הנושאים החמים
הנושאים החמים
מתוך שעמום ורצון לעשות משהו עם עצמי.
שיתוף ראשון שלי - התחשבו....
ריקי מחבקת את התינוק החדש, נהנית להתבונן בו, יצור מתוק ועדין. איך שהיא אוהבת אותו.
העיניים המלוכסנות שלו עצומות והוא נושם לאיטו. ריקי מלטפת את פניו הרכות, מנשקת אותו. תינוק חמוד 'ודאונ'י שלי.
"אל תתחברי אליו יותר מדי" מזהירה אותה אמא שלה, יוכבד.
"למה?" ריקי מתפלאת ומצמידה עוד נשיקה לעולל הקטן שבידיה.
"מה זאת אומרת למה?" יוכבד לא מבינה. "כשתמסרי אותו לאומנה ותצטרכי---"
"לאומנה?! את הילד שלי?!" ריקי נבהלת. "מאיפה זה בא לך, אמא?"
"כן, בטח. אפילו דיברתי כבר עם אבא על זה, שיתחיל לחפש משפחה מתאימה" יוכבד מתרווחת על הכורסא.
"מה?!" ריקי בהלם. "אמא, זה התינוק שלי ואני לא מוכנה שאף אחד אחר יגדל אותו! שום אומנה ושום בטיך! תתקשרי מיד להגיד לאבא שלא יחפש שום משפחה! זה הילד שנתנו לי משמיים וזה הילד שאני רוצה לגדל!" ריקי מחבקת יותר חזק את התינוק.
"ריקי, את מדברת כמו יולדת. את לא מבינה מה זה אומר לגדל ילד כזה" יוכבד נושפת. חשבתי שריקי בוגרת. כנראה שבסוף היא עדיין רק בת עשרים.
"זה לא משנה לי מה אומר לגדל ילד כזה! הוא הילד שלי ואני אגדל אותו כמו שהוא, בכלל לא משנה לי מה זה דורש ממני" ריקי כבר כמעט דומעת. לא מבינה מה אמא שלה רוצה ממנה.
"טוב, את באמת יולדת, נחכה כמה ימים. אני הולכת הביתה, נראה לך שתסתדרי בינתיים?" כי אני לא כל כך בטוחה.
ריקי מתפלאת על אמא שלה, היא בדרך כלל כל כך נותנת עצמאות ולא מתערבת. "כן, תלכי, אני אסתדר. יוסי כאן ויש את הצוות הרפואי. הכול בסדר" והשוויגער באה עוד מעט ולי אין מיליגרם כוח אליה, למרות שהיא השוויגער הכי מדהימה בעולם.
"טוב" יוכבד מתרוממת. "להתראות, בשורות טובות" היא יוצאת באנחה. לא חלמה שהנכד הבכור יהיה תסמונת דאון.
***
יוסי סוגר את הוילון, הוא מבחין שריקי בוכה.
"ריקי, למה את בוכה?" הוא מקרב את הכורסא למיטה ומתיישב עליה.
"אמא שלי רוצה שנמסור אותו לאומנה" ריקי לא יודעת איפה לשים את עצמה. התינוק, שלה, לאומנה?!
"לאומנה?!" יוסי לא מאמין. לא מתאים לחמותו, היא בדרך כלל לא כל כך מתערבת. "מה פתאום לאמנה?"
"כי הוא תסמותק" ריקי מתוסכלת.
"הכי מתוק בעולם!" יוסי מחייך אליו, לתינוק הכי מתוק בעולם. "אל תדאגי, ריקי. הוא לא ילך לאמנה ושום דבר. אנחנו נגדל אותו באהבה ומסירות, לא משנה איך הוא נראה ועם איזה קשיים הוא נולד"
"תודה" ריקי מנגבת את הדמעות. לפחות יוסי בצד שלה. היא מניחה את התינוק בעריסה ומלטפת אותו בחיבה.
"אנחנו נהיה בזה ביחד, ריקי" יוסי מעודד אותה.
"כן, הוא יהיה התסמותק הכי מטופח בעולם" ריקי עוצמת עיניים ומדמיינת את התינוק בבגדים שהזמינו ובעגלה שבחרו ועוד מעט יוסי הולך לקנות. באמת התינוק הכי מטופח בעולם.
***
"ויקרא שמו בישראל" המוהל מסתובב ליוסי.
"שמואל" יוסי לוחש.
ריקי מתרגשת. כשסבא, אבא של אמא נפטר, היא הבטיחה לעצמה שלבן שלה יקראו שמואל, כמו סבא, הדמות הנערצת בחייה.
"שמואל בן יוסף" המוהל מכריז.
ריקי מוחה דמעת שמחה, מבחינה שאמה לא מרוצה כל כך מהשם.
"ריקי!" שבי אחותה מחבקת אותה מאחור. "איך ידעתי שתקראי לו שמואל! היית כל כך קשורה לסבא"
ריקי מחייכת. מודה בכל ליבה לשבי שחילצה אותה מסבך הרגשות כלפי אמה שלא מרוצה בכלל מהולדת הנכד עם תסמונת דאון.
"תתפללי על שידוך שבי, זה זמן גדול" ריקי חוזרת לסידור שלה ומספיגה אותו בתפילת על שמואל הקטן שיוצא לעולם הגדול.
חמותה של ריקי, שרה, נעמדת לידה, תומכת בה, בכל אופן יולדת. "את גיבורה, ריקי" היא לוחשת לה. "את פשוט גיבורה, תמשיכי להיות כך, שמואל צריך אותך כזאת"
"תודה" ריקי בולעת את רוקה. בדיוק השוויגער היא זאת שתומכת בהחלטה שלה. שרה אמרה ליוסי שהתינוק הוא שלו ושל ריקי והם מחליטים אם לגדל אותו או לא. זה הבחירה אך ורק שלהם והיא כל הזמן דואגת לתמוך בהם וכבר הודיעה להם על תמיכה בהמשך.
הקוואטר כבר מחזיר את שמואל לריקי. היא לוקחת אותו ומנשקת אותו מכל הכיוונים. "ילד יהודי טהור שלי!"
"תביאי אותו" שרה לוקחת את שמואל אליה. "איזה ילד יפה. והעיניים המלוכסנות רק מוסיפות לו יופי"
"גם אני חושבת ככה. בחיים לא ראיתי תינוק יפה כל כך" ריקי צוחקת.
"ואני לא ראיתי התנהגות אמיצה כל כך של אימא" שרה אומרת וריקי נותנת לעצמה לייק. לפחות השוויגער בצד שלה.
***
"ריקי, מישהי התקשרה אלייך כבר כמה פעמים ממספר לא מוכר ורוצה דחוף לדבר אתך" יוסי מניח לידה את הפלאפון.
מי יכול לרצות לדבר עם יולדת, יומיים אחרי לידה? "שאלת מי זאת?"
"כן, היא אומרת שהיא אחינועם, בת שירות בגן של שמואל"
ריקי מנסה להיזכר מה זה בת שרות, המוח שלה עייף מדי. "מה היא רוצה?"
"לא יודע" יוסי מושך בכתפיו. "רוצה את לדבר אתה?"
"כן" ריקי לוקחת את הטלפון ומחייגת. "הלו?"
"כן, שלום, מדברת אחינועם, בת השירות בגן של שמואל הנסיך שלכם" לאחינועם יש קול נעים.
ריקי מחייכת. אין בן אדם שפוגש את שמואל שלהם ולא מתלהב עליו. הוא ילד כובש. "כן"
"שמעתי שילדת, ורציתי להציע לכם שאקח את שמואל לבית שלי לכמה ימים"
ריקי רוצה מיד לענות 'כן, בטח'. שמואל ממש מציק לאמא שלה. היא לא מבינה עד היום למה לא שלחו אותו לאמנה וממש קשה לה ולבנות לשמור עליו. אבל היא נזכרת שאין לה מושג מי זאת האחינועם הזאת. "אני אבדוק את זה ואגיד לך".
"שאחזור אלייך בערב?" אחינועם נחמדה מאוד.
"כן, למה לא?" ריקי מפהקת. עד הערב, מקווה שיהיה לה מידע על אחינועם הזאת.
"הרבה מזל טוב" אחינועם מסיימת את השיחה.
"מה אתה אומר יוסי? היא מתנדבת בשירות-לאומי בגן של שמואל, והיא רוצה לקחת את שמואל לכמה ימים" רק מלחשוב על זה ששמואל כמה ימים לא יהיה בבית מעיר בה רגשות מעורבים, מצד אחד - יהיה לה הרבה יותר קל. מצד שני - היא לא תעמוד בגעגועים אליו, כמו שקורה בנופשונים.
"תשאלי את המנהלת או את הגננת, הם בטח ידעו להגיד לך אם כדאי לך לשלוח אליה" יוסי הגיוני, כרגיל.
"טוב, עכשיו אני אישן ואחר כך נראה" ריקי מפהקת ונרדמת בשינה מתוקה עם חלומות על חופש...
***
"ואת סומכת עליה?" שרה שואלת בליל החג. כשסוף סוף סיימה את הבישולים, הניקיונות וכל ההתארגנויות לחג ויש לה זמן איכות עם הכלות והבנות.
"בטח" ריקי נחרצת. "בפעם הראשונה, אחרי הלידה של מלי, עשיתי עליה אלף בירורים, כמעט כמו שידוכים"
שרה צוחקת. "ומה יצא?"
"המנהלת, הגננת וכולם התלהבו מאוד על אחינועם ואמרו לי שאני יכולה בלב רגוע לשלוח אליה. היא מסורה ואכפתית וגם מקצועית מאוד. ובאמת, אחינועם לא מאכזבת. היא דואגת לו באמת"
"היא נשואה?" אחת הגיסות שואלת.
"לא, היא מאורסת וזה באמת משמח, אבל לי קשה עם זה" ריקי מודה.
"למה קשה לך עם זה?" שרה מתעניינת.
"כי היא הולכת לגור באיזה יישוב בעוטף עזה, ההורים של בעלה גרים שם. ואני לא יודעת כמה היא תוכל לקחת את שמואל. שתבינו, מהלידה של מלי, כששמואל היה בן שלוש. כבר שנתיים, כל חג, כל חופשה, כל הזדמנות שהיא. היא לוקחת את שמואל ועוד בכיף וכל הזמן מחמיאה לי איך כל המשפחה שלה מאוהבים בו ואיזה כובש הוא" ריקי מתמוגגת, באמת ילד טהור ויפה.
"צודקת, הוא ילד שלא מוצאים כאלו, הוא יפה, מטופח, כובש, אין עליו, גם פה במשפחה כולם אוהבים אותו" שרה מחייכת.
"כן, בלי עין הרע" ריקי מאשרת.
מאושרת...
***
"הי ריקי" אחינועם תופסת אותה ביום חול המועד סוכות עמוס.
"אחינועם! לא דיברנו מהחתונה!" ועברה כבר כמעט חצי שנה. "מה קורה?"
"סבבה, ברוך השם, החיים יפים" אחינועם צוחקת. "אולי תשלחי אלינו לשמחת תורה את שמואל?"
"את לא רצינית, אחינועם, איך מבית שמש לעוטף עזה?" ריקי מפסיקה לרגע לנענע את העגלה של חיים.
"לישוב שלנו קוראים כרם שלום, לא 'עוטף עזה'" אחינועם כמעט נעלבת על הכינוי.
"כן, אבל איך מבית שמש לכרם שלום" ריקי מפרידה בין שמואל למלי בפעם העשירית להיום.
"אני באה להורים שלי ביום רביעי, אוכל לקחת אותו אז"
"ואיך הוא יחזור?" ריקי לא יודעת כמה טומן המשפט הזה בחובו.
"כבר נראה, מקסימום יישאר אצלנו קצת. סתם, התבדחתי" אחינועם מודעת לגעגועים של ריקי לשמואל, כמה ימים זה גם יותר מדי בשבילה "כבר נמצא איזה משהו. אולי גם במוצאי החג אבוא לאמא שלי או משהו כזה"
"מה אומר לך? תודה רבה? זה כלום לעומת העזרה" ריקי מתרגשת.
"כן, גם הראתי למשפחה של בעלי תמונות ממנו, נשרפו עליו" אחינועם מתרגשת גם.
"אז נהיה בקשר ביום רביעי" ריקי מסכמת. "חג שמח"
"חג שמח גם לך, ביי"
***
"יוסי! מה זה האזעקות האלו באמצע שמחת תורה?" ריקי יצאה מהבית עם מלי וחיים ורצה לבית הכנסת לקרוא ליוסי.
"איזה מבצע, לא משהו מיוחד" יוסי לא מגלה לה את מה שהוא יודע, לא רוצה להלחיץ אותה. "יהיה בסדר, ריקי"
"מה זה הטון הזה, יוסי?" זה לא הטון הרגיל שיוסי מדבר בו. הטון הזה שמור לזמנים מסוימים מאוד.
יוסי שותק, מה הוא יגיד?
"תגיד לי" ליבה של ריקי רועד מדאגה ופחד. "נראה לך זה קשור לשמואל? נראה לך שמשהו קרה לו? כרם שלום זה ממש בעוטף עזה"
יוסי רוצה לענות שלא, מה פתאום קשור לשמואל. אבל השמועות מסתובבות ומספרות. פחד פחדים מה שקורה.
"אני לא יודע, ריקי" יוסי משפיל את מבטו.
"תברר, יוסי, תברר" ריקי לא יודעת איפה לשים את עצמה. שמואל המתוק שלה. מי יודע מה אתו? הוא כזה רגיש לשינויים, בטח קשה לו עם האזעקות וה'בום'ים.
"אולי. חג היום" הוא מנסה לחייך.
"טוב, אני אכנס לנשים ואחכה לך עד אחרי מוסף, רועדת להיות לבד עם הילדים בבית" ריקי פולטת ונכנסת בלב רועד לעזרת נשים, מקווה שההמולה והרעש של ילדים ישכחו קצת את הפחד והדאגה.
***
"זה לא אמיתי, לא אמיתי!" ריקי בוכה מצאת החג, מהרגע שנודע לכולם מה האמת העגומה. "שמואל שלי! כמה השקעתי בך, שמואל. כמה אני אוהבת אותך, שמואל!!!"
יוסי רוצה להרגיע אותה, אבל אין לו איך. כל מילה שהוא מנסה להוציא מפיו רק מוציאה ממנו זרמי דמעות ובכי.
"משיח חייב להגיע" ריקי מצליחה לומר בין הדמעות.
"הוא יגיע" מבטיח יוסי בקול חנוק.
שמואל. הילד שהשקיעו בו את כל הנשמה. לא הביטו ימין ושמאל, לא על תגובות האנשים ולא על המבטים ולא על כלום. רק שמואל היה לנגד עיניהם תמיד, מה יקדם אותו, מה יגרום לו להרגיש טוב. איך לנסות להוציא עוד מילה מפיו.
שמואל, הפקדון שבורא העולם הפקיד בידם, הילד המתוק והכובש שהם אוהבים בכל ליבם.
נשמה טהורה שלא טעמה טעם חטא.
שמואל.
***
ריקי מסתובבת סהרורית. עוד לא הגיעו להודיע מה עם עם שמואל. היא לא מסוגלת לעשות שום דבר. לפחות הילדים מעסקים אותה. רק עכשיו נרדמו ולה אין כוח לכלום.
"אני יכול ללכת ל'מעריב?" יוסי מתיישב לידה.
"אני מפחדת" אומרת ריקי ברעד. "אני לא עומדת בלחץ הזה שאני לא יודעת מה עם שמואל. חוץ מזה שאני כל הזמן מדמיינת שאני שומעת יריות מחוץ לבית ושאיזה מחבל עוד רגע נכנס לכאן".
"אז שאני אתפלל בבית?" יוסי שואל בלב כבד.
ריקי חושבת שניה. "תלך, אנחנו צריכים זכויות עכשיו. תלך ושיהיה לישועת שמואל בן רבקה"
"כל הכבוד" יוסי באמת מעריך אותה. מחבריו שמע שכל הנשים ככה, מפחדות קצת יותר מדי...
"טוב, אז לך כבר, שתחזור מהר" ריקי קמה לקול ציוצו של חיים.
"להתראות" יוסי יוצא לבית הכנסת.
ריקי נשארת לבד עם הילדים. מרחוק נשמעות אזעקות ופיצוצים כל הזמן. מטוסים ומסוקי קרב חגים מעל ראשה וכל האוויר אומר 'מלחמה!' .
חיים מתחיל לבכות, כנראה רעב, ומלי ישנה שנת ילד עמוקה.
ריקי נכנסת לחדר, להאכיל את חיים.
לפתע היא שומעת רעש מחריד. היא מסתובבת בבהלה. כנראה אזעקה. היא רצה כמו מטורפת לחדר ילדים, מחזיקה ביד אחת את חיים וביד השנייה מוציאה את מלי מהמיטה ונכנסת לחדר שינה - הממ"ד. סוגרת את הדלת ומתפללת על יוסי שבבית כנסת בלי ממ"ד, על מלי וחיים שאיתה,
ועל שמואל, שמי יודע איפה הוא ומה איתו...
ריקי משפשפת את אוזניה, האזעקה נמשכת כבר לפחות שתי דקות והיא בווליום מטורף. מה זה אמור להיות?
ריקי מתחילה עוד יותר לפחד והיא מתחילה לומר את כל מזמורי התהלים שהיא זוכרת בעל פה. מנסה תוך כדי להרגיע את חיים הרעב ואת מלי הצורחת מתוך שינה ובלבול.
"ריקי!" יוסי פורץ את הדלת בפנים צוהלות.
"יוסי! מה קרה? שמעת משהו על שמואל שחזרת כל כך מוקדם? גם שמעת את האזעקה המשונה? מה זה בכלל? ומה עם שמואל? אני כבר לא עומדת בזה!" ריקי פורצת בבכי רועד.
"ריקי, משיח הגיע!" יוסי יורה בהתרגשות.
"משיח?!" ריקי פוערת עיני עגל. לא מאמינה.
"כן, ככה כולם אמרו בבית כנסת. טוב, אין זמן לדיבורים. תלבישי את הילדים ותתארגני. עוד מעט יבואו העננים לקחת אותנו לירושלים"
ריקי בוהה בו. "יוסי, מה קרה לך?"
יוסי לוקח את מלי, מלביש אותה בבגד החגיגי החדש. "ריקי, את לא מבינה? משיח הגיע! אנחנו חייבים להזדרז לעלות לירושלים!"
"אתה בטוח?" ריקי מרגישה שזה נכון, אבל הזוי לה לחשוב שזה אמיתי.
"בטוח לגמרי. טוב, לכי להתארגן, אני אלביש את חיים"
ריקי עדיין בהלם. "רגע! משיח הגיע-זה אומר שנפגוש את שמואל! אני הולכת לארוז לו גם בגד! ואני גם אארגן תיק לילדים" ריקי אורזת תיק עם בקבוקים, מוצצים וטיטולים ודוחפת כמה ממתקים, שיהיה. היא בכלל לא יודעת מה עושים כשמשיח מגיע.
***
בסוף הם עולים כולם על הענן. יוסי, ריקי והילדים. גם כל השכונה אתם בדרך לירושלים.
תוך כמה רגעים הם מגיעים לירושלים. שם כבר שומעים את הלויים בניגונם ואור חזק מאיר את העולם.
"אמא" ילד מתוק, נשמע כבן חמש, נוגע לריקי בכתף. ריקי מסתובבת אליו, הוא מוכר לה מאוד, היא מנסה להיזכר מי זה.
רגע, " שמו - שמואל! שמואל שלי!" ריקי מתבוננת בו, עיניים עגולות, עמידה זקופה ויציבה. הכול התרפא!
"אמא" אומר שמואל בקול ילדותי מתוק. "בואי, שמרתי לך מקום בשורה הראשונה. את, שלא ויתרת וגדלת אותי באהבה ובמסירות אין קץ, שהשקעת בי ותמכת בי ונתת לי מכל הלב. שלא התרגשת מתגובות הסביבה. רק בגבורה נלחמת עבורי, דאגת שאני אתקדם ואצליח, שאגדל ואפרח.
את אמא. ראויה להיות בשורה הראשונה שמקבלת את פני משיח!"
שיתוף ראשון שלי - התחשבו....
* * * *
ריקי מחבקת את התינוק החדש, נהנית להתבונן בו, יצור מתוק ועדין. איך שהיא אוהבת אותו.
העיניים המלוכסנות שלו עצומות והוא נושם לאיטו. ריקי מלטפת את פניו הרכות, מנשקת אותו. תינוק חמוד 'ודאונ'י שלי.
"אל תתחברי אליו יותר מדי" מזהירה אותה אמא שלה, יוכבד.
"למה?" ריקי מתפלאת ומצמידה עוד נשיקה לעולל הקטן שבידיה.
"מה זאת אומרת למה?" יוכבד לא מבינה. "כשתמסרי אותו לאומנה ותצטרכי---"
"לאומנה?! את הילד שלי?!" ריקי נבהלת. "מאיפה זה בא לך, אמא?"
"כן, בטח. אפילו דיברתי כבר עם אבא על זה, שיתחיל לחפש משפחה מתאימה" יוכבד מתרווחת על הכורסא.
"מה?!" ריקי בהלם. "אמא, זה התינוק שלי ואני לא מוכנה שאף אחד אחר יגדל אותו! שום אומנה ושום בטיך! תתקשרי מיד להגיד לאבא שלא יחפש שום משפחה! זה הילד שנתנו לי משמיים וזה הילד שאני רוצה לגדל!" ריקי מחבקת יותר חזק את התינוק.
"ריקי, את מדברת כמו יולדת. את לא מבינה מה זה אומר לגדל ילד כזה" יוכבד נושפת. חשבתי שריקי בוגרת. כנראה שבסוף היא עדיין רק בת עשרים.
"זה לא משנה לי מה אומר לגדל ילד כזה! הוא הילד שלי ואני אגדל אותו כמו שהוא, בכלל לא משנה לי מה זה דורש ממני" ריקי כבר כמעט דומעת. לא מבינה מה אמא שלה רוצה ממנה.
"טוב, את באמת יולדת, נחכה כמה ימים. אני הולכת הביתה, נראה לך שתסתדרי בינתיים?" כי אני לא כל כך בטוחה.
ריקי מתפלאת על אמא שלה, היא בדרך כלל כל כך נותנת עצמאות ולא מתערבת. "כן, תלכי, אני אסתדר. יוסי כאן ויש את הצוות הרפואי. הכול בסדר" והשוויגער באה עוד מעט ולי אין מיליגרם כוח אליה, למרות שהיא השוויגער הכי מדהימה בעולם.
"טוב" יוכבד מתרוממת. "להתראות, בשורות טובות" היא יוצאת באנחה. לא חלמה שהנכד הבכור יהיה תסמונת דאון.
***
יוסי סוגר את הוילון, הוא מבחין שריקי בוכה.
"ריקי, למה את בוכה?" הוא מקרב את הכורסא למיטה ומתיישב עליה.
"אמא שלי רוצה שנמסור אותו לאומנה" ריקי לא יודעת איפה לשים את עצמה. התינוק, שלה, לאומנה?!
"לאומנה?!" יוסי לא מאמין. לא מתאים לחמותו, היא בדרך כלל לא כל כך מתערבת. "מה פתאום לאמנה?"
"כי הוא תסמותק" ריקי מתוסכלת.
"הכי מתוק בעולם!" יוסי מחייך אליו, לתינוק הכי מתוק בעולם. "אל תדאגי, ריקי. הוא לא ילך לאמנה ושום דבר. אנחנו נגדל אותו באהבה ומסירות, לא משנה איך הוא נראה ועם איזה קשיים הוא נולד"
"תודה" ריקי מנגבת את הדמעות. לפחות יוסי בצד שלה. היא מניחה את התינוק בעריסה ומלטפת אותו בחיבה.
"אנחנו נהיה בזה ביחד, ריקי" יוסי מעודד אותה.
"כן, הוא יהיה התסמותק הכי מטופח בעולם" ריקי עוצמת עיניים ומדמיינת את התינוק בבגדים שהזמינו ובעגלה שבחרו ועוד מעט יוסי הולך לקנות. באמת התינוק הכי מטופח בעולם.
***
"ויקרא שמו בישראל" המוהל מסתובב ליוסי.
"שמואל" יוסי לוחש.
ריקי מתרגשת. כשסבא, אבא של אמא נפטר, היא הבטיחה לעצמה שלבן שלה יקראו שמואל, כמו סבא, הדמות הנערצת בחייה.
"שמואל בן יוסף" המוהל מכריז.
ריקי מוחה דמעת שמחה, מבחינה שאמה לא מרוצה כל כך מהשם.
"ריקי!" שבי אחותה מחבקת אותה מאחור. "איך ידעתי שתקראי לו שמואל! היית כל כך קשורה לסבא"
ריקי מחייכת. מודה בכל ליבה לשבי שחילצה אותה מסבך הרגשות כלפי אמה שלא מרוצה בכלל מהולדת הנכד עם תסמונת דאון.
"תתפללי על שידוך שבי, זה זמן גדול" ריקי חוזרת לסידור שלה ומספיגה אותו בתפילת על שמואל הקטן שיוצא לעולם הגדול.
חמותה של ריקי, שרה, נעמדת לידה, תומכת בה, בכל אופן יולדת. "את גיבורה, ריקי" היא לוחשת לה. "את פשוט גיבורה, תמשיכי להיות כך, שמואל צריך אותך כזאת"
"תודה" ריקי בולעת את רוקה. בדיוק השוויגער היא זאת שתומכת בהחלטה שלה. שרה אמרה ליוסי שהתינוק הוא שלו ושל ריקי והם מחליטים אם לגדל אותו או לא. זה הבחירה אך ורק שלהם והיא כל הזמן דואגת לתמוך בהם וכבר הודיעה להם על תמיכה בהמשך.
הקוואטר כבר מחזיר את שמואל לריקי. היא לוקחת אותו ומנשקת אותו מכל הכיוונים. "ילד יהודי טהור שלי!"
"תביאי אותו" שרה לוקחת את שמואל אליה. "איזה ילד יפה. והעיניים המלוכסנות רק מוסיפות לו יופי"
"גם אני חושבת ככה. בחיים לא ראיתי תינוק יפה כל כך" ריקי צוחקת.
"ואני לא ראיתי התנהגות אמיצה כל כך של אימא" שרה אומרת וריקי נותנת לעצמה לייק. לפחות השוויגער בצד שלה.
***
"ריקי, מישהי התקשרה אלייך כבר כמה פעמים ממספר לא מוכר ורוצה דחוף לדבר אתך" יוסי מניח לידה את הפלאפון.
מי יכול לרצות לדבר עם יולדת, יומיים אחרי לידה? "שאלת מי זאת?"
"כן, היא אומרת שהיא אחינועם, בת שירות בגן של שמואל"
ריקי מנסה להיזכר מה זה בת שרות, המוח שלה עייף מדי. "מה היא רוצה?"
"לא יודע" יוסי מושך בכתפיו. "רוצה את לדבר אתה?"
"כן" ריקי לוקחת את הטלפון ומחייגת. "הלו?"
"כן, שלום, מדברת אחינועם, בת השירות בגן של שמואל הנסיך שלכם" לאחינועם יש קול נעים.
ריקי מחייכת. אין בן אדם שפוגש את שמואל שלהם ולא מתלהב עליו. הוא ילד כובש. "כן"
"שמעתי שילדת, ורציתי להציע לכם שאקח את שמואל לבית שלי לכמה ימים"
ריקי רוצה מיד לענות 'כן, בטח'. שמואל ממש מציק לאמא שלה. היא לא מבינה עד היום למה לא שלחו אותו לאמנה וממש קשה לה ולבנות לשמור עליו. אבל היא נזכרת שאין לה מושג מי זאת האחינועם הזאת. "אני אבדוק את זה ואגיד לך".
"שאחזור אלייך בערב?" אחינועם נחמדה מאוד.
"כן, למה לא?" ריקי מפהקת. עד הערב, מקווה שיהיה לה מידע על אחינועם הזאת.
"הרבה מזל טוב" אחינועם מסיימת את השיחה.
"מה אתה אומר יוסי? היא מתנדבת בשירות-לאומי בגן של שמואל, והיא רוצה לקחת את שמואל לכמה ימים" רק מלחשוב על זה ששמואל כמה ימים לא יהיה בבית מעיר בה רגשות מעורבים, מצד אחד - יהיה לה הרבה יותר קל. מצד שני - היא לא תעמוד בגעגועים אליו, כמו שקורה בנופשונים.
"תשאלי את המנהלת או את הגננת, הם בטח ידעו להגיד לך אם כדאי לך לשלוח אליה" יוסי הגיוני, כרגיל.
"טוב, עכשיו אני אישן ואחר כך נראה" ריקי מפהקת ונרדמת בשינה מתוקה עם חלומות על חופש...
***
"ואת סומכת עליה?" שרה שואלת בליל החג. כשסוף סוף סיימה את הבישולים, הניקיונות וכל ההתארגנויות לחג ויש לה זמן איכות עם הכלות והבנות.
"בטח" ריקי נחרצת. "בפעם הראשונה, אחרי הלידה של מלי, עשיתי עליה אלף בירורים, כמעט כמו שידוכים"
שרה צוחקת. "ומה יצא?"
"המנהלת, הגננת וכולם התלהבו מאוד על אחינועם ואמרו לי שאני יכולה בלב רגוע לשלוח אליה. היא מסורה ואכפתית וגם מקצועית מאוד. ובאמת, אחינועם לא מאכזבת. היא דואגת לו באמת"
"היא נשואה?" אחת הגיסות שואלת.
"לא, היא מאורסת וזה באמת משמח, אבל לי קשה עם זה" ריקי מודה.
"למה קשה לך עם זה?" שרה מתעניינת.
"כי היא הולכת לגור באיזה יישוב בעוטף עזה, ההורים של בעלה גרים שם. ואני לא יודעת כמה היא תוכל לקחת את שמואל. שתבינו, מהלידה של מלי, כששמואל היה בן שלוש. כבר שנתיים, כל חג, כל חופשה, כל הזדמנות שהיא. היא לוקחת את שמואל ועוד בכיף וכל הזמן מחמיאה לי איך כל המשפחה שלה מאוהבים בו ואיזה כובש הוא" ריקי מתמוגגת, באמת ילד טהור ויפה.
"צודקת, הוא ילד שלא מוצאים כאלו, הוא יפה, מטופח, כובש, אין עליו, גם פה במשפחה כולם אוהבים אותו" שרה מחייכת.
"כן, בלי עין הרע" ריקי מאשרת.
מאושרת...
***
"הי ריקי" אחינועם תופסת אותה ביום חול המועד סוכות עמוס.
"אחינועם! לא דיברנו מהחתונה!" ועברה כבר כמעט חצי שנה. "מה קורה?"
"סבבה, ברוך השם, החיים יפים" אחינועם צוחקת. "אולי תשלחי אלינו לשמחת תורה את שמואל?"
"את לא רצינית, אחינועם, איך מבית שמש לעוטף עזה?" ריקי מפסיקה לרגע לנענע את העגלה של חיים.
"לישוב שלנו קוראים כרם שלום, לא 'עוטף עזה'" אחינועם כמעט נעלבת על הכינוי.
"כן, אבל איך מבית שמש לכרם שלום" ריקי מפרידה בין שמואל למלי בפעם העשירית להיום.
"אני באה להורים שלי ביום רביעי, אוכל לקחת אותו אז"
"ואיך הוא יחזור?" ריקי לא יודעת כמה טומן המשפט הזה בחובו.
"כבר נראה, מקסימום יישאר אצלנו קצת. סתם, התבדחתי" אחינועם מודעת לגעגועים של ריקי לשמואל, כמה ימים זה גם יותר מדי בשבילה "כבר נמצא איזה משהו. אולי גם במוצאי החג אבוא לאמא שלי או משהו כזה"
"מה אומר לך? תודה רבה? זה כלום לעומת העזרה" ריקי מתרגשת.
"כן, גם הראתי למשפחה של בעלי תמונות ממנו, נשרפו עליו" אחינועם מתרגשת גם.
"אז נהיה בקשר ביום רביעי" ריקי מסכמת. "חג שמח"
"חג שמח גם לך, ביי"
***
"יוסי! מה זה האזעקות האלו באמצע שמחת תורה?" ריקי יצאה מהבית עם מלי וחיים ורצה לבית הכנסת לקרוא ליוסי.
"איזה מבצע, לא משהו מיוחד" יוסי לא מגלה לה את מה שהוא יודע, לא רוצה להלחיץ אותה. "יהיה בסדר, ריקי"
"מה זה הטון הזה, יוסי?" זה לא הטון הרגיל שיוסי מדבר בו. הטון הזה שמור לזמנים מסוימים מאוד.
יוסי שותק, מה הוא יגיד?
"תגיד לי" ליבה של ריקי רועד מדאגה ופחד. "נראה לך זה קשור לשמואל? נראה לך שמשהו קרה לו? כרם שלום זה ממש בעוטף עזה"
יוסי רוצה לענות שלא, מה פתאום קשור לשמואל. אבל השמועות מסתובבות ומספרות. פחד פחדים מה שקורה.
"אני לא יודע, ריקי" יוסי משפיל את מבטו.
"תברר, יוסי, תברר" ריקי לא יודעת איפה לשים את עצמה. שמואל המתוק שלה. מי יודע מה אתו? הוא כזה רגיש לשינויים, בטח קשה לו עם האזעקות וה'בום'ים.
"אולי. חג היום" הוא מנסה לחייך.
"טוב, אני אכנס לנשים ואחכה לך עד אחרי מוסף, רועדת להיות לבד עם הילדים בבית" ריקי פולטת ונכנסת בלב רועד לעזרת נשים, מקווה שההמולה והרעש של ילדים ישכחו קצת את הפחד והדאגה.
***
"זה לא אמיתי, לא אמיתי!" ריקי בוכה מצאת החג, מהרגע שנודע לכולם מה האמת העגומה. "שמואל שלי! כמה השקעתי בך, שמואל. כמה אני אוהבת אותך, שמואל!!!"
יוסי רוצה להרגיע אותה, אבל אין לו איך. כל מילה שהוא מנסה להוציא מפיו רק מוציאה ממנו זרמי דמעות ובכי.
"משיח חייב להגיע" ריקי מצליחה לומר בין הדמעות.
"הוא יגיע" מבטיח יוסי בקול חנוק.
שמואל. הילד שהשקיעו בו את כל הנשמה. לא הביטו ימין ושמאל, לא על תגובות האנשים ולא על המבטים ולא על כלום. רק שמואל היה לנגד עיניהם תמיד, מה יקדם אותו, מה יגרום לו להרגיש טוב. איך לנסות להוציא עוד מילה מפיו.
שמואל, הפקדון שבורא העולם הפקיד בידם, הילד המתוק והכובש שהם אוהבים בכל ליבם.
נשמה טהורה שלא טעמה טעם חטא.
שמואל.
***
ריקי מסתובבת סהרורית. עוד לא הגיעו להודיע מה עם עם שמואל. היא לא מסוגלת לעשות שום דבר. לפחות הילדים מעסקים אותה. רק עכשיו נרדמו ולה אין כוח לכלום.
"אני יכול ללכת ל'מעריב?" יוסי מתיישב לידה.
"אני מפחדת" אומרת ריקי ברעד. "אני לא עומדת בלחץ הזה שאני לא יודעת מה עם שמואל. חוץ מזה שאני כל הזמן מדמיינת שאני שומעת יריות מחוץ לבית ושאיזה מחבל עוד רגע נכנס לכאן".
"אז שאני אתפלל בבית?" יוסי שואל בלב כבד.
ריקי חושבת שניה. "תלך, אנחנו צריכים זכויות עכשיו. תלך ושיהיה לישועת שמואל בן רבקה"
"כל הכבוד" יוסי באמת מעריך אותה. מחבריו שמע שכל הנשים ככה, מפחדות קצת יותר מדי...
"טוב, אז לך כבר, שתחזור מהר" ריקי קמה לקול ציוצו של חיים.
"להתראות" יוסי יוצא לבית הכנסת.
ריקי נשארת לבד עם הילדים. מרחוק נשמעות אזעקות ופיצוצים כל הזמן. מטוסים ומסוקי קרב חגים מעל ראשה וכל האוויר אומר 'מלחמה!' .
חיים מתחיל לבכות, כנראה רעב, ומלי ישנה שנת ילד עמוקה.
ריקי נכנסת לחדר, להאכיל את חיים.
לפתע היא שומעת רעש מחריד. היא מסתובבת בבהלה. כנראה אזעקה. היא רצה כמו מטורפת לחדר ילדים, מחזיקה ביד אחת את חיים וביד השנייה מוציאה את מלי מהמיטה ונכנסת לחדר שינה - הממ"ד. סוגרת את הדלת ומתפללת על יוסי שבבית כנסת בלי ממ"ד, על מלי וחיים שאיתה,
ועל שמואל, שמי יודע איפה הוא ומה איתו...
ריקי משפשפת את אוזניה, האזעקה נמשכת כבר לפחות שתי דקות והיא בווליום מטורף. מה זה אמור להיות?
ריקי מתחילה עוד יותר לפחד והיא מתחילה לומר את כל מזמורי התהלים שהיא זוכרת בעל פה. מנסה תוך כדי להרגיע את חיים הרעב ואת מלי הצורחת מתוך שינה ובלבול.
"ריקי!" יוסי פורץ את הדלת בפנים צוהלות.
"יוסי! מה קרה? שמעת משהו על שמואל שחזרת כל כך מוקדם? גם שמעת את האזעקה המשונה? מה זה בכלל? ומה עם שמואל? אני כבר לא עומדת בזה!" ריקי פורצת בבכי רועד.
"ריקי, משיח הגיע!" יוסי יורה בהתרגשות.
"משיח?!" ריקי פוערת עיני עגל. לא מאמינה.
"כן, ככה כולם אמרו בבית כנסת. טוב, אין זמן לדיבורים. תלבישי את הילדים ותתארגני. עוד מעט יבואו העננים לקחת אותנו לירושלים"
ריקי בוהה בו. "יוסי, מה קרה לך?"
יוסי לוקח את מלי, מלביש אותה בבגד החגיגי החדש. "ריקי, את לא מבינה? משיח הגיע! אנחנו חייבים להזדרז לעלות לירושלים!"
"אתה בטוח?" ריקי מרגישה שזה נכון, אבל הזוי לה לחשוב שזה אמיתי.
"בטוח לגמרי. טוב, לכי להתארגן, אני אלביש את חיים"
ריקי עדיין בהלם. "רגע! משיח הגיע-זה אומר שנפגוש את שמואל! אני הולכת לארוז לו גם בגד! ואני גם אארגן תיק לילדים" ריקי אורזת תיק עם בקבוקים, מוצצים וטיטולים ודוחפת כמה ממתקים, שיהיה. היא בכלל לא יודעת מה עושים כשמשיח מגיע.
***
בסוף הם עולים כולם על הענן. יוסי, ריקי והילדים. גם כל השכונה אתם בדרך לירושלים.
תוך כמה רגעים הם מגיעים לירושלים. שם כבר שומעים את הלויים בניגונם ואור חזק מאיר את העולם.
"אמא" ילד מתוק, נשמע כבן חמש, נוגע לריקי בכתף. ריקי מסתובבת אליו, הוא מוכר לה מאוד, היא מנסה להיזכר מי זה.
רגע, " שמו - שמואל! שמואל שלי!" ריקי מתבוננת בו, עיניים עגולות, עמידה זקופה ויציבה. הכול התרפא!
"אמא" אומר שמואל בקול ילדותי מתוק. "בואי, שמרתי לך מקום בשורה הראשונה. את, שלא ויתרת וגדלת אותי באהבה ובמסירות אין קץ, שהשקעת בי ותמכת בי ונתת לי מכל הלב. שלא התרגשת מתגובות הסביבה. רק בגבורה נלחמת עבורי, דאגת שאני אתקדם ואצליח, שאגדל ואפרח.
את אמא. ראויה להיות בשורה הראשונה שמקבלת את פני משיח!"
.
