הנושאים החמים
הנושאים החמים
לאחר שכמה אשכולות נמחקו לי (ובצדק...)
אני די מתלבטת אם לכתוב בפרוג ולהביע את דעתי.
באשכול שפתחו ניקים אחרים אני נמנעת להגיב בד"כ שמא אקלקל את הכל והוא ימחק בגללי..
כי התגובות שלי לפעמים אולי חורגות מהחוקים כאן... החוקים לטובת ציבור הקוראים כמובן.
אז לאחר ההקדמה הזו אתם רואים שאני כן מעלה נושא שהוא ממש חשוב לדעתי:
והוא: העובדה שיש כאלה שמרגישים לא טוב עם עצמם.
במשך שנים הייתי בשוליים של החברה.
יש לכך המון המון סיבות.
למען האמת היו לי זמנים בהם דווקא לא הייתי בשוליים, אבל התחושה הפנימית שלי תמיד דחקה אותי לשם.
לאחרונה, דווקא כשהגעתי למקום ללא מוצא לכאורה, נאלצתי לפלס את דרכי בעולם, ולמדתי שאני שווה!
בתוך טלטלות החיים, מתוך מקום נמוך ובלתי אפשרי זכיתי להבין לאט לאט עד כמה יש לי ערך, והערך הזה לא קשור לשום דבר אחר. הערך שלי הוא כי אני שווה לכולם!
אני לא צריכה להיות מושפעת ממצב רוח של אף אחד, ולא להיות מושפעת משום מצב (זה אולי קצת קשה, אבל בתאוריה זה נשמע יפה).
אני יכולה להיות שמחה ובוטחת בלי קשר למה חושבים עלי, אני לא צריכה אף אחד. אני יכולה להיות הכי בסדר שאני יכולה, ללכת בדרך שאני מאמינה בה בס"ד, ובה בעת להעריך את האנשים השונים ממני גם אם הם לא כמוני.
זה תהליך קשה ומתגמל.
אז הנושא שנראה לי ממש חשוב לקדם ולעלות לדיון זה:
איך אנחנו, החברה ויחידים, יכולים למנוע את הקשיים האלה?
איך אפשר לגרום לכולם לחוש חברים של עצמם? (זו לא הגדרה שלי, שמעתי ציטוט מאחד מגדולי הדור שאמר שהאדם מחפש חברים אבל שוכח שהוא צריך קודם כל להיות החבר של עצמו.. משהו כזה)
האם זה התפקיד של החברה/ של בתי הספר/ מערכת החינוך/ או מדובר בעבודה עצמית?
אגב, האנשים שמרגישים ככה הם פעמים רבות בעלי הפרעת אישיות גבולית או נרקסיסטים.
האם זו גזירת גורל להיות כאלה? שמעתי שהאנשים האלו ממש סובלים, ואם גם אני בהגדרה, אז זה באמת מתסכל...
אני מעלה את הדברים לדיון כי למדתי עד כמה חשוב לדבר ולעלות למודעות, ידיעת הבעיה היא מחצית מפתרונה...
אני די מתלבטת אם לכתוב בפרוג ולהביע את דעתי.
באשכול שפתחו ניקים אחרים אני נמנעת להגיב בד"כ שמא אקלקל את הכל והוא ימחק בגללי..
כי התגובות שלי לפעמים אולי חורגות מהחוקים כאן... החוקים לטובת ציבור הקוראים כמובן.
אז לאחר ההקדמה הזו אתם רואים שאני כן מעלה נושא שהוא ממש חשוב לדעתי:
והוא: העובדה שיש כאלה שמרגישים לא טוב עם עצמם.
במשך שנים הייתי בשוליים של החברה.
יש לכך המון המון סיבות.
למען האמת היו לי זמנים בהם דווקא לא הייתי בשוליים, אבל התחושה הפנימית שלי תמיד דחקה אותי לשם.
לאחרונה, דווקא כשהגעתי למקום ללא מוצא לכאורה, נאלצתי לפלס את דרכי בעולם, ולמדתי שאני שווה!
בתוך טלטלות החיים, מתוך מקום נמוך ובלתי אפשרי זכיתי להבין לאט לאט עד כמה יש לי ערך, והערך הזה לא קשור לשום דבר אחר. הערך שלי הוא כי אני שווה לכולם!
אני לא צריכה להיות מושפעת ממצב רוח של אף אחד, ולא להיות מושפעת משום מצב (זה אולי קצת קשה, אבל בתאוריה זה נשמע יפה).
אני יכולה להיות שמחה ובוטחת בלי קשר למה חושבים עלי, אני לא צריכה אף אחד. אני יכולה להיות הכי בסדר שאני יכולה, ללכת בדרך שאני מאמינה בה בס"ד, ובה בעת להעריך את האנשים השונים ממני גם אם הם לא כמוני.
זה תהליך קשה ומתגמל.
אז הנושא שנראה לי ממש חשוב לקדם ולעלות לדיון זה:
איך אנחנו, החברה ויחידים, יכולים למנוע את הקשיים האלה?
איך אפשר לגרום לכולם לחוש חברים של עצמם? (זו לא הגדרה שלי, שמעתי ציטוט מאחד מגדולי הדור שאמר שהאדם מחפש חברים אבל שוכח שהוא צריך קודם כל להיות החבר של עצמו.. משהו כזה)
האם זה התפקיד של החברה/ של בתי הספר/ מערכת החינוך/ או מדובר בעבודה עצמית?
אגב, האנשים שמרגישים ככה הם פעמים רבות בעלי הפרעת אישיות גבולית או נרקסיסטים.
האם זו גזירת גורל להיות כאלה? שמעתי שהאנשים האלו ממש סובלים, ואם גם אני בהגדרה, אז זה באמת מתסכל...
אני מעלה את הדברים לדיון כי למדתי עד כמה חשוב לדבר ולעלות למודעות, ידיעת הבעיה היא מחצית מפתרונה...
