הנושאים החמים
העיניים שלו התכווצו ברשעות אמיתית, היישר מאבותיו שונאי האדם בקזאחסטן הרחוקה:
אמרתי לך תחכה, לא?
נשמתי לאט, כל כך רציתי לצעוק לו בפנים שלו את כל האמת, אבל נשכתי שפתיים בכוח, זכרתי היטב את מה שלימדה אותי ראיסה הגננת בקייב, כאשר הציבה אותי בפינה למשך יומיים, צמוד לאגרטל, רועד מקור ומרעב:
אל תתחיל עם אנשים יותר חזקים ממך.
שמעתי, ראיסה. שמעתי.
את בכלא עכשיו, אני בחוץ.
אולי יום אחד עוד אעלה לבקר את הורייך המקשישים בכפר נידח ללא חשמל בערבות אוזבקיסטן, אביא את שאר חבריי לגן.
נרקוד ונשמח שם, נשיר בקול גדול:
ראיסה בכלא, אנחנו לא.
הראש הקזאחי הענק והמקריח כיווץ את גביניו, ונופך מולי בשעוני היקר, הכלוא בידיו האגרסיביות הגדולות:
רוצה שעון שלך בחזרה? רוצה שעון עובד? תביא לי חמש עשרה שקל.
חמש עשרה שקל?!?!
גנב!!
כולה החְלפת בטריה, על מה אתה רוצה כסף...
מצד שני, ממש יכולתי לשמוע את שעוני מיילל בכאב:
אוי, אוי, אוי. רע לי, עצוב לי. אני מתגעגע לשבת על פרק כף ידך, להראות לך מה השעה, לסייע לך ביצירת רושם ראשוני הגון ומטעה, להיות איתך.
שעוני מירר בבכי:
לא טוב לי כאן, אני לא מחבב קזאחים...
זהות רגשית מלאה ביני ובין שעוני, חשבתי.
אני ושעוני. כמוני כמוך, חה.
הוצאתי את ארנקי הכרסתני, נברתי בין עשרות פתקיות הצבעה ששמרתי שם במשך שנותיי.
חפרתי וחפרתי, לבסוף שליתי משם ארבעה עשר שקלים.
הגשתי לאותם לשען הזועף, קח, קח. זה מה יש.
הוא דיבר איתי עברית קשה, ונתזי רוקו הגיעו עד לזקני המגולגל:
לך הביתה, תביא לי עוד שקל.
רוצה שעון?
לך, לך תביא עוד שקל.
שעוני מירר בבכי, ליבי נע וזע, גועש.
כססתי שיניים במתח, לא ידעתי האם לעשות את הצעד הזה.
שעוני טולטל, הרצועות שלו כמעט נפרמו, השען חשף לעומתי סט שיניים עקומות וצהובות:
אדון, אין לי את כל היום, אם אתה לא מביא לי שקל עכשיו, אני מוציא בטריה שלך בחזרה.
השניות נקפו, וכל השעונים על הקיר נקשו ביחד.
יכולתי לשמוע אותם, תק, תק, תק.
איזו חנות ארורה!
נשאתי עיניי לשמיים, מאין, מאין יבוא עזרי?
תק, תק, תק. שעון אורלוגין מעוצב נקש בעצב מעל ראשי, ספר את השניות.
דכדוך!
הסבתי מבטי שמאלה, לאאאא:
סט ענק של שעונים מודרניים, לבנים עד כדי בחילה, מסכי לד צבעוניים, סופרים את השניות ואל חלקי השניות.
רגע, ועוד רגע, ועוד רגע ועוד רגע.
בינג, בינג, בינג.
אי אפשר לנשום!
ברכי פקו, חיפשתי מפלט למבטי.
פניתי ימינה, נשימתי נעתקה - -
קיר ארוך וצר, מכוסה כולו בשעונים בשלל גוונים. תק, תק, תק.
שמעתי אותם מזמזים במקהלה:
עוד רגע מחייך חלף, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד...
אפשר למות מרוב לחץ.
השען חכך ידיים באיטיות, פיסות עור יבש צנחו את הדלפק הסדוק, והוא גרף אותם בנשיפה לעברי.
איכס!
החנות הצפופה כולה ספרה את חיי, כל שניה ושניה מהם:
טוק, טוק. טאח,טאח, תק תק תק תק.
חשתי איך הכפיתיות הישנה והטובה מרימה ראש, שואלת אותי בבישנות:
אפשר לחזור?
עכשיו נראה כמו זמן טוב...
זמן טוב?
גם את סופרת את חיי?
נענעתי בראשי לשלילה מוחלטת.
לא, לא יִקרה.
חשקתי שיניים מול השען, נציגה הגאה של האומה הקזאחית כולה:
לא תקבל עוד שקל, שכח מזה.
תוציא את הבטריה, ותחזיר לי את השעון.
לא רוצה טובות.
בעיני רוחי, מקהלת ענק של אוהביי משכבר הימים טפחו על שכמי ושרו בפה גדול:
מהיום,
אין שעון.
אין בטריה,
ואין לחץ.
לא תדע,
בכל רגע-
מה השעה,
וכך,
חייך יהיו -
טבעיים יותר,
פחות מחושבנים.
הקולות כמעט הגיעו לפזמון, אבל השען קטע את המקהלה המלאכית, וחייך:
י'א אשכנזי, לא צריך ת'שקל שלך.
קח את שעון שלך וסע לחיים טובים.
הודיתי לו קלות, ענדתי את השעון על פרק כף יד, ויצאתי אל אור השמש המסנוור.
שניה אחת בדיוק חלפה, ומצבי האומלל מילא את ישותי -
חיי נהרסו, שוב הייתי לכוד בחיי היומיום:
שעוני שוב פעל כסדרו, וספר כל שניה ושניה מחיי.
אין רגע של שקט בעולם הזה.
תודה גדולה ועצומה לצייר הגדול @שי קיש על ההתמסרות לציור הקריקטורות לליל שישי.
אמרתי לך תחכה, לא?
נשמתי לאט, כל כך רציתי לצעוק לו בפנים שלו את כל האמת, אבל נשכתי שפתיים בכוח, זכרתי היטב את מה שלימדה אותי ראיסה הגננת בקייב, כאשר הציבה אותי בפינה למשך יומיים, צמוד לאגרטל, רועד מקור ומרעב:
אל תתחיל עם אנשים יותר חזקים ממך.
שמעתי, ראיסה. שמעתי.
את בכלא עכשיו, אני בחוץ.
אולי יום אחד עוד אעלה לבקר את הורייך המקשישים בכפר נידח ללא חשמל בערבות אוזבקיסטן, אביא את שאר חבריי לגן.
נרקוד ונשמח שם, נשיר בקול גדול:
ראיסה בכלא, אנחנו לא.
הראש הקזאחי הענק והמקריח כיווץ את גביניו, ונופך מולי בשעוני היקר, הכלוא בידיו האגרסיביות הגדולות:
רוצה שעון שלך בחזרה? רוצה שעון עובד? תביא לי חמש עשרה שקל.
חמש עשרה שקל?!?!
גנב!!
כולה החְלפת בטריה, על מה אתה רוצה כסף...
מצד שני, ממש יכולתי לשמוע את שעוני מיילל בכאב:
אוי, אוי, אוי. רע לי, עצוב לי. אני מתגעגע לשבת על פרק כף ידך, להראות לך מה השעה, לסייע לך ביצירת רושם ראשוני הגון ומטעה, להיות איתך.
שעוני מירר בבכי:
לא טוב לי כאן, אני לא מחבב קזאחים...
זהות רגשית מלאה ביני ובין שעוני, חשבתי.
אני ושעוני. כמוני כמוך, חה.
הוצאתי את ארנקי הכרסתני, נברתי בין עשרות פתקיות הצבעה ששמרתי שם במשך שנותיי.
חפרתי וחפרתי, לבסוף שליתי משם ארבעה עשר שקלים.
הגשתי לאותם לשען הזועף, קח, קח. זה מה יש.
הוא דיבר איתי עברית קשה, ונתזי רוקו הגיעו עד לזקני המגולגל:
לך הביתה, תביא לי עוד שקל.
רוצה שעון?
לך, לך תביא עוד שקל.
שעוני מירר בבכי, ליבי נע וזע, גועש.
כססתי שיניים במתח, לא ידעתי האם לעשות את הצעד הזה.
שעוני טולטל, הרצועות שלו כמעט נפרמו, השען חשף לעומתי סט שיניים עקומות וצהובות:
אדון, אין לי את כל היום, אם אתה לא מביא לי שקל עכשיו, אני מוציא בטריה שלך בחזרה.
השניות נקפו, וכל השעונים על הקיר נקשו ביחד.
יכולתי לשמוע אותם, תק, תק, תק.
איזו חנות ארורה!
נשאתי עיניי לשמיים, מאין, מאין יבוא עזרי?
תק, תק, תק. שעון אורלוגין מעוצב נקש בעצב מעל ראשי, ספר את השניות.
דכדוך!
הסבתי מבטי שמאלה, לאאאא:
סט ענק של שעונים מודרניים, לבנים עד כדי בחילה, מסכי לד צבעוניים, סופרים את השניות ואל חלקי השניות.
רגע, ועוד רגע, ועוד רגע ועוד רגע.
בינג, בינג, בינג.
אי אפשר לנשום!
ברכי פקו, חיפשתי מפלט למבטי.
פניתי ימינה, נשימתי נעתקה - -
קיר ארוך וצר, מכוסה כולו בשעונים בשלל גוונים. תק, תק, תק.
שמעתי אותם מזמזים במקהלה:
עוד רגע מחייך חלף, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד...
אפשר למות מרוב לחץ.
השען חכך ידיים באיטיות, פיסות עור יבש צנחו את הדלפק הסדוק, והוא גרף אותם בנשיפה לעברי.
איכס!
החנות הצפופה כולה ספרה את חיי, כל שניה ושניה מהם:
טוק, טוק. טאח,טאח, תק תק תק תק.
חשתי איך הכפיתיות הישנה והטובה מרימה ראש, שואלת אותי בבישנות:
אפשר לחזור?
עכשיו נראה כמו זמן טוב...
זמן טוב?
גם את סופרת את חיי?
נענעתי בראשי לשלילה מוחלטת.
לא, לא יִקרה.
חשקתי שיניים מול השען, נציגה הגאה של האומה הקזאחית כולה:
לא תקבל עוד שקל, שכח מזה.
תוציא את הבטריה, ותחזיר לי את השעון.
לא רוצה טובות.
בעיני רוחי, מקהלת ענק של אוהביי משכבר הימים טפחו על שכמי ושרו בפה גדול:
מהיום,
אין שעון.
אין בטריה,
ואין לחץ.
לא תדע,
בכל רגע-
מה השעה,
וכך,
חייך יהיו -
טבעיים יותר,
פחות מחושבנים.
הקולות כמעט הגיעו לפזמון, אבל השען קטע את המקהלה המלאכית, וחייך:
י'א אשכנזי, לא צריך ת'שקל שלך.
קח את שעון שלך וסע לחיים טובים.
הודיתי לו קלות, ענדתי את השעון על פרק כף יד, ויצאתי אל אור השמש המסנוור.
שניה אחת בדיוק חלפה, ומצבי האומלל מילא את ישותי -
חיי נהרסו, שוב הייתי לכוד בחיי היומיום:
שעוני שוב פעל כסדרו, וספר כל שניה ושניה מחיי.
אין רגע של שקט בעולם הזה.
תודה גדולה ועצומה לצייר הגדול @שי קיש על ההתמסרות לציור הקריקטורות לליל שישי.
