הנושאים החמים
הנושאים החמים
קוראים לי שלוק ואני גְּדִי.
וכולם שואלים אותי למה קוראים לי כאן וי שלוק, שיקראו לי גדו'ש, גדי, עיזון, שלוק, שלוקון, למה ככה?
אז ככה:
קודם אציג את עצמי.
אני לא אינטליגנט. לא מוכשר ולא סופר. סתם גדי קטן ושובב, עם צמר, פרסות וזנב.
מתחביבי - לאכול וופלים עם העטיפה, למשוך למדריך המלומד בקצה המכנס ברגע שהוא נואם על אודותי וייחוסי, לעשות מהההה קולני כשמסתכלים על כל דבר אחר שהוא לא אני, ובעיקר לקפוץ ולבעוט.
ועכשיו לְמָה שאני רוצה לספר לכולכם, למה נגזר עלי כזה שם אומלל.
ליגאל עם השפם בעל הדיר שלי יש אישה, קוראים לה גיננדל, כלומר לא קוראים אלא זה השם שלה, כאן כולם קוראים לה רק מההההה מהההההה מההההה, לכולם קוראים כאן ככה ורק היא מכנה לנו שמות אחרים.
ולפני 8 חודשים כשאימי תחי' המליטה אותי, רצה אלי גיננדל, שאין לי מושג איך אדם מלומד כיגאל התחתן איתה, הרימה אותי וליטפה אותי כאילו אני איזה חיה, נגעלתי, מה יש לה? אני יודע מה אין לה, אין לה צמר! אין לה פרסות! כלום בקיצור אין לה שום דבר נורמלי אז שתרגיע ומיד.
בכל אופן היא גיננדל חנכה את שמי ל'שלוק', ובלשונה שלוקי, שלוקילה, שלקלוקילה, ועוד הטיות כמיטב הזיותיה.
יום אחד היא קשרה לי פפיון כתום לצוואר עם שני מילים עבריות, ואמרה לי "פששש, אתה יכול להתקדם ולהיות צעיר, פעיל, מקצוען וסופר, במילה אחת יש לך עתיד" ולסיום נתנה לי טפיחה כמלאך האומר גדל גדיי שלי, ואני כשרק הרגשתי חופשי ממנה התחלתי לרוץ ולשעוט הרחק.
יום אחד נמחק לי החדש ונהיה צעיר, אחרי כמה ימים, פעיל וככה גדלתי וגדלתי. עד שתפסתי שאני צריך מעמד ומקום וחשיבות ולאפיין את עצמי לצד כל בעלי הפפיון שלצידי.
ואז בארשת חשיבות החלטתי לכתוב סיפור בהמשכים והתייאשתי, למה אני גדי ולא יכול דברים רציניים וחשובים כמו המיופיפים, ומעוד סיפור התייאשתי, ומעוד אחד, עד שחשבתי שלעולם לא עוד, והאמת לא הצטערתי רק פחדתי מגיננדל שתגיד שלעולם לא אגדל ותמיד אשאר גדי פוחז.
המהפך הגיע כשהחלטתי שזהו, אני מתחיל לכתוב ולא עוצר, לא מתייאש, אבקש עזרה מכל סובבי, אגדל ואדאה כנשר לשמיים, ואולי בסוף אהיה הגדי הראשון שיכתוב במערכת העיתון 'הצאן לישראל'.
ויום אחד נשברתי, די אני גדי ולא מתורבת, לא בא לי לכתוב סיפור בהמשכים, ישבתי על החציר ובכיתי, והכי פחדתי שגיננדל תגלה אותי ותרביץ לי עם מקל כמו שיגאל מרביץ לפרות שבורחות או שתקרא לי גדי תינוק.
ובכיתי, ובכיתי, וצעקתי חזק, מההההההההההההההההההההה, מההההההההההההההההההההה, עד שגיננדל כבר שמעה, ובאה לראות מה קרה לי, למה אני צועק.
והיא גילתה לי כזה אימפתיה משכרת, "שלוקיל'ה שלי, מה קרה לך נשמה, למה אתה ככה מייבב מרות???" האמת שלא ידעתי מה זה מייבב ומרות, אבל בגלל שתפסה את הראש שלה בידיים הבנתי שהיא דואגת לי, ולא חושבת שאני סתם תינוק, ואז עניתי לה,
"לא רוצה סיפור בהמשכים. רוצה לכתוב הומור, סאטירה, בדיחות, (אל תכעסו, זה מילים ששמעתי מיגאל הוא מה זה מלומד), אני לא בשביל זה, אני שובב".
ואז היא אמרה לי, "וי וי וי וי שלוק (ככה בלי שלוקי ושום חיבה), מתי תגדל תינוק קטן" זרקה אותי לרצפה והלכה.
מהההההההההההה מהההההההההההההההההה מהההההההההההההההה
וכולם שואלים אותי למה קוראים לי כאן וי שלוק, שיקראו לי גדו'ש, גדי, עיזון, שלוק, שלוקון, למה ככה?
אז ככה:
קודם אציג את עצמי.
אני לא אינטליגנט. לא מוכשר ולא סופר. סתם גדי קטן ושובב, עם צמר, פרסות וזנב.
מתחביבי - לאכול וופלים עם העטיפה, למשוך למדריך המלומד בקצה המכנס ברגע שהוא נואם על אודותי וייחוסי, לעשות מהההה קולני כשמסתכלים על כל דבר אחר שהוא לא אני, ובעיקר לקפוץ ולבעוט.
ועכשיו לְמָה שאני רוצה לספר לכולכם, למה נגזר עלי כזה שם אומלל.
ליגאל עם השפם בעל הדיר שלי יש אישה, קוראים לה גיננדל, כלומר לא קוראים אלא זה השם שלה, כאן כולם קוראים לה רק מההההה מהההההה מההההה, לכולם קוראים כאן ככה ורק היא מכנה לנו שמות אחרים.
ולפני 8 חודשים כשאימי תחי' המליטה אותי, רצה אלי גיננדל, שאין לי מושג איך אדם מלומד כיגאל התחתן איתה, הרימה אותי וליטפה אותי כאילו אני איזה חיה, נגעלתי, מה יש לה? אני יודע מה אין לה, אין לה צמר! אין לה פרסות! כלום בקיצור אין לה שום דבר נורמלי אז שתרגיע ומיד.
בכל אופן היא גיננדל חנכה את שמי ל'שלוק', ובלשונה שלוקי, שלוקילה, שלקלוקילה, ועוד הטיות כמיטב הזיותיה.
יום אחד היא קשרה לי פפיון כתום לצוואר עם שני מילים עבריות, ואמרה לי "פששש, אתה יכול להתקדם ולהיות צעיר, פעיל, מקצוען וסופר, במילה אחת יש לך עתיד" ולסיום נתנה לי טפיחה כמלאך האומר גדל גדיי שלי, ואני כשרק הרגשתי חופשי ממנה התחלתי לרוץ ולשעוט הרחק.
יום אחד נמחק לי החדש ונהיה צעיר, אחרי כמה ימים, פעיל וככה גדלתי וגדלתי. עד שתפסתי שאני צריך מעמד ומקום וחשיבות ולאפיין את עצמי לצד כל בעלי הפפיון שלצידי.
ואז בארשת חשיבות החלטתי לכתוב סיפור בהמשכים והתייאשתי, למה אני גדי ולא יכול דברים רציניים וחשובים כמו המיופיפים, ומעוד סיפור התייאשתי, ומעוד אחד, עד שחשבתי שלעולם לא עוד, והאמת לא הצטערתי רק פחדתי מגיננדל שתגיד שלעולם לא אגדל ותמיד אשאר גדי פוחז.
המהפך הגיע כשהחלטתי שזהו, אני מתחיל לכתוב ולא עוצר, לא מתייאש, אבקש עזרה מכל סובבי, אגדל ואדאה כנשר לשמיים, ואולי בסוף אהיה הגדי הראשון שיכתוב במערכת העיתון 'הצאן לישראל'.
ויום אחד נשברתי, די אני גדי ולא מתורבת, לא בא לי לכתוב סיפור בהמשכים, ישבתי על החציר ובכיתי, והכי פחדתי שגיננדל תגלה אותי ותרביץ לי עם מקל כמו שיגאל מרביץ לפרות שבורחות או שתקרא לי גדי תינוק.
ובכיתי, ובכיתי, וצעקתי חזק, מההההההההההההההההההההה, מההההההההההההההההההההה, עד שגיננדל כבר שמעה, ובאה לראות מה קרה לי, למה אני צועק.
והיא גילתה לי כזה אימפתיה משכרת, "שלוקיל'ה שלי, מה קרה לך נשמה, למה אתה ככה מייבב מרות???" האמת שלא ידעתי מה זה מייבב ומרות, אבל בגלל שתפסה את הראש שלה בידיים הבנתי שהיא דואגת לי, ולא חושבת שאני סתם תינוק, ואז עניתי לה,
"לא רוצה סיפור בהמשכים. רוצה לכתוב הומור, סאטירה, בדיחות, (אל תכעסו, זה מילים ששמעתי מיגאל הוא מה זה מלומד), אני לא בשביל זה, אני שובב".
ואז היא אמרה לי, "וי וי וי וי שלוק (ככה בלי שלוקי ושום חיבה), מתי תגדל תינוק קטן" זרקה אותי לרצפה והלכה.
מהההההההההההה מהההההההההההההההההה מהההההההההההההההה
נערך לאחרונה ב:
