סיפור בהמשכים עִיסְבָּלְאָן

brachy 100 · 16/12/23

נכתב ע"י מנוחה כהן:
אני יודעת שלא ביקשתי ביקורת,
העדפתי לכתוב בלי לחץ
(מה גם שהתכנון היה סיפור קצר של כמה פרקים בודדים והוא מתארך לו)
אבל,
אשמח לדעת האם יש אי אלו מתעניינים קבועים בסיפור.
יעודד אותי לדעת אם יש ציפייה מצד הקוראים להמשך.
תודה על כל פידבק.

הי, אני
קורא קבועה: )
ממש יפה הפרק
מחכה להמשך

Chaya Lea · 16/12/23

נכתב ע"י מנוחה כהן:
אשמח לדעת האם יש אי אלו מתעניינים קבועים בסיפור.
יעודד אותי לדעת אם יש ציפייה מצד הקוראים להמשך.

אני קוראת בקביעות, נהנית מהעלילה והדמויות וממתינה בציפיה לראות מה יקרה כשהמכתבים יגיעו לטובל.

מירי11111 · 16/12/23

היי, אין דבר כזה להיעלם באמצע המתח......

דולפין כחול · 16/12/23

נכתב ע"י מנוחה כהן:
אשמח לדעת האם יש אי אלו מתעניינים קבועים בסיפור.
יעודד אותי לדעת אם יש ציפייה מצד הקוראים להמשך.

הסיפור במעקב צמוד.....

רצתה · 17/12/23

נכתב ע"י מנוחה כהן:
אשמח לדעת האם יש אי אלו מתעניינים קבועים בסיפור.
יעודד אותי לדעת אם יש ציפייה מצד הקוראים להמשך.

ברור שלהמשיך!

שמואל י · 17/12/23

קורא קבוע, גם אם מגיב רק לפעמים...

ניק 70107 · 18/12/23

קוראת קבועה ומחכה בקוצר רוח להמשך! הסיפור הזה טוב מדי בשביל לנטוש

AUVI · 20/12/23

נכתב ע"י מנוחה כהן:
אני יודעת שלא ביקשתי ביקורת,
העדפתי לכתוב בלי לחץ
(מה גם שהתכנון היה סיפור קצר של כמה פרקים בודדים והוא מתארך לו)
אבל,
אשמח לדעת האם יש אי אלו מתעניינים קבועים בסיפור.
יעודד אותי לדעת אם יש ציפייה מצד הקוראים להמשך.
תודה על כל פידבק.

קוראת קבועה+ שישה מבני הבית...

מנוחה כהן · 31/12/23

אונדרסיו: המלך יהוסף לא רגוע מאז שנחטף בנו האחד מהשני נפצע.
נאודיאן (שהציג את עצמו כמתריאן) מלוּוה בשליש בקוך והחייל עבנוד יוצא בדרך לעיר הבירה, לארמון. המפקד ופלוגת חיילים עוקבים אחריהם בשקט.
לפני שהגיעו לפני שולח נאודיאן את עבנוד הנאמן עם מכתב לטובל אימו החורגת שגרה בגילשוטיס.
צ'ונטוגל: מתריאן (שהציג את עצמו כנאודיאן) שבוי אצל ג'יסה. הוא ישן באורוות העבדים וביום עליו לסכם את נתוני המלחמות של צ'ונטוגל ואונדרסיו. החייל מיעל שאחראי עליו מתגלה כחייב את חייו ליהוסף המלך, ומתריאן שולח אותו עם מכתב לטובל, אימו החורגת. בהיעדרו, גיון חברו שומר מתריאן, ומתריאן מוצא בין המסמכים חוברת מוזרה.

הרבה אחרי שתפס החושך את מקומו של האור הסתיימו שעות השהיה בבקתת העץ המבודדת. גיון הדליק את העששית וסגר בקפידה את הדלת הזעירה, שתחסום את הרוח מלהיכנס ולכבות את ריצוד השלהבת.
הרוח היתה חזקה מתמיד ונשאה בכנפיה ערפל משונה. מתריאן מצמץ בעיניו, ניסה להיטיב לראות אבל הדממה והרוח שהסתחררה סביב גופו הרדימה את חושיו. בקושי הצליח לגרור את רגליו בעקבות גיון והמנורה.
השבילים בחצר הארמון יצרו צמתים מרובעים ופינות חדות, שמוקפות בגדר צמחיה או שורות עצים סימטריות, ואם אתה הולך בהם בעיניים חצי עצומות ומפספס את הפניה במטר, אתה עלול ליפול על שיח קוצני, להיתקע חזיתית בגזע עץ או להשתטח על מצע דשא עשיר.
ביום אחר מתריאן היה מקדיש לכך מחשבה ואולי גם ממציא דרך כיצד לחשב את הצעדים באופן מדוייק, אבל הערב הכל מסתבך לו ופתאום הוא מבין גם למה.
זו לא הדרך לאורווה!
הארמון, גדול ומואר מתנשא מולו, ומתריאן נעצר במיאון. אין לו כח לפגוש את השליט כשמתחת לחולצה מחכה מחברת אחת, לא עבה, שמודגשת בעט אדום.
אבל הוא נאודיאן. ונאודיאן חובב אתגרים ואוהב להדגיש שגם כשקשה לו הוא שולט במצב היטב.
עוד לפני שגיון מספיק לשים לב לעצירתו המוזרה של הנער, כבר פוסע מתריאן קדימה, ממוקד וערני, נכון להתמודד עם האיום הלא ידוע.

גרם מדרגות ראשון, גרם מדרגות שני. מסדרון ארוך שלאורכו אין אף חייל אחד. דלת חומה גדולה עם ידיות עץ מגולפות. ירידה בגרם מדרגות נוסף, ארוך משני הקודמים גם יחד, ומתריאן מתחיל לחשוב שאולי גיון איבד את דרכו.
אבל אז נפער פתח במסדרון, ומאחוריו צומחת דלת רגילה לגמרי. לאחר שהם נכנסים אל החדר המואר באור כתמתם מיטיב גיון את הכרית והשמיכה, בודק שיש פירות בקערה ומגבת על יד החבית שבקצה החדר. מנגב את השולחן מאבק ומוציא מהארון סט בגדי לילה.
גיון עושה הכל בדממה בעוד מתריאן עומד במרכז החדר חסר מעש, ידיו מחבקות את בטנו ואת הספר.
לבסוף מחווה גיון על הבגדים והמיטה, "לילה טוב". מאחל ביובש, ויוצא מהחדר.

הבוקר שהגיע מהר גילה למתריאן שככל הנראה הוא נרדם עוד לפני שהספיק לפתוח את הספר. הוא החביא את הספר עמוק מתחת למיטה, במקום בו נושק הקיר לרצפה ואפלולית תקשה על מציאתו, ומיהר להתלבש.
זמן קצר לאחר מכן הופיע גיון, והורה לו לצעוד קדימה.
"נראה שהוא יודע רק לשתוק" צחק מתריאן בליבו.

באולם הכתר חיכה לו ג'יסה, גבוה, מרשים ומאיים בדיוק כמו שהיה חי בזכרונו מאותה פגישה, לפני כשבועיים.
"בוקר טוב, הוד נסיכותך, הנך מוזמן לשבת", פנה אליו בחביבות תוך כדי שמשרת מחווה בזרועו לעבר כיסא ריק בקצה בימת המלך.
מתריאן זקף את גבותיו בפליאה על השינוי המוזר ביחסו של הנמר, אך לא הרים את ראשו.
"ובכן," סיטרין השלים מהר מאד עם סירובו של הילד. הוא כבר הבין איך לנהל אותו. "הייתם שניים, נכון? לא תרצה לדעת היכן אחיך, ילד?"
מתריאן נשך את שפתיו. אם יענה לשליט, עלול ג'יסה להשתמש בדבריו נגדיו, או נגד אביו. לא, הוא לא יגיד דבר.
גיון עמד במקביל אליו, על רצפת השיש שהיתה נמוכה מבימת העץ, בצד השני עמד חייל אחר, לא מוכר. מיעל לא היה בסביבה.
טעם חמוץ עלה בגרונו של מתריאן. כנראה שקרה משהו למיעל. אולי השליט תפס אותו בדרך…
אז זהו, התוכנית נכשלה, וכדי לנקום בהם הוא מתכוון להביא הנה את נאודיאן.
"אז בתחילה אמרתי לחיילי להביא הנה את מתריאן, הבכור. כיוון שהוא יורש העצר. אך הם התבלבלו והביאו אותך, נאודיאן.
נו, תמיד אפשר להרוג את הבכור, זה מה שחשבתי."
רעד חלף בגבו של מתריאן, והסכין שהצמיד כעת השליט לגרונו גרמה לו להתאבן.
"אבל אז הגיע אלי שליח נחמד ממישהו בכיר מאד בארמון של יהוסף," סיטרין הכניס למילה האחרונה את כל הבוז שיכל למצוא בעצמו, אבל מתריאן עצמו שעמד בעיניים עצומות, מצא שם גם פחד. פחד ממה? קפצה בו שאלה, אך הוא מיהר לדחוף אותה הצידה. לא עכשיו, לא עכשיו. עכשיו צריך להיות ממוקד וחד.
"והשליח הזה סיפר לי בסוד, שהוא אחראי ברגעים אלו ממש על שלומו של הנסיך שלהם, על מתריאן!
תאר לעצמך איך שמחתי לשמוע על כך!"
הוא סופק כף אל כף, מתרגש באמת. הפרוות שעל חזהו נעות כגלים לפי קצב דיבורו, ושרשראות העצם והשן מתנדנדות מעליהם כאילו היו ספינה טרופה על ים.
נאודיאן המסכן. הנה התגשם הגדול שבסיוטיו. האדם בו נתן אמון, שיעזור לו וילווה אותו בדרכו למצוא את אביו, הולך לבגוד בו בצורה אכזרית כל כך. למסור אותו לאויביו על מגש של כסף, באותה קלות שבה מגיש כעת המשרת לשליט הרועד מעליצות לא מובנת, גביע המלא ביין אדום עד שפתיו.
גבו של מתריאן נכפף עוד יותר. הוא רק מקווה שגם בסוף, כשיפגשו זה עם זה, תיוודע האמת לנאודיאן. הוא לא היה זה שמכר אותו תמורת חיים, כסף או שליטה.

brachy 100 · 31/12/23

יפה!
מחכה להמשך

מנוחה כהן · 11/1/24

אונדרסיו: המלך יהוסף לא רגוע מאז שנחטף בנו האחד והשני נפצע.
נאודיאן (שהציג את עצמו כמתריאן) מלוּוה בשליש בקוך והחייל עבנוד יוצא בדרך לעיר הבירה, לארמון. המפקד ופלוגת חיילים עוקבים אחריהם בשקט.
לפני שהגיעו לפניה שולח נאודיאן את עבנוד הנאמן עם מכתב לטובל אימו החורגת שגרה בגילשוטיס.
צ'ונטוגל: מתריאן (שהציג את עצמו כנאודיאן) שבוי אצל ג'יסה. מתריאן שולח את החייל מיעל עם מכתב לטובל, אימו החורגת. בהיעדרו, גיון חברו שומר על מתריאן, ומתריאן מוצא בין המסמכים חוברת מוזרה.
הוא מוזמן לג'יסה.

אונדרסיו | בעבר
כמה חיכה סיטרין לרגע הזה, בו יוכל לנקום את כבודו מיהוסף היהיר.
כשהיו ילדים, עובדת היותו גדול בארבעה חודשים מיהוסף שיחקה לטובתו. הוא היה הגדול, החזק והחכם מבין שניהם, ועל אף שיהוסף היה יורש העצר והוא רק נסיך, בכל זאת דרשו המבוגרים מיהוסף שיציית אליו, לנסיך הבוגר.
לא היה לו, לסיטרין, אבא שילמד אותו כי כדי למצוא חן בעיני אנשים אין די בסמכותיות ויש צורך בהבנה ובהכלה. ואף שהמלך השקיע בחינוכו כמעט באותה מידה שהשקיע ביורש העצר, בכל זאת כשגדלו, בלט הפער באישיותם של השניים.
סיטרין גדל לנער מסוגר ושקט, ומאחורי גבו הצמידו לו המשרתים את הכינוי 'מתנשא', בעוד יהוסף נותר חברותי וקליל וכל אנשי הצוות בארמון שמחו להעניק לו עזרה כשהיה צריך.
בערב אחד של אמצע החורף, כשבחוץ ריחפו נוצות שלג קפואות ובאח קיפצה בעליזות אש כתמתמה, הוזמן סיטרין אל חדר המשפחה לשיחה לא רשמית עם הוד מלכותו.
"הוד מעלתו, הנסיך סיטרין", הכריז החייל שניצב על יד הדלת וסיטרין פסע פנימה. הוא הספיק לראות כיצד המלך סוגר מגילת קלף קטנה ומטמין אותה בשרוולו בטרם כופף את ראשו בהבעת כבוד.
המלך התקרב אליו, והניח את ידו על כתפו. "מה שלומך, סיטרין?" שאל בהתעניינות.
"בסדר", הוא ענה. זו לא הפעם הראשונה שהמלך מזמין אותו לשיחה וסיטרין מאומן לענות מה שמצפים לשמוע ממנו.
המלך הנהן, כיווצים בקצה עיניו.
"אני שמח לשמוע, אחייני. מאז שאביך הלך לעולמו קיבלתי עלי את חינוכך, בהסכמת אחותי כמובן. ואני בהחלט רווה נחת מהתקדמותך בלימודים."
סיטרין הודה למלך בקול שקט. כמה הוא לא אוהב את המשפטים הארוכים והמלאים הללו, שנאמרים אך ורק כדי לספק את פרוטוקול הממלכה!
ועכשיו, אם יסלח לו המלך, יש לו ספר מרתק בחדר שהוא מעוניין להמשיך ולקרוא.
המלך שלא שמע את מחשבותיו המשיך: "הגיעה הצעה מממלכת צ'ונטוגל, להחלפת שגרירי כלכלה." הוא חייך למראה פניו של סיטרין שהחליפו את הבעתם משיעמום קל להתעניינות מסוקרנת.
"הם מעוניינים להעמיק את קשרי המסחר בינינו באמצעות התבוננות ולמידה מצורת התנהלות הכלכלה במדינה השכנה. חשבנו על כך רבות במושב הבוקר, והמועצה העליונה החליטה להענות לבקשתם."
סיטרין רכן קדימה. "כמה זמן השגריר ישהה בצ'ונטוגל?"
"בכל עונת הקיץ, כחצי שנה", השיב המלך. "וכשיחזור, תצפה לו משרת סגן שר הכלכלה במועצה."
פיווו, סיטרין שרק לעצמו בשקט. מוצא את עצמו נלהב מהאפשרות שאולי יכובד להיות השליח הנכבד. וזה לא מופרך, שהרי כבר בחודש שעבר מלאו לו שמונה עשרה וכבר ציפה מזמן לתפקיד ממלכתי שיהלום את מעמדו.
"את מי חשבתם לשלוח?" שאל בזהירות. מתאמץ להסתיר את הלהט בקולו.
"בטח הבנת כבר לבד, יקירי. נבחרת להיות השגריר שלנו, סיטרין."
הידיעה סיחררה את ראשו של הצעיר והוא תפס את ידיות הכיסא עליו ישב בחוזקה. "עד סוף החורף תוכשר לתפקיד ורק לאחר מכן, לאחר שיפשירו השלגים תצא לצ'ונטוגל. אך אני רוצה לומר לך כבר היום", המלך קם והפנה את גבו לסיטרין, "שאני סומך עליך ובטוח שתהיה האדם הנכון לייצג את אונדרסיו בארץ זרה."
"ודאי, הוד מלכותו", קולו היה נרגש והמלך הסתובב אליו חזרה, מעניק לו חיוך חם ובוטח.

פונדבו | צ'ונטוגל
דלת צדדית נפתחה פתאום וקטעה את זיכרונותיו של ג'יסה.
משרת לבוש מדים מוכספים נכנס פנימה. הוא היטה את ראשו בברכת שלום לעבר הנוכחים אך המשיך לפסוע לכיוון כיסא הברזל, אל תחתית המדרגות. משהגיע למקומו נעצר, גבו כפוף. "ההכנות ליציאה התחילו, ג'יסה". הודיע בקול חסר רגש.
היין בגביע כמעט גלש על גלימתו הבהירה של השליט.
"מחר בבוקר נצא לכיוון אונדרסיו", הודיע סיטרין למתריאן, "ולאחר שתעזור לנו להביא את אח שלך הנה, אהפוך אותך לנסיך אמיתי."

פניני ריין · 14/1/24

נכתב ע"י מנוחה כהן:
אשמח לדעת האם יש אי אלו מתעניינים קבועים בסיפור.

יש.

מנוחה כהן · 28/1/24

ספויילר בפרק הקודם:

פונדבו | צ'ונטוגל
את שעות הבוקר הארוכות ניצלו מתריאן ההמום עדיין וגיון חתום הפנים להכנת כל מה שיצטרך הנסיך בדרכו חזרה לאונדרסיו.
נעליים חדשות מסנדלר הארמון, חליפת בגדים מבד נעים ומעוצב היטב וכובע תואם, אוכף שמתאים לגודל הסוס עליו ירכב ושוט עור חדש ומבריק. הערימות בידיהן של המשרתות תופחות ואלמלא היה גיון פוסע קדימה בהתעלמות מוחלטת היה מתריאן נעצר ומציע להן את עזרתו.
ואולי כן?
אם הוא אינו רוצה לחשוף את זהותו האמיתית של נאודיאן, דבר שיגרום למותו הוודאי, עליו להמשיך ולשחק את האח הקטן שלו.
בשפתיים חשוקות הוא נעצר ומסתובב אחורנית אל המשרתת הראשונה בשורה. היא סוחבת מגש עץ שעליו מונחת חגורת עור עבה שמחובר אליה פגיון קטן ומעוטר.
זה לא נראה כבד מידי, ומבטו כבר מרפרף אל זו שאחריה, אבל עיניה הירוקות והמוכרות כל כך גורמות לנער לחזור ולהציע לה את עזרתו.
כצפוי, גיון אינו מרוצה מן המהלך האחרון שנקט. אך באותה אדישות הוא פשוט נוטל בעצמו את מגש העץ מידיו המושטות של מתריאן וממשיך הלאה, כאילו לא קרה כלום.
המשרתות נעות קדימה בצייתנות, ומתריאן שנותר עומד לבדו בשביל הלבן מוצא את עצמו כועס, באופן מפתיע, דווקא על מיעל שעדיין לא חזר.

כאשר החלה השמש לנטות מערבה הותר למתריאן סוף סוף לחזור לחדרו.
את ארוחת הצהריים אכל בחברת גיון באחד מחדרי הארמון שבאגף השליט. כלי הכסף, עיצוב המנות וטעמם של המאכלים ריככו את הבעת פניו ואת הכעס החליפו עצב מתון והשלמה שקטה.
אין לו כרגע הרבה אפשרויות לעשות, למתריאן. על גיון הוא לא סומך ולא היתה לו הזדמנות ליצור קשר עם אף אחד אחר בארמון המושלם הזה.
אבל לראשונה מאז שהגיע אל העיר הסימטרית ניתן לו הדבר המועיל יותר מהכל. שקט.
בלי אנשים מסביב, בלי צעקות ובכיות ומילמולים שנבלעים בקירות ונשמעים כמו גשם בשעת סערה. בלי איומים והפחדות ובלי ערימת ספרי אימה לסכם.
שקט, דממה מקיר לקיר ורק הוא בחדר.
כמה דקות ישב כך, ידיו מונחות על ברכיו ועיניו עצומות, והוא שואף ונושף באיטיות?
מספיק זמן כדי להירדם, כנראה.
הוא עמד בחלל שחור, עיניים ירוקות צצו מכל עבר. ממצמצות, קורצות, משנות את גודלן, מנצנצות. פתאום החלה לפעם בו תחושת דחיפות, והעיניים הוחלפו בעצים ירוקים גבוהים קומה. מאחוריו רץ חייל לבוש מדי טווסים, צעדיו מהדהדים במרחב. הוא עצמו ברח וברח וברח. לאחר זמן מה הוחלפו העצים בשורות שורות של אותיות בצבעים שונים. אדום וכחול ושחור. הרודף נעלם, ורוח קלה שהחלה מנשבת הפכה בדפים. דף אחד נתלש ועף ברוח. ושוב החלו להישמע נקישות הצעדים במרחב.
מתריאן פקח את עיניו בבת אחת. הנקישות על הדלת לא היו חלק מהחלום.

מנוחה כהן · 28/1/24

טוארק | אונדרסיו
המלך שישב על יד השולחן בחדר העבודה היה חתום פנים ובעיניו מבט שאפילו בשורות טובות, כמו סיומו המוצלח של הקרב בעיר זוֹנִזֵיבָּר, לא הצליחו להרים.
תרופותיו של דכן לא הועילו יותר מדיבוביו של צולחן ויהוסף הלך ושקע. לאורך יותר מעשור הוא הצליח לשרוד, להתעלות מכל כאביו הפרטיים. מעל דאגתו לבניו, מעל איבוד רכושו, מעל הקרבתם של אינספור מכרים וידידים וסתם חיילים שכולם מתו למענו ועבורו.
למעלה מעשור שהצליח בכך, וכעת נשבר.
כשנטה המחוג בשעון המלחמה חזרה לאונדרסיו הסתובב גם מחוגו הפנימי בכמה מעלות פנימה, והמלך הצעיר החל לחשוב יותר ויותר על המשפחה שהיתה לו.
שוב יש לו על מי לסמוך, שוב אינו לבד במערכה על הארץ. ואף שהוא יודע שגם במערכה על ילדיו אינו לבד, בכל זאת מלבד בקוך ובילטון המפקד על הגדוד המוצב בחיצגט לא שיתף אף אחד במהלכים שנקט כדי להחזיר אותם הביתה.
אולי היתה זאת טעות. מאז אותה איגרת המבשרת על היעלמותו של נאודיאן, הצעיר מבין התאומים, ליבו אינו מסוגל לעסוק בבעיותיה של האומה. להסביר את כאביו לרופא שאינו יודע דבר, זה כמו לדבר על אסטרטגיה צבאית עם סגן שלמד ניהול ומשפט.
אדם אינו יכול לעמוד לבדו על קצהו המשונן של צוק שתחתיו פרוסה תהום עמוקה לאורך זמן בלי ליפול. והמלך יהוסף השלישי, שקיבל בשדה הקרב המדמם את התואר 'נשר הנופלים', נפל מטה.

כעת מיהר הסגן במסדרונות המובילים אל חדרו של המלך, כשהוא מנופף באיגרת שבידו לכל עבר. החיילים זזו ביראת כבוד, ולאחר שחלף על פניהם החליפו מבטים משתאים. מעולם, כך הם בטוחים, לא ראה איש את הסגן עליז כל כך.
מבלי לדפוק על הדלת ולחכות לאישור כניסה כמקובל, פרץ פנימה. החיילים שהצליבו חניתות זכו למבט גוער ולתנועת סילוק.
"הוד מלכותך", התקרב במהירות לשולחן תוך כדי קידה נחפזת.
"על מה המהומה, ידידי?" יהוסף אפילו לא הרים את עיניו ובטח שלא טרח להרים את קולו שישמע אל מעבר לשולחן הרחב.
"הגיעה איגרת!" הסגן היה נלהב, אבל יהוסף נותר אדיש. "אם מדובר באיגרת דיווח על מצב המלחמה הנח אותה בסלסלה כאן," המלך לא הרים את ידו כדי להראות היכן בדיוק להמשיך בקול מונוטוני. "ואם זו איגרת על עניני ממשל, הרי הענקתי לך את מלא הסמכויות לטפל בדיווחים כאלה."
ידו של צולחן שהורמה כדי להניח את האיגרת בידיו של המלך קפאה.
ביום אחר הוא היה ממהר אל הרופא כשהוא נסער, מתאר בפרוטרוט עד כמה נראה המלך כבוי וחסר חיים. יחד היו מנתחים את תנודות המלחמה וחושבים על דרך נוספת שעדיין לא ניסו כדי לעזור למלך להתרומם חזרה.
ביום אחר היה צולחן יושב עם חברו הוותיק ויחד היו מעלים זכרונות על אותם ימים שכל מה שבער בהם היו יחסיהם המתקררים של יורש העצר ובן דודו.
כל זה יקרה כנראה ביום אחר, כי היום הגיעה סוף סוף איגרת מבילטון.
ואולי, נפלה בו מחשבה, כשיגיע אותו היום יזמינו חבר ותיק נוסף שנראה אבוד עד מאד לשבת איתם יחד.

"הוד מלכותך," קולו של הסגן חזר לטון הרשמי.
"הגיעה איגרת מחיצגאט, עיר המחוז הקרובה אל הגבול עם צ'ונטוגל. האיגרת מאת בילטון, מפקד גדודי משמר הטאר הרכובים." הוא לא עצר לבדוק את תגובתו של המלך והמשיך ברצף, "ברשות הוד מלכותו אני פותח את האיגרת."
צולחן לא הספיק לסיים את המשפט האחרון כשהמלך נעמד מלוא קומתו, גופו רכון קדימה וידו מושטת בתנועת מיאון. "עצור," תחינה היתה בקולו של המלך. תחינה ועצב אין סופי. "הנח לי לקרוא לבדי".
הסגן כופף את ראשו בהבעת כבוד והניח את האיגרת על ידו המושטת של המלך שהתיישב על כיסאו, על פניו הבעה בלתי ניתנת לפיענוח. הוא נסוג אחורה אל חלקו הרחוק של האולם. קרוב מספיק כדי להגיש עזרה בעת הצורך, רחוק מספיק כדי להעניק פרטיות.

אחחחחחח
אנחתו של המלך נשמעה היטב ברחבי האולם, הידהדה ונספגה בוילונות הכבדים שעל החלונות. צולחן ראה כמו בהילוך איטי כיצד האיגרת נשמטת מידיו של המלך ומתגלגלת על השולחן, ואיך פניו מאבדות מצבען.
"ב קוך… צ'ונ טו גל… בו גד..."
קולו של המלך היה מלא בתדהמה מקצה לקצה ובסופו ניצב סימן קריאה מהדהד.

מנוחה כהן · 28/1/24

שימו לב,
עלו 2 פרקים היום

מנוחה כהן · 10/2/24

גילשוטיס | אונדרסיו
עבנוד עצר את סוסו מול הגדר הירוקה שעדיין לא יבשה מטיפות הטל הקטנות. השמש שפגעה בהם זרקה לכיוונו ניצוצות אור כשהתקרב לקשור אליה את סוסו. הוא מתח את ידיו אחורנית ואז פרס אותם באנחה. כל הלילה רכב במהירות כדי להגיע הנה.
את הדרך עד לפתח גמע עבנוד בשלושה צעדים נמרצים תוך כדי שהוא ממשש את חגורתו, מוודא שהפתק שהביא לו מתריאן עדיין נמצא שם.
לפני שהספיק לצלצל בפעמון המתכת נפתחה הדלת בידיה של אישה לא צעירה, בעלת פנים נוקשות שהתאימו בדיוק לתיאוריו של הנסיך על אמו הקפדנית.
היא לא ברכה אותו לשלום. רק עיניה הירוקות ננעצו בפניו וגרמו לרגליו הימנית לגרד את שוקו השמאלי באי נוחות.
"אני-" הוא פתח, אבל היא עצרה אותו בחדות. "הפונדק נמצא בסוף הכפר", אמרה בקול עובדתי ובלתי ניתן לערעור, והחלה לסגור את הדלת.
עבנוד עצר את הדלת בידו. "אני מחפש את משפחת ריסאף. את טובל. האם הגעתי למקום הנכון?"
עיניה הירוקות הצטמצמו בחשדנות קלה. "מטעם מי אתה?" שאלה לבסוף.
הוא נשם לרווחה. זאת היא. עכשיו עליו לשכנע אותה שהסיפור בפיו אמיתי ושעזרתה נחוצה ביותר.
"אני חייל בגדודים הרכובים של משמר הטאר, תחת פיקודו של בילטון," אמר. "נשלחתי כדי לבקש את עזרתך ולהעביר לך פתק ממישהו שחייב לך את גידולו".
חייב לי את גידולו? טובל כיווצה את מצחה. במהלך חייה גידלה רק שניים היכולים לחוש איזה שהוא רגש כלפיה. אבל שניהם נעלמו לפני שלוש שנים כאילו בלעה אותם האדמה.
ממש כאילו אמרת להם, הזכיר לה קול בתוכה, שמוטב שלא תראי סימן לכך שאי פעם שהו תאומים בביתך. טובל הרפתה מאחיזתה בדלת. היא יכלה לסמן בברור היכן בדיוק עמדו השניים באותו היום בהם נאלצה לגרשם מביתה. את הבעת פניו הנבגדת של מתריאן ופרצופו ההלום של נאודיאן לא שכחה לרגע.
טובל החזירה את מבטה לעבר החייל שעדיין עמד באותו המקום. עקשן בדיוק כמו פקיד מלכותי שקיבל הוראה חד משמעית, לחש לה שוב אותו הקול.
"כנס פנימה", אמרה בקול תקיף הרבה פחות.
עבנוד נענה ליד שהורתה פנימה, ונעצר מופתע בכניסה. אף אחד מתיאוריו של מתריאן על האבק שמילא את הבית וההזנחה שפקדה את הבית לאחר שעזבו לא התאים למה שראה. עציצים מלבלבים בירוק, רהיטים בוהקים מנקיון וריח טוב של אוכל ביתי מילאו את החלל.
האם מתריאן ואחיו טעו בטובל? טובל לא נתנה לו יותר מידי זמן להתלבטות. היא סגרה את הדלת בקול שהקפיץ את עבנוד המהסס ונעלה אותה.
עבנוד פסע אחריה אל עבר המטבח, שם הורידה את הסינר שעטף את מותניה והניחה אותו על הכיסא בחבטה זהה לקול הדלת הנטרקת במשקוף. עבנוד קפץ שוב.
"למה אתה עדיין עומד?" שאלה אותו בשעה ששלפה מן הארון צמד קעריות כחולות. עבנוד קרב אל השולחן, שומר על מרחק סביר ממקומה, לא בטוח בכוונתה. משורת הווים שהוצמדו אל הארון טובל תלשה שתי כפות עץ. "בטח לא אכלת שום דבר הבוקר", הפטירה אל הבחור הדרוך שהתיישב על קצהו של הכיסא. היא הניחה מולו את הקערה מלאה במרק ירקות עשיר וניגשה למזוג לקערית השניה.
עבנוד כיחכח בגרונו, מתכוון לסרב אבל טובל עצרה אותו בתקיפות. "על הכל נדבר אחר כך. עכשיו, תאכל."

עד שנגמר המרק בצלחתו התאושש עבנוד משעות הרכיבה הארוכות, והדחיפות שהיתה בקולו של מתריאן גרמה לו להוציא את הפתק מכיסו ולהניח אותו על השולחן.
"כמו שאמרתי, אני מחפש את מרת טובל ריסאף, ואני מבין שזו את", אמר בקול ברור. טובל הנהנה והמשיכה לאכול.
"טוב מאד. כיוון שמתריאן ביקש ממני להעביר אליך את המכתב הזה," והוא קירב אליה את הדף הקטן.
"מתריאן?" היא שאלה, לא נוגעת בדף. "איך הגעת אליו?"
הוא הניף את ידו בביטול. "פגשתי אותו בדרך."
"איך הוא היה?" שאלה שוב, ועבנוד זיהה בקולה רגש מודחק היטב.
"הוא בסדר גמור, שומר על הסנאי והסנאי שומר עליו. מתגעגע לאח שלו מאוד."
"לאח שלו?" הרגש בקולה התעצם. "מה קרה לנאודיאן?"
עבנוד אסף את הכלים הריקים בערימה. "הצ'ונטוגים שבו אותו", אמר בשקט. טובל נשארה לשבת, מבטה מזועזע.
הוא קם, לקח את הכלים ועקף את השולחן לכיוון הכיור. "מתריאן שלח אותי אליך," הזכיר שוב. "הוא היה בטוח שתעזרי לו." הוסיף כשראה שטובל לא נוגעת בפתק.
טובל נאנחה. "השתדלתי לשמור עליהם", לחשה בשקט. "אולי עשיתי טעות כשהברחתי אותם מפה. אולי היה עדיף שיישארו תחת השגחתי…" קולה נדם.
עבנוד הסתובב, נדן חרבו שפגעה בכיור העץ השמיעה גונג מתמשך. "למה באמת גירשת אותם אז?" שאל בסקרנות נערית. בתוך תוכו חשב שאולי תועיל התשובה הזאת למלך, כשיגיעו לארמון.
טובל נאנחה שוב. "מה זה משנה?" שאלה בלאות, אבל בכל זאת השיבה לו, "הגיע אלי מידע שהמורדים יודעים על כך שהתאומים גדלים בביתי, והם בדרכם הנה. לא יכולתי להניח לילדים למות כך. הדרך היחידה להציל אותם היתה להבריח אותם ואם לא אדע לאן ברחו, אולי אצליח להציל את עצמי." עבנוד הנהן בהסכמה.
כמה רגעים שתקו שניהם. ציוץ הציפורים בחוץ התחלף בקולות אנשים ממהרים, נעירות חמור וקרקורי תרנגולות. הכפר החל להתעורר לחיים.
טובל שברה ראשונה את השתיקה. "תוכל לתאר לי יותר את הילד שפגשת?" יותר? עבנוד צמצם את עיניו בחשד קל. "ודאי," תרגע, אמר לעצמו, היא בטח מתגעגעת אליהם! "מתריאן גבוה, עיניו הכחולות נוצצות, שערו בהיר וחלק. הוא מלא רעיונות לתעלולים שונים."
"אה," הוסיף אחרי שניה, "הוא אוהב מאד אגוזים…"
טובל נשכה את לשונה בתמיהה. לפי מה שהיא זוכרת, נאודיאן היה בעל עינים כחולות ושיער חלק ואילו למתריאן היו עיניים בהירות יותר ושיער גלי! ומתריאן מעולם לא חיבב אגוזים! האם השנתיים שעברו שינוי את מראם? או שאולי החליפו השניים זהויות?
מדוע?
היא הרי לא אמרה להם מעולם מיהו הבכור מביניהם. וכל עוד לא גילו את זהותם האמיתית אין שום משמעות לדבר.
"בסדר", הקפדנות חזרה לקולה. "תישאר פה ותנוח. אני יוצאת אל השוק לקניות. אני לא חושבת שצריך לומר לך את זה, אבל אזהיר אותך בכל זאת: אם מישהו דופק על הדלת אל תענה."
"ברור, מרת ריסאף". ללא ספק פקודותיו של בילטון המפקד ניתנו בצורה נעימה יותר.
"אתה יכול לנוח כאן", היא ליוותה אותו אל החדר הפנימי, הורתה לו לשבת. מהארון שעמד בפינה הוציאה שמיכה דקה וכרית והניחה על המיטה. לאחר רגע נוספו לערימה גם בגדי בית ומגבת.
טובל בחנה את החדר ואת החייל שהתעסק בשרוכיו וכשהכל היה מסודר לשביעות רצונה הסתובבה ויצאה. עבנוד נשכב על המיטה בבגדיו, מיטיב את הכרית לראשו. אחחחח. לאחר רכיבה ממושכת, כל מיטה היא בגדר פינוק.
את חריקתה של הדלת הנסגרת וקולו של הבריח החיצוני עבנוד לא שמע. הוא כבר שקע לתוך שנת חיילים כבדה.

מנוחה כהן · 1/3/24

עדיף פרק קצר מכלום, נכון?
בבקשה

גילשוטיס | אונדרסיו
הגבר המאובק חיכה בשקט מחוץ לגדר הירוקה וצפה לעבר הבית.
לאחר זמן לא ארוך יצאה אישה מהפתח, סל בידה. כיוון שלא רצה לחשוף את זהותו ברחוב, המשיך לנשוך את שפתיו. "אין דבר", אמר לעצמו בשקט. "זאת בסך הכל הזדמנות להיכנס אל הבית לוודא שהגעתי למקום הנכון."
כשהוא נצמד לגדר התקדם במהירות עד לשער העץ, ונעצר מופתע מול זנבו המתנדנד של סוס חום. לפי הגודל הוא זיהה שמדובר בסוס מלחמה.

אף פעם אל תבוא לסוס מאחורה, התריע קולו של מי שאי פעם לימד אותו לרכב על סוס, בעיטה אחת יכולה לגמור את חייך.
בזהירות, צעד אחר צעד הוא פסע אחורה, מתרחק מהסוס הבוטש באדמה התחוחה.
סוס בפתח הבית? לא נראה שהוא שייך לאישה גרה כאן לבדה… אלא אם כן נמצא אצלה מישהו. לפני שימסור לה את המכתב עליו לוודא שהיא עדיין נאמנה, ושיש לה את האפשרות והרצון לעזור.
בפסיעות עדינות שנבעו מאימונים רבים צעד מיעל על מרבד העלים שבחצר האחורית, מצמיד את אוזנו אל החלונות, מנסה לשמוע ולראות מה קורה בחדרים פנימה. מהחלון שהיה על יד דלת הכניסה, אליו הגיע אחרון בבדיקה, נשמעו נחירותיו של גבר ומיעל לא יכל שלא לצקצק בלשונו. איזה חייל מקצועי הולך לשליחות או משימה ופשוט נרדם?
מחייל כזה כנראה לא נשקפת סכנה מיוחדת. הוא חזר אל הדלת השחורה, פורץ במיומנות את הבריח הישן ופותח אותה באיטיות.

בדרך אל עיר הבירה | אונדרסיו
הנסיך מתנהג מוזר. ממש לא כמו אותו נער עליז ושובב שסובב את כולם בימים האחרונים.
הוא לא מדבר, מתנהג בנימוס, קופץ לדום בכל פעם שהשליש מסתכל עליו. ואם לא היה צופה בו לאורך כל התקופה האחרונה, היה גמוס בטוח שזהו ילד אחר.
אבל זה אותו נער וגם אם השליש מרוצה מהפסקת האש הזמנית הרי שלגמוס העניין נראה מוזר לחלוטין.
נער מתבגר לא משתנה כך ביום בהיר אחד!
וכשמתבוננים בעיון על המכלול, אפשר לשים לב בבהירות שיש כאן שני משתנים.
האחד, ככל שעובר הזמן מתקרבים אל עיר הבירה ואל ארמונו של המלך.
והשני, החייל שהוצמד לנער איננו.

גמוס מניח את העיפרון במקומו, חוזר וקורא את מה שכתב.
לאחר מכן הוא קורע את הנייר לחתיכות קטנות ועורם אותן בערימה מסודרת בתוך פמוט הנחושת שעל השולחן, מניח לנייר להישרף ולרישומן של המילים להתאדות.
מציאות נוחה ככל שתהיה, בכל זאת הוא הגון מספיק כדי להודות בינו לבין עצמו כי עדיפה היתה התנהגותו המשוחררת של הילד, מהבובה האנושית שנמצאת איתם כעת.
באנחה הוא מכופף את ראשו ועובר את יריעת האוהל הפתוחה.

החושך כבר שולט במרחבים, ובאמצע מעגל האוהלים מהבהבת המדורה בכתום מסנוור. צרצר שמרים את קולו, וגחליליות שמתמזגות עם ריצוד הכוכבים מעניקות נופך קסום ללילה הקר.
רגע נודמת הרוח ולהבות האש מטפסות מעלה, וברגע שאחרי היא שורקת שוב באוזניים, דוחפת את הלהבות ונדמית כמנצחת.
באותו רגע מהיר מזהה גמוס צללית אחת שיושבת לבדה מצידה השני של המדורה, סנאי מתחכך בידה.
רחמים עולים בו. בסופו של דבר, לילד הזה לא מחכה אף אחד באוהל, וגם סיומו של המסע אינו בטוח עבורו.
בלי לחשוב יותר מידי על תוצאות מעשהו, הוא מחטט בתיק שעל כתפו ולבסוף שולף חבילת בד קטנה וגבשושית. בדממה הוא סובב את המדורה, מניח אותה לצד הנער עם הכתפיים הרוטטות ומתרחק במהירות.

מנוחה כהן · 25/3/24

ערב טוב!
אחרי הפסקה ארוכה, החלטתי לבקש את עזרתכם למצוא את סוף הסיפור, מכיוון שאני לא בטוחה מהו, אני מבולבלת יותר ויותר, ומרגישה שהסיפור לא מתקדם בקצב טוב.
אז מה הסוף שתרצו לסיפור?

ג'יסה מצליח בתוכנית שלו להשתלט על אונדרסיו תוך שימוש בתאומים. בחרו לייק

נאודיאן מגיע לארמון בשלום ומוכתר ליורש העצר. בחרו שמח

מתריאן משתף פעולה עם ג'יסה. בחרו בוכה

מיעל ועבנוד מצליחים לסכל את תוכניתו של ג'יסה ומשפחת המלוכה מתאחדת. בחרו כועס

סוף פתוח. בחרו וואו

סוף אחר. בחרו יישר כוח ואשמח לפירוט...

ניק 70107 · 26/3/24

אממ אני רוצה משהו טוב. נאודיאן מוכתר ליורש העצר ומיעל ועבנוד מסכלים את התכנית שתיהם נשמעים טוב. אולי משהו משולב? כל אחד מתכנן תוכנית אחרת וזה מצליח להם ביחד?

סוף מעניין מאוד אם כי ממש לא רצוי, הוא שילוב בין נאודיאן מוכתר ליורש העצר ובין מתריאן משתף פעולה אם גיסה. אבל לא באמת מתחשק לי נתק בין התאומים.

אןלי גם להיטיב קצת גם גיסה לקראת הסוף.
הסיפור הזה ככ מתוק שחובה סוף אוטופי

מנוחה כהן · 28/3/24

תודה לכל המגיבים!
פה אחד בחרתם בהפי אנד, ואני לגמרי מסכימה איתכם.
@ניק 70107 אל דאגה, הסוף יהיה מורכב מגם וגם...
בעז''ה ממשיכה לכתוב, מקווה להעלות פרק היום או מחר

סיפור בהמשכים עִיסְבָּלְאָן

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

פסח כשר ופרימיום!

תגיות נפוצות