הילדים. השכנה החזירה כבר את הילדונת שלנו".
היא חייכה שוב, ונשכבה במיטתה.
הוא נענע את התינוק שעל זרועותיו, מקשיב לשקט.
הכל היה רגוע באותם הרגעים באוהל, שהם חשבו שכלום לא ישתנה גם בכל היום כולו, ובכל הימים הבאים.
אבל הם טעו. טעו, ובגדול.
....
רחש קל נשמע בבית האבן הענק בכל עת שהיא.
הגברים היושבים מול המגילות קמים רק פעמים מועטות, וגם כשהם קמים- הם עושים זאת בתורנות, באופן שתמיד יישארו בבית האבן, אל מול המגילות, מאה אנשים לפחות.
גבר הלבוש בגדים בלויים, מוותיקי המקום, נעמד על רגליו, ופנה לאחד מהחדרים הקטנים שבקצה האולם הגדול.
"קראת לי, מורי ורבי" הוא אמר לאחר שדפק על הדלת ונענה בחיוב. "האם אירע משהו?". הוא הניח שכן. אין סיכוי שאי מי ייקרא אל החדר הזה מבלי שיקרה משהו, ומשהו רציני.
"אירע" אישר היושב בחדר, שנראה כאילו נחצב יחד עם כיסאו, אבל מעטים, והקרוא ביניהם- יודעים שהוא אכן קם ממנו לעיתים. האם גם הפעם נאלץ איש השקט לקום מכיסאו, על מנת לפעול עבור העולם?
"מה הדבר?" התלמיד עמד מתוח, מביט בפני איש השקט.
איש השקט חייך חיוך רך. "דבר טוב".
"האם קם סיכוי נוסף?" ליבו של התלמיד עצר מפעום לרגע קצר אחד, "אַייהוּ? וכיצד הוא משמש כסיכוי?".
איש השקט שלף מהמגירה הקבועה בשולחנו תיקייה דלילה. "בדף האחרון תמצא את כל הפרטים. אני סומך עליך".
"מה עליי לעשות?" התלמיד נרעד מן האחריות המוטלת על כתפיו.
"אני אביא אחד הנה" איש השקט נעמד באחת, עיניו בוערות. "עליך לדאוג לו. זכור- ככל שתמתח את הגומי, כך הוא יחזור מהר יותר אל מקורו. אבל היזהר שלא לקרוע אותו, כי אז הוא לא יחזור לשם לעולם".
התלמיד הנהן פעם ופעמיים, ויצא מן החדר.
לאחר שנסגרה הדלת יכול היה איש השקט לבצע את תפקידו.
המקום אליו הוא צריך להגיע רחוק מאוד, אבל מרחקים לא מהווים עבורו בעיה כלשהי. מהר מאוד הוא יגיע לשם, יבצע את מה שעליו לבצע, וסיכוי נוסף יצטבר לו בשק.
סיכוי להמשכו של העולם. סיכוי לקץ כל הימים.
האחריות תלויה בו רק בתחילתה. בהמשך, לא יוכל לעשות דבר. לא סתם נקרא שמו איש השקט.
דממה נגזרה עליו, ועל כל אנשיו. הם צריכים לעשות את תפקידם בנחישות, ביעילות ובשקט.
והאלוקים, הוא יהיה אחראי על השאר.
....
המתח שכן באוהל בעוצמה.
השניות חלפו לאט, ושלושת המבוגרים היחידים שבחדר הביטו אחד בשני מבלי לומר מילה.
"בסדר" האב פצה הראשון את פיו, "אני יודע שזה מה שעליי לעשות".
הגבר הנוסף, בעל המראה המרשים, המשיך לחכות.
האם יללה לרגע, ואז טמנה את פניה במטפחתה. "בסדר, בסדר. אתם צודקים שניכם... עלינו לעשות את מה שמוטל עלינו, אבל איך נוכל להחזיק מעמד?".
"אתם תוכלו" עיניו של הגבר הזר יציבות, "האלוקים יעזור לכם. אנחנו פועלים להביא שלימות לעולם".
"אתה יכול לגלות לי איך זה קשור?" קולו של האב מלא כאב, "איך בדיוק זה יעזור לשלימות העולם?".
הגבר שתק רגע ארוך. "זה יכול להביא לשלימות העולם" הוא דייק לבסוף, "לא חייב. אבל הסיכויים מועטים גם כך, ואם לא תתנו את הסכמתכם- גם הסיכוי הזה יאבד".
האישה המשיכה לייבב אל תוך המטפחת, רועדת.
"כבר נתנו אותה" אמר האב במעשיות, מזדקף. "אתה רשאי לעשות את מה שעליך לעשות. רק- בבקשה-".
"נשיקה" ידה של האם עזבה את המטפחת, ועיניים אדומות נגלו מבעדה. "רק נשיקה אחרונה, בסדר?".
הגבר הנהן. "והלוואי שלא תהיה זו נשיקה אחרונה כלל וכלל".
"אמן" מלמל האב, והאישה אימצה את התינוק אל ליבה בעוז.
"תביאי גם לי" ביקש האב, ונשק למצחו של הקטן, שנע בידיה של אימו, כאילו מבין את משמעות הרגע.
נשיקה אחרונה.
"תודה רבה לכם" עיניו של הגבר נוצצות בשעה שהתינוק כבר נתון בידיו, "ואתם לא צריכים לדאוג. נדאג לו היטב, והוא יהיה בסדר".
האם פלטה יפחה נוספת, אבל נסוגה אחורנית אל הצללים.
האב דווקא יצא בעקבות הגבר החוצה אל החושך העז שבחוץ, עוקב במבטו אחר בגדו הלבן של בנו התינוק.
רגע ארוך עמד שם, עד שנעלמו השניים בתוך האפילה.
הוא חזר אל האוהל, ונאנח למראה אשתו היושבת על מיטתה ובוכה.
"מה נגיד לכולם?" היא שאלה מתוך הדמעות משהבחינה בו.
"שהוא נפטר?" הציע האב, מבחין במבטה המתחלחל של אשתו. "לא נוכל לטעון שום דבר קביל אחר. היי הגיונית".
היא השפילה את מבטה. "בסדר, זה מה שנגיד. אבל, כבר קברנו אותו? ככה? וזה מה שנגיד גם להורים שלנו?".
"זה מה שנגיד" הוא שליו לחלוטין, שלם. הוא עשה את מה שהיה עליו לעשות, וזהו זה.
"אוי, אלוקים...." הפעם היא טמנה את פניה בשמיכתה, "אני לא אעמוד בזה...".
בעלה נאנח, "את יכולה, כמובן, גם לשבת" הוא אמר, מקווה לשעשע אותה. משלא הצליח, הוא התיישב בעצמו על מיטתו. "אלוקים יעזור לנו, בדיוק כמו שהוא אמר. לא צריך לדאוג, באמת".
....
נערך לאחרונה ב: