הנושאים החמים
הנושאים החמים
נעים בחצר הבניין שלנו, עם הרוח המבדרת את השיער. נעים בחברת האחים והשכנים שלי. נעים לי שכולם מסתכלים עליי ברתק, בעיניים פעורות, מקשיבים לסיפור המתח שלי מלפני חמש שנים, מבקשים ממני כל העת להגביר את הקול, לספר יותר בקול רם את הסיפור שלי.
"זה קרה כשהייתי בכיתה א'," אני פותחת, מביטה רק בילדים המקיפים אותי, "הלכתי לבית הספר, ופתאום התחיל לרדוף אחריי אבי לוי - אתם מכירים אותו, נכון? - סתם ככה הוא רדף אחריי, איים להרביץ לי, בלי שעשיתי כלום... אתם מכירים אותו, כן? אולי הוא עדיין כזה... סתם נהנה להציק לילדים, להפחיד אותם... והוא מה זה הפחיד אותי... הייתי קטנה אז, אתם זוכרים. פחדתי מהרבה דברים, ובטח מביריון כמו אבי לוי... כשאני חושבת על זה היום - אני מניחה שהוא לא באמת היה מרביץ לי... אבל אז פחדתי נורא... נו, אתם מכירים אותו, הוא באמת נראה מפחיד..."
"בטח מכירים," הילדים שסביבי צוהלים, מריעים בעליזות כאילו לא סיפרתי להם את אחת הטראומות של חיי. "ו... את רוצה להכיר אותו גם עכשיו? איך הוא נראה עכשיו? הנה... תרימי את הראש רגע, תסתכלי לאחור..."
אני מרימה את הראש, מסתכלת לאחור.
אבי לוי, בגרסתו הבוגרת בחמש שנים, עומד שם, מאחורי גדר החצר שלנו.
הפנים שלו חיוורות, בכלל לא מאיימות. הוא שמע כל פרט בסיפור שלי.
אבי לוי נותן בנו מבט אחרון, ואז רגליו מתנתקות משם, והפעם תורו לברוח.
ואני, פניי אדומות, לבי דופק כאילו שוב אני רצה את הריצה ההיא, קמה ממקומי באחת.
ובבית, הרחק מהילדים, הרחק מבית הספר, עמוק בתוך בית הספר של החיים - אני לומדת את השיעור של החיים שלי בלשון הרע.
"זה קרה כשהייתי בכיתה א'," אני פותחת, מביטה רק בילדים המקיפים אותי, "הלכתי לבית הספר, ופתאום התחיל לרדוף אחריי אבי לוי - אתם מכירים אותו, נכון? - סתם ככה הוא רדף אחריי, איים להרביץ לי, בלי שעשיתי כלום... אתם מכירים אותו, כן? אולי הוא עדיין כזה... סתם נהנה להציק לילדים, להפחיד אותם... והוא מה זה הפחיד אותי... הייתי קטנה אז, אתם זוכרים. פחדתי מהרבה דברים, ובטח מביריון כמו אבי לוי... כשאני חושבת על זה היום - אני מניחה שהוא לא באמת היה מרביץ לי... אבל אז פחדתי נורא... נו, אתם מכירים אותו, הוא באמת נראה מפחיד..."
"בטח מכירים," הילדים שסביבי צוהלים, מריעים בעליזות כאילו לא סיפרתי להם את אחת הטראומות של חיי. "ו... את רוצה להכיר אותו גם עכשיו? איך הוא נראה עכשיו? הנה... תרימי את הראש רגע, תסתכלי לאחור..."
אני מרימה את הראש, מסתכלת לאחור.
אבי לוי, בגרסתו הבוגרת בחמש שנים, עומד שם, מאחורי גדר החצר שלנו.
הפנים שלו חיוורות, בכלל לא מאיימות. הוא שמע כל פרט בסיפור שלי.
אבי לוי נותן בנו מבט אחרון, ואז רגליו מתנתקות משם, והפעם תורו לברוח.
ואני, פניי אדומות, לבי דופק כאילו שוב אני רצה את הריצה ההיא, קמה ממקומי באחת.
ובבית, הרחק מהילדים, הרחק מבית הספר, עמוק בתוך בית הספר של החיים - אני לומדת את השיעור של החיים שלי בלשון הרע.
