הנושאים החמים
הנושאים החמים
אריאל עומד בקרן הרחוב, מעיף מבטים קצרי רוח בשעונו.
חיוך מריר עולה על פניו כשהוא רואה אותו כך- מואר ושמח מתמיד.
מצב רוח שעמד בניגוד מוחלט למצב רוחו המדוכדך של אריאל.
"חיכיתי לך" אמר אריאל.
"אני יודע" זה השיב.
"רציתי לדבר איתך" אומר אריאל בקול חלש.
"גם אני" מחזיר לו זה בביטחון.
"שנלך להסתובב?".
אריאל מהנהן ושניהם פוסעים בשתיקה.
"לקח לך הרבה זמן להגיע" שובר אריאל ראשון את השקט.
"זה לא כל כך פשוט להגיע מהעתיד, אתה יודע..." זה מתגונן.
"האמת" משיב אריאל ובת צחוק על פניו "אני לא יודע". הוא צוחק אך רגע לאחר מכן צחוקו נעלם כלעומת שבא. "כל פעם שאתה בא אני חושב שאני מדמיין, עדיין לא הבנתי איך זה הגיוני שאני נפגש עם 'אני' של העתיד".
אריאל העתידי מחייך "אל תנסה להבין".
אריאל מושך כתפיו "נו טוב, למה באת בעצם?".
"מאותה הסיבה שאתה באת" משיב אריאל העתידי וחיוך בזווית פיו.
"אה" אריאל עצוב.
"אל תהיה עצוב! בגלל זה באתי" הוא מנחם אותו בהתלהבות שרק גורמת לאריאל להיות עצוב יותר.
"איך לא אהיה עצוב? המצב שלי גרוע. אין לי סיכוי לצאת מזה לעולם".
אריאל העתידי מסתכל עליו בפנים מרחמות ואוהדות כאחד "אם אני כאן, כל כך שמח, סימן שכן יצאת מזה בסופו של דבר, אל תדאג".
"מה זה יעזור לי לדעת שבשלב עלום כלשהוא בחיי כן אצליח לצאת מזה? למה אתה חושב שזה אמור לעודד אותי?" אריאל רוטן.
"אולי כי מקודם אמרת ש'לא תצא מזה לעולם?'" מציע בחיוך אריאל העתידי "וחוץ מזה, מה זו התיאטרליות הנוגה המוגזמת הזו? אריאל, לא מתאים לך!".
אריאל העתידי חושב מעט ושואל "אתה זוכר מה אמרת לי לפני שהתקבלת לישיבה?".
"בקושי" משיב אריאל "ומה זה יעזור לי לזכור מה קרה לפני שהתקבלתי לישיבה שכרגע אני רוצה לצאת ממנה?, אני לא מצליח ללמוד! קשה לי! אני מתוסכל מעצמי, חברים מסביב עושים כבר סיומי מסכתות ומתקדמים ורק אני כזה תקוע! כזה מיותר! מין עול כזה שמכביד על כולם. עדיף כבר שאצא מהישיבה וזהו. למי זה טוב שאשר בישיבה? לחברותא שצריך לחזור על כל דבר עשר פעמים? לרב שאני שואל אותו שאלות ברמה של כיתה ז'?" כאבו של אריאל גדול והוא אינו מבחין בין אמיתות לפרשנויות.
"אתה באמת מאמין למה שאתה אומר? אתה לא מגזים קצת?" שואל אריאל העתידי.
"אני בדרך כלל מאמין במה שאני אומר" אריאל ציני.
אריאל העתידי מסתכל עליו בייאוש "זאת עוד בעיה, להגיד על עצמך דברים כאלה ולהאמין בהם. אבל זה כבר ליום אחר... אריאל, אתה אומר לי שאתה לא זוכר, אבל אני כן זוכר. זוכר איך הרגשת והתנהגותך כעת מזכירה לי את התנהגותך דאז, את אריאל של מלפני כמה שני-"
אריאל מתפרץ לדבריו "נו ו? זו אמורה להיות מחמאה? שאבין...".
"אמרו לך פעם שאתה חסר סבלנות?" אריאל העתידי שואל בנחת.
החיוך של אריאל העתידי מעצבן את אריאל. למה הוא מחייך כך? מה הוא יודע שאני לא יודע?.
"אמרו לך פעם שאתה מחייך יותר מידי??" אריאל מחזיר בעצבנות.
"אתה כועס על האדם הלא נכון אני רק מנסה להסביר לך שכמו שאז חשבת שהכל גרוע ושאתה הכי נמוך ואז פתאום הכל הסתדר, אז כך גם הפעם. אתה רק צריך להאמין לי, כלומר.. לעצמך הנוכחי..." משיב אריאל העתידי.
באיזשהו מקום במוחו מאמין אריאל שיש משהו בדבריו. ודמותו העתידית שלמולו שכה שמחה ומאירה היא הוכחה חותכת, אך המציאות הנוכחית מראה לו אחרת.
"הפעם הכל אבוד! אני בטוח! אין לי סיכוי להמשיך בישיבה כך. רק אם יקרה איזה נס. ולמה שיקרה אחד כזה לבחור כמוני?, אני כל כך מתבייש... מרגיש כל כך כלום..." הוא אומר.
"אתה מדבר כאילו העולם נחרב וגרוע מכך. אני לא יודע אם אתה סתם נהנה להקצין את המצב או שאתה באמת מרגיש כך, מה זו הרצינות התהומית הזו אריאל?" אריאל העתידי מנסה להכניס לפרופורציות.
אריאל לא עונה אפילו, רק מסתכל עליו בפה חתום ועיניים כועסות.
"טוב" זה נאנח "אין ברירה, המצב יותר חמור משחשבתי. כבר הספקת לשכוח את כל השיחות הקודמות שלנו? חבל. פעם היית מאמין לי ורק לוקח חיזוקים". הוא מהסס אך לאחר אנחת השלמה הוא מוציא מכיסו מעטפה ומגיש אותה לאריאל "קח צדיק, כתבת את זה לעצמך באחת מהפגישות הקודמות שלנו".
אריאל לוקח את המעטפה ואריאל העתידי הולך. הוא משפיל עיניו למעטפה, פותח אותה בחשש, הוא לא זוכר שהוא כתב את זה... על דף לבן הוא מוצא את כתב ידו המוכר ומתחיל לקרוא.
"לאריאל היקר, מה שלומך? איך אתה מרגיש?.
אם אתה קורא את המכתב הזה אז כנראה שלא כל כך טוב.
אני פה כדי לכתוב לך. אתה בטח שואל מי אני. אז אני אתה של העבר.
אני יודע שזה נשמע מוזר אבל אם נפגשת עם אתה של העתיד אז פגישה עם אתה של העבר זה כבר לא כזה חריג...
עכשיו התחיל זמן חורף בישיבה. אני ברוך ה' בסדר אם שאלת... אני רוצה לספר לך על הדרך שעברתי, שעברת אתה בעצם... להזכיר לך דברים על עצמך שיכולים לעזור לך כעת.
כשהתחילו לדבר על קבלה לישיבות הייתי רגוע, אולי רגוע מידי. הלכתי לבדוק כמה ישיבות וחיכיתי בסבלנות לתשובות. לאחר כמה זמן התחילו להגיע תשובות.
תשובה ראשונה הגיעה. שלילית. לא נלחצתי, חשבת שזה לגיטימי, שמן הסתם לא אתקבל לכל הישיבות. חיכיתי לתשובה מהישיבה השנייה וכשגם זו הגיעה, שלילית, התחלתי קצת לחשוש.
וכך ישיבה אחר ישיבה קיבלתי תשובות שליליות. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, לא ידעתי להיכן אלך בשנה הבאה והחברים המאושרים שסביבי רק הוסיפו לי לחץ.
חיכיתי לתשובה מהישיבה האחרונה. קיוויתי שאתקבל, התפללתי. המון. ניסיתי להיות אופטימי אך לבסוף גם התשובה האחרונה הגיעה. שלילית.
נשברתי.
הרגשת עם עצמי כל כך רע. הרגשתי כל כך דחוי ומושפל. תהיתי האם אני כזה גרוע שאף אחת מתוך חמש ישיבות לא קיבלה אותי.
ואז הוא בא לדבר איתי, אני של העתיד. הוא שוחח איתי ושכנע אותי לעשות השתדלות ולבדוק עם כל הקושי עוד ישיבה אחת, אחרונה. אומנם לא הייתי מעלה על דעתי לבדוק אותה סתם כך אך עשיתי השתדלות.
ברוך ה' לאחר כמה שבועות הגיעה תשובה חיובית. לא שמחתי, רק הייתי פחות עצוב. מלבד החששות הרגילים שיש לכל בחור שמתחיל ישיבה חדשה היו לי חששות נוספים רבים.
כמו שאמרתי עכשיו זמן חורף בישיבה, הספקתי קצת להכיר פה ולהתרשם, טוב לי ב"ה.
לפעמים כשאני נזכר, אני מנסה לחשוב למה תקופת הקבלה לישיבות הייתה כל כך קשה בעבורי. אני בחור טוב בסה"כ הרי...
תאמת? אני לא יודע, זו הדרך שהייתי צריך לעבור. זה היה רצון ה'.
אבל יותר מכך, תמיד כשאני נזכר בזה זה מפריע לי. למה הייתי כל כך מיואש? מה קרה לאופי האופטימי שלי בדרך כלל? איך זה שדבר כזה השפיע עלי כל כך (אני לא צריך להזכיר לך דברים שרק אני ואתה יודעים, אני כל כך מנסה לשכוח).
הייתי בטוח שאין לי סיכוי שהכל אבוד. אני יודע שאולי זה נשמע מוגזם אבל זה בדיוק מה שהרגשתי. סוף העולם.
אני לא יודע מה עובר עלייך עכשיו אבל כתבתי את זה כי אני מכיר אותך ויודע שיהיו לך עוד נפילות, בתחום הזה אין לאף אחד ביטוח. אז שתדע, זה קורה, זה הגיוני וזה ניסיון.
נ-י-ס-י-ו-ן.
זה היצר שאומר לך כמה אתה גרוע, כמה אתה לא טוב, לא צדיק ולא מוצלח. שאין לך סיכוי והמצב יישאר כך לעולם.
לאחר זמן מה תגלה פתאום שאיכשהו הכל הסתדר, הקושי חלף ואתה תתפלא על חוסר האונים שחשת. תגלה שזה היה רק ניסיון. אומנם ניסיון קשה אבל רק ניסיון.
כזה שמרים אותך, שלאחריו אתה חזק יותר.
אז אריאל, אל תתייאש. אם לא בשבילך אז בשבילי. טוב?, אתה חשוב לי, אין לך מושג כמה. אתה העתיד שלי... עברתי לא מעט למענך אז תישאר חזק בסדר?.
אני. זמן חורף, שיעור א'."
אריאל מרים עיניו מן המכתב, רציני ונחוש מתמיד.
זה לא הולך להיות קל, הוא יודע. בכלל לא.
למלחמה הזאת הוא יבוא מוכן. הוא ישתדל.
הוא מכניס את המכתב לכיסו ובשביל אריאל של שיעור א' הוא אומר בשקט לחלל האוויר. "בעזרת ה' אזכור זאת. תודה לך אריאל".
מתוך "פחד יצחק"- איגרות ומכתבים", הרב יצחק הוטנר-
כותב הרב הוטנר במכתב לתלמידו:
"... דע לך חביבי, ששורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב...
במלחמה, ודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (אין בזה משום פתיחת פה לשטן) ובכמה מערכות תיפול שדוד. אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל מערכות תצא מן המלחמה כשזר על ראשך...
החכם מכל אדם אומר "שבע יפול צדיק וקם" והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא: אף על פי ששבע יפול צדיק, מכול מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא ה"שבע נפילות" שלו. דווקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות כבוד שמיים..."
חותם הרב-
"בהשתתפות בסבלך, בביטחון בניצחונך, בתפילה להצלחתך, (הרב) יצחק הוטנר".
חיוך מריר עולה על פניו כשהוא רואה אותו כך- מואר ושמח מתמיד.
מצב רוח שעמד בניגוד מוחלט למצב רוחו המדוכדך של אריאל.
"חיכיתי לך" אמר אריאל.
"אני יודע" זה השיב.
"רציתי לדבר איתך" אומר אריאל בקול חלש.
"גם אני" מחזיר לו זה בביטחון.
"שנלך להסתובב?".
אריאל מהנהן ושניהם פוסעים בשתיקה.
"לקח לך הרבה זמן להגיע" שובר אריאל ראשון את השקט.
"זה לא כל כך פשוט להגיע מהעתיד, אתה יודע..." זה מתגונן.
"האמת" משיב אריאל ובת צחוק על פניו "אני לא יודע". הוא צוחק אך רגע לאחר מכן צחוקו נעלם כלעומת שבא. "כל פעם שאתה בא אני חושב שאני מדמיין, עדיין לא הבנתי איך זה הגיוני שאני נפגש עם 'אני' של העתיד".
אריאל העתידי מחייך "אל תנסה להבין".
אריאל מושך כתפיו "נו טוב, למה באת בעצם?".
"מאותה הסיבה שאתה באת" משיב אריאל העתידי וחיוך בזווית פיו.
"אה" אריאל עצוב.
"אל תהיה עצוב! בגלל זה באתי" הוא מנחם אותו בהתלהבות שרק גורמת לאריאל להיות עצוב יותר.
"איך לא אהיה עצוב? המצב שלי גרוע. אין לי סיכוי לצאת מזה לעולם".
אריאל העתידי מסתכל עליו בפנים מרחמות ואוהדות כאחד "אם אני כאן, כל כך שמח, סימן שכן יצאת מזה בסופו של דבר, אל תדאג".
"מה זה יעזור לי לדעת שבשלב עלום כלשהוא בחיי כן אצליח לצאת מזה? למה אתה חושב שזה אמור לעודד אותי?" אריאל רוטן.
"אולי כי מקודם אמרת ש'לא תצא מזה לעולם?'" מציע בחיוך אריאל העתידי "וחוץ מזה, מה זו התיאטרליות הנוגה המוגזמת הזו? אריאל, לא מתאים לך!".
אריאל העתידי חושב מעט ושואל "אתה זוכר מה אמרת לי לפני שהתקבלת לישיבה?".
"בקושי" משיב אריאל "ומה זה יעזור לי לזכור מה קרה לפני שהתקבלתי לישיבה שכרגע אני רוצה לצאת ממנה?, אני לא מצליח ללמוד! קשה לי! אני מתוסכל מעצמי, חברים מסביב עושים כבר סיומי מסכתות ומתקדמים ורק אני כזה תקוע! כזה מיותר! מין עול כזה שמכביד על כולם. עדיף כבר שאצא מהישיבה וזהו. למי זה טוב שאשר בישיבה? לחברותא שצריך לחזור על כל דבר עשר פעמים? לרב שאני שואל אותו שאלות ברמה של כיתה ז'?" כאבו של אריאל גדול והוא אינו מבחין בין אמיתות לפרשנויות.
"אתה באמת מאמין למה שאתה אומר? אתה לא מגזים קצת?" שואל אריאל העתידי.
"אני בדרך כלל מאמין במה שאני אומר" אריאל ציני.
אריאל העתידי מסתכל עליו בייאוש "זאת עוד בעיה, להגיד על עצמך דברים כאלה ולהאמין בהם. אבל זה כבר ליום אחר... אריאל, אתה אומר לי שאתה לא זוכר, אבל אני כן זוכר. זוכר איך הרגשת והתנהגותך כעת מזכירה לי את התנהגותך דאז, את אריאל של מלפני כמה שני-"
אריאל מתפרץ לדבריו "נו ו? זו אמורה להיות מחמאה? שאבין...".
"אמרו לך פעם שאתה חסר סבלנות?" אריאל העתידי שואל בנחת.
החיוך של אריאל העתידי מעצבן את אריאל. למה הוא מחייך כך? מה הוא יודע שאני לא יודע?.
"אמרו לך פעם שאתה מחייך יותר מידי??" אריאל מחזיר בעצבנות.
"אתה כועס על האדם הלא נכון אני רק מנסה להסביר לך שכמו שאז חשבת שהכל גרוע ושאתה הכי נמוך ואז פתאום הכל הסתדר, אז כך גם הפעם. אתה רק צריך להאמין לי, כלומר.. לעצמך הנוכחי..." משיב אריאל העתידי.
באיזשהו מקום במוחו מאמין אריאל שיש משהו בדבריו. ודמותו העתידית שלמולו שכה שמחה ומאירה היא הוכחה חותכת, אך המציאות הנוכחית מראה לו אחרת.
"הפעם הכל אבוד! אני בטוח! אין לי סיכוי להמשיך בישיבה כך. רק אם יקרה איזה נס. ולמה שיקרה אחד כזה לבחור כמוני?, אני כל כך מתבייש... מרגיש כל כך כלום..." הוא אומר.
"אתה מדבר כאילו העולם נחרב וגרוע מכך. אני לא יודע אם אתה סתם נהנה להקצין את המצב או שאתה באמת מרגיש כך, מה זו הרצינות התהומית הזו אריאל?" אריאל העתידי מנסה להכניס לפרופורציות.
אריאל לא עונה אפילו, רק מסתכל עליו בפה חתום ועיניים כועסות.
"טוב" זה נאנח "אין ברירה, המצב יותר חמור משחשבתי. כבר הספקת לשכוח את כל השיחות הקודמות שלנו? חבל. פעם היית מאמין לי ורק לוקח חיזוקים". הוא מהסס אך לאחר אנחת השלמה הוא מוציא מכיסו מעטפה ומגיש אותה לאריאל "קח צדיק, כתבת את זה לעצמך באחת מהפגישות הקודמות שלנו".
אריאל לוקח את המעטפה ואריאל העתידי הולך. הוא משפיל עיניו למעטפה, פותח אותה בחשש, הוא לא זוכר שהוא כתב את זה... על דף לבן הוא מוצא את כתב ידו המוכר ומתחיל לקרוא.
"לאריאל היקר, מה שלומך? איך אתה מרגיש?.
אם אתה קורא את המכתב הזה אז כנראה שלא כל כך טוב.
אני פה כדי לכתוב לך. אתה בטח שואל מי אני. אז אני אתה של העבר.
אני יודע שזה נשמע מוזר אבל אם נפגשת עם אתה של העתיד אז פגישה עם אתה של העבר זה כבר לא כזה חריג...
עכשיו התחיל זמן חורף בישיבה. אני ברוך ה' בסדר אם שאלת... אני רוצה לספר לך על הדרך שעברתי, שעברת אתה בעצם... להזכיר לך דברים על עצמך שיכולים לעזור לך כעת.
כשהתחילו לדבר על קבלה לישיבות הייתי רגוע, אולי רגוע מידי. הלכתי לבדוק כמה ישיבות וחיכיתי בסבלנות לתשובות. לאחר כמה זמן התחילו להגיע תשובות.
תשובה ראשונה הגיעה. שלילית. לא נלחצתי, חשבת שזה לגיטימי, שמן הסתם לא אתקבל לכל הישיבות. חיכיתי לתשובה מהישיבה השנייה וכשגם זו הגיעה, שלילית, התחלתי קצת לחשוש.
וכך ישיבה אחר ישיבה קיבלתי תשובות שליליות. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, לא ידעתי להיכן אלך בשנה הבאה והחברים המאושרים שסביבי רק הוסיפו לי לחץ.
חיכיתי לתשובה מהישיבה האחרונה. קיוויתי שאתקבל, התפללתי. המון. ניסיתי להיות אופטימי אך לבסוף גם התשובה האחרונה הגיעה. שלילית.
נשברתי.
הרגשת עם עצמי כל כך רע. הרגשתי כל כך דחוי ומושפל. תהיתי האם אני כזה גרוע שאף אחת מתוך חמש ישיבות לא קיבלה אותי.
ואז הוא בא לדבר איתי, אני של העתיד. הוא שוחח איתי ושכנע אותי לעשות השתדלות ולבדוק עם כל הקושי עוד ישיבה אחת, אחרונה. אומנם לא הייתי מעלה על דעתי לבדוק אותה סתם כך אך עשיתי השתדלות.
ברוך ה' לאחר כמה שבועות הגיעה תשובה חיובית. לא שמחתי, רק הייתי פחות עצוב. מלבד החששות הרגילים שיש לכל בחור שמתחיל ישיבה חדשה היו לי חששות נוספים רבים.
כמו שאמרתי עכשיו זמן חורף בישיבה, הספקתי קצת להכיר פה ולהתרשם, טוב לי ב"ה.
לפעמים כשאני נזכר, אני מנסה לחשוב למה תקופת הקבלה לישיבות הייתה כל כך קשה בעבורי. אני בחור טוב בסה"כ הרי...
תאמת? אני לא יודע, זו הדרך שהייתי צריך לעבור. זה היה רצון ה'.
אבל יותר מכך, תמיד כשאני נזכר בזה זה מפריע לי. למה הייתי כל כך מיואש? מה קרה לאופי האופטימי שלי בדרך כלל? איך זה שדבר כזה השפיע עלי כל כך (אני לא צריך להזכיר לך דברים שרק אני ואתה יודעים, אני כל כך מנסה לשכוח).
הייתי בטוח שאין לי סיכוי שהכל אבוד. אני יודע שאולי זה נשמע מוגזם אבל זה בדיוק מה שהרגשתי. סוף העולם.
אני לא יודע מה עובר עלייך עכשיו אבל כתבתי את זה כי אני מכיר אותך ויודע שיהיו לך עוד נפילות, בתחום הזה אין לאף אחד ביטוח. אז שתדע, זה קורה, זה הגיוני וזה ניסיון.
נ-י-ס-י-ו-ן.
זה היצר שאומר לך כמה אתה גרוע, כמה אתה לא טוב, לא צדיק ולא מוצלח. שאין לך סיכוי והמצב יישאר כך לעולם.
לאחר זמן מה תגלה פתאום שאיכשהו הכל הסתדר, הקושי חלף ואתה תתפלא על חוסר האונים שחשת. תגלה שזה היה רק ניסיון. אומנם ניסיון קשה אבל רק ניסיון.
כזה שמרים אותך, שלאחריו אתה חזק יותר.
אז אריאל, אל תתייאש. אם לא בשבילך אז בשבילי. טוב?, אתה חשוב לי, אין לך מושג כמה. אתה העתיד שלי... עברתי לא מעט למענך אז תישאר חזק בסדר?.
אני. זמן חורף, שיעור א'."
אריאל מרים עיניו מן המכתב, רציני ונחוש מתמיד.
זה לא הולך להיות קל, הוא יודע. בכלל לא.
למלחמה הזאת הוא יבוא מוכן. הוא ישתדל.
הוא מכניס את המכתב לכיסו ובשביל אריאל של שיעור א' הוא אומר בשקט לחלל האוויר. "בעזרת ה' אזכור זאת. תודה לך אריאל".
מתוך "פחד יצחק"- איגרות ומכתבים", הרב יצחק הוטנר-
כותב הרב הוטנר במכתב לתלמידו:
"... דע לך חביבי, ששורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב...
במלחמה, ודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (אין בזה משום פתיחת פה לשטן) ובכמה מערכות תיפול שדוד. אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל מערכות תצא מן המלחמה כשזר על ראשך...
החכם מכל אדם אומר "שבע יפול צדיק וקם" והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא: אף על פי ששבע יפול צדיק, מכול מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא ה"שבע נפילות" שלו. דווקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות כבוד שמיים..."
חותם הרב-
"בהשתתפות בסבלך, בביטחון בניצחונך, בתפילה להצלחתך, (הרב) יצחק הוטנר".
