יום כ"ח למסע.
היא הגיעה.
היא פשוט הגיעה, בלי שאני אזמין אותה.
"למה בלי שתזמין?" היא מגחכת מעליי, נושפת בכוח.
"אני לא הזמנתי אותך." אני אפילו לא שואל איך היא יודעת מה אני כותב. או חושב. לא שואלים שאלות על מפלצות. "אני אמרתי שאני לא מסכים להזמין אותך בשום אופן."
"אמרת שאתה מפחד ממני." היא מזכירה, והבל הפה שלה קר. "נתת מקום לפחד שלך."
"כי רציני להישאר לבד!" אני מתקומם. "אני רוצה שתעופי מפה, שתעזבי אותי בשקט."
"מה קרה?" רוף מתעורר מהצעקות. "שפי, הכל בסדר?"
"כן." המפלצת ממהרת לחסום לי את הפה, לדבר בקול כמעט זהה לשלי. אבל הקול שלה מעוות, חנוק. "הכל טוב."
רוף לא חוזר לישון. "שפי?" הוא שואל, מתרומם.
אני עוצם עיניים. לא רוצה לראות את ההלם שלו כשהוא יראה את המפלצת.
לא את העיניים הקטנות והרעות. לא את חמשת הידיים שלה. לא את הכנפיים הגדולות, שכל נוצה בהן שורטת. לא את הצפורניים הזקורות שמתחבאות בין הקפלים, ואין לדעת מתי ידקרו.
"שלום." אני שומע את רוף. "את המפלצת של שפי?"
"כן." היא עונה, וצחוקה חלול. "נעים מאוד."
"אני מקווה." הוא אומר. "אני חבר שלו, אני מקווה שתעזרי לנו לצאת מהאי הזה."
"לצאת?" זו הפעם הראשונה שאני שומע את המפלצת הזו מתפלאת כל כך. "אולי אני אעזור לכם דווקא לפחד יותר?"
אני פוקח את עיניי בזהירות, ברגע הכי לא נכון.
רואה את היד שלה נשלחת אליי, חונקת.
בקושי נושם, מפרפר בין ידיה.
"ככה טוב." היא לוחשת לי, קרובה קרובה. "ככה, כשלא מגיע לך כלום. תפחד, אור שפיות. תפחד, ילד קטן. תפחד שעוד רגע כבר לא תהיה פה, כי זה גם ככה חסר משמ-"
"שתקי." רוף לא צועק. הוא צורח. "את תשתקי."
אני עוצם עיניים, הויכוח לא נוגע לי. מנסה להילחם עוד עוד טיפת אוויר, ועוד לגימה אחת קצרה. הזיעה מצטברת על פניי, ואני לא מסוגל לחשוב על כלום.
ברקע, מהדהדות הצעקות של רוף והמפלצת. רבים על האוויר שלי.