הנושאים החמים
הנושאים החמים
יום י' למסע.
היום החלטנו לשייף כמה ענפים רחבים, כדי להכין מהם כלים. מצאנו אבן צור, ויש גם את האולר של רוף. בינתיים הכנו כבר שני שיפודי צלייה. ואני מתיישב לכתוב לפני שאמשיך להכין את הכפות.
"מה זה אהבה?" שואל רוף פתאום. "אתה יודע, זה מאוד מוזר לדבר על אהבה, כי כשהיא קורית, אנחנו אף פעם לא יודעים להגדיר אותה."
"אני חושב שההגדרה של אהבה, זה רגש שהוא מספיק טוב כדי שלא תרצה להגדיר אותו." אני עונה.
"לא תעבוד עליי." רוף מחייך. "זו הגדרה שהיא פרדוקס. נגיד שאתה רוצה להסביר לתוכנת מחשב איך לזהות אהבה. אתה לא יכול להגיד לו 'כל מי שלא רוצה להגדיר את הרגש שלו, אוהב'."
אני מקשיב. "מה הפוך מאהבה?" אני שואל בשקט.
"תיעוב." אוף לא צריך אפילו שניה כדי לענות. "ואל תגיד לי שזו שנאה, כי אפשר לשנוא ולאהוב ביחד."
"אפשר גם לתעב ולאהוב ביחד." אני מציין. "רגשות הם אף פעם לא מוחלטים."
רוף מסיים לשייף את הכף, מוודא שהיא נוחה מספיק. "כשתעזוב," הוא אומר. "נראה לי שיהיה לנו מספיק כלים כדי לחלק בינינו."
"כשנחזור לארץ," אני מתקן אותו. "יהיה לשנינו מספיק מזכרות כדי לא לשכוח מה היה פה."
רוף שותק.
"אתה יודע מה?" אני מהרהר בקול. "כשאני חושב על סבתא שלי והצוואה שלה, אני מבין מה היא נתנה לי. היא לימדה אותי בצוואה הזו מה באמת חשוב בחיים. וזה דבר שאני לא יכול לשכוח."
"לא לפחד מהגהינום?" שואל רוף בציניות קרה.
אני לא נבהל מהקור, יודע שמאחוריו יש רגשות שרחוקים מלהיות ציניים או קרים. "לא לפחד מעצמי." אני אומר. "לא לפחד לבחור."
"ובכל זאת כשהגעת לפה, לא מצאת את עצמך במשך שבוע." מזכיר לי רוף. "ולא משנה כמה החיים שלך היו חשובים לך, לא הצלחת לאסוף את עצמך ולדעת שהם ממשיכים."
אני שותק. "אתה צודק." אני אומר לבסוף. "לבחור זה לא מספיק. צריכים גם להאמין."
"מה?" רוף נוטש את האולר, מביט בי במבט אלכסוני.
"אני לא יודע איך להסביר את זה." אני אומר, ומשהו בי מתחיל לפעום. "אבל אני חושב שהשאלה של האי הזה היא לא של ידיעה ובחירה, אלא של אמונה ובריחה."
היום החלטנו לשייף כמה ענפים רחבים, כדי להכין מהם כלים. מצאנו אבן צור, ויש גם את האולר של רוף. בינתיים הכנו כבר שני שיפודי צלייה. ואני מתיישב לכתוב לפני שאמשיך להכין את הכפות.
"מה זה אהבה?" שואל רוף פתאום. "אתה יודע, זה מאוד מוזר לדבר על אהבה, כי כשהיא קורית, אנחנו אף פעם לא יודעים להגדיר אותה."
"אני חושב שההגדרה של אהבה, זה רגש שהוא מספיק טוב כדי שלא תרצה להגדיר אותו." אני עונה.
"לא תעבוד עליי." רוף מחייך. "זו הגדרה שהיא פרדוקס. נגיד שאתה רוצה להסביר לתוכנת מחשב איך לזהות אהבה. אתה לא יכול להגיד לו 'כל מי שלא רוצה להגדיר את הרגש שלו, אוהב'."
אני מקשיב. "מה הפוך מאהבה?" אני שואל בשקט.
"תיעוב." אוף לא צריך אפילו שניה כדי לענות. "ואל תגיד לי שזו שנאה, כי אפשר לשנוא ולאהוב ביחד."
"אפשר גם לתעב ולאהוב ביחד." אני מציין. "רגשות הם אף פעם לא מוחלטים."
רוף מסיים לשייף את הכף, מוודא שהיא נוחה מספיק. "כשתעזוב," הוא אומר. "נראה לי שיהיה לנו מספיק כלים כדי לחלק בינינו."
"כשנחזור לארץ," אני מתקן אותו. "יהיה לשנינו מספיק מזכרות כדי לא לשכוח מה היה פה."
רוף שותק.
"אתה יודע מה?" אני מהרהר בקול. "כשאני חושב על סבתא שלי והצוואה שלה, אני מבין מה היא נתנה לי. היא לימדה אותי בצוואה הזו מה באמת חשוב בחיים. וזה דבר שאני לא יכול לשכוח."
"לא לפחד מהגהינום?" שואל רוף בציניות קרה.
אני לא נבהל מהקור, יודע שמאחוריו יש רגשות שרחוקים מלהיות ציניים או קרים. "לא לפחד מעצמי." אני אומר. "לא לפחד לבחור."
"ובכל זאת כשהגעת לפה, לא מצאת את עצמך במשך שבוע." מזכיר לי רוף. "ולא משנה כמה החיים שלך היו חשובים לך, לא הצלחת לאסוף את עצמך ולדעת שהם ממשיכים."
אני שותק. "אתה צודק." אני אומר לבסוף. "לבחור זה לא מספיק. צריכים גם להאמין."
"מה?" רוף נוטש את האולר, מביט בי במבט אלכסוני.
"אני לא יודע איך להסביר את זה." אני אומר, ומשהו בי מתחיל לפעום. "אבל אני חושב שהשאלה של האי הזה היא לא של ידיעה ובחירה, אלא של אמונה ובריחה."
