הנושאים החמים
הוא יצא מהכותל, ליבו עשיר, מלא וטעון. שמח. את כל התהילים אמר, ואחר כן הזכיר לתפילה עשרות שמות יקרים, הזקוקים איש איש לישועתו שלו.
הוא יצא מהכותל בהליכה אחורנית, פניו אל קיר האבנים.
עוד צעד ועוד צעד, והוא הפך את פניו ועבר ברחבה.
אוי, לא.
הרחבה הייתה מלאת אדם. צבעונית כמו שוק שטיחים. רמקולים רועמים הרעימו, חיילים הסמיקו, הורים נרגשים צילמו, מפקדים חילקו זה לזה צל"שים ואיחולים, ואי אלו דברי ציונות הושמעו בטון נלהב.
הוא פסע לעבר היציאה, עיניו רואות ולא רואות את הקקפוניה.
בליבו, קול שקט שאל:
הכך יאה לעשות בשרדי בית מקדשנו? מדוע זה הכותל איננו מנוהל בידיים חרדיות?
הקול עוד לא סיים לדבר, וקול אחר צורמני השיב לו:
וכי מה תעדיף, הזנחה כמו במירון? לפחות השירותים נקיים.
הוא נענע בידו והשתיק את הקולות בליבו. שתקו, פתאים. אתם מטרידים את מנוחתי, והרעש שאתם מקימים מקשה עליי לנווט את דרכי החוצה. מה עניין שמיטה להר סיני, ומה עניין מירון לכותל. חדלו, שתקו, פתאים.
שקט התפשט בתוכו, וקולות הרקע סביבו עומעמו.
וכך, מתוגבר ומחוזק, הוא צעד מעדנות לעבר היציאה, ועבר בשער המתכת הכבד. ויש ויש ויש, והוא יצא בחוץ.
על מדרכת האבן המרוצפת, ניצבו להם מאות בני אדם. יהודים טובים, יקרים, ירושלים של מעלה.
אמהות צעירות, עגלות, יהודים באים בימים, בחורים צעירים, זוגות פנסיונרים, אברכים נעלים שמבטם שקוע בקונטרס חידו"ת קטן.
מקבץ משובב נפש של עם ישראל.
הוא צעד בצעד מרנין אל השלט האלקטרוני, בליבו חגיגה:
יש! חשב. סוף סוף יש שילוט מסור, המודיע מתי מגיע האוטובוס הבא.
עודו מרים עיניו אל השלט הירוק הזורח ומפזח - ומבטו נתקל במשהו משמח עוד יותר:
אוטובוס!
אמיתי!
קו 1, פורק את מטענו האנושי בסמוך.
קול מהורהר בתוך ליבו מלמל בקול אפוף כבדות ומרירות:
אל לך לחשוב על זה אפילו, תחכה תחכה. הוא רק עכשיו מוריד נוסעים, הוא עדיין לא מעלה.
קול שני, צעיר יותר, השמיע את שלו: שמעתי שעשו רפורמה ענקית, אולי מהגדולות שנעשו אי פעם במזרח התיכון. הקווים לכותל מתחילים להעלות ברגע שהם מסיימים לפרוק.
אה? באמת?
אני חייב לנסות, חשב.
הוא צעד בצעד נמרץ אל האוטובוס, מאות עיניים נעוצו בו ובמאבקו, סוקרות את מאבקו למען השיבה הביתה.
הוא קרב אל האוטובוס, וקול ציני בתוכו לגלג:
עד שתגיע, הוא יסגור עליך את הדלתות.
קול אחר, קרא בזעף: חדל! חדל!
אתה זוכר מה אמר הרב קזל בקורס. הכל עניין של רצון. תרצה - תעלה.
הוא השתיק את הרעש הפנימי, והניף את רגלו קדימה, היישר לתוך מפתן האוטובוס - - -
טאנג!
טאנג!
ווווש.
דלת האוטובוס נסגרה בפתאומיות, והוא נותר בחוץ, רגלו מרחפת באוויר לשניה קלה, ללא מטרה.
הנהג סימן לו מבעד לדלתות הסגורות: שם, שם, ונסע קדימה עוד עשרה מטרים, שם פתח את הדלתות, ומאות בני האדם החלו צובאים על הדלתות.
הוא גנח בשקט, וקול יללני מילא את ישותו:
שונאים אותי, שונאים אותי. אחרת היו נותנים לי להכנס שם. מה זה משנה בכלל איפה עולים?
הקול המהורהר נתן רוח גבית. אכן, אכן. זה נגדך.
מאי שם, צץ בקרבו קולו של מבוגר אחראי לא מוכר, שאמר בסמכותיות: מספיק לחשוב כל כך הרבה. ככה לא תגיע לביתך.
לך, תידחף, רק כך יש לך סיכוי.
הוא צעד את המטרים הספורים אל האוטובוס, עיניו בוחנות בצער ובכאב את המראות הקשים:
דוחק נוראי, עומס כביר, אנשים דחוקים בצורה קשה.
צרחות של ילדה קטנה נשמעו ברקע, ואמא נזפה בה:
קוחי, שששש. שששש.
עוד מעט נגיע הביתה, שששש. שששש.
אל תשכחי, קוחי. היינו בכותל!
הוא חשב:
כן, הילדה לא תשכח את הכותל, ואת הנסיעה חזור. אין סיכוי.
הוא נשא את עיניו, והבחין כי רוב מוחלט מהקהל הגדול נדחק לתוך האוטובוס, בדרך לא דרך.
תקווה חדשה פעמה בו:
אולי גם לי יהיה מקום, נראה שנותרו בתור אנשים בודדים.
האנשים לפניו נדחקו ועלו על סיפונו המהביל של האוטובוס, והוא הרים את רגלו בציפייה - - -
טאנג!
טאנג!
ווווש.
הדלתות החלו להיסגר, והוא עלה, תוהה, מובך, שבור לב וקצוץ כנפיים.
מדוע זה האנשים האלו מרשים שיזלזלו בהם כך, תמה.
מילא אני, מזולזל כרוני. אבל הם -
מדוע הם שותקים?
עודו חושב, והאנשים בתוך האוטובוס, כולם אחיו, זעקו אל הנהג בקול מר:
היי, הלו, פתח את הדלתות, אתה מועך פה איזה מישהו.
וּוּוּש!
הדלתות נפתחו, והלחץ על כתפיו רפה בבת אחת.
משוחרר ורענן, הוא נדחק אל סיפון האוטובוס.
אחחחח.
נעשה לו צפוף, מידי צפוף.
האנשים סביבו הביטו בו בפנים חתומות, עם גוון מסויים של עצבות.
אין לך מקום, אמרו העיניים. פשוט אין.
עדיף שתרד.
בסוף האוטובוס, הילדה הקטנה שוב פרצה בבכי:
אמא!!!
לא האטובוס לא נוסע??
למה עולים עליו כל כך הרבה אנשים??
קול עצוב בקרבו גיחך:
כי את, אמא שלך, ומאות האנשים פה - לא מעניינים את אף אחד.
עודו מהרהר בסיבות הקיפוח, והדוחק גבר.
האנשים סביבו התנשפו במאבק. חם, צפוף, צפוף.
תזזית של חוסר סבלנות עברה בין מאות הנוסעים, הם נעו כה וכה.
התסיסה גרמה לנפח הכללי להתרחב, ו...
פּוּק. שְׁוֶוואֶק. הוא נהדף החוצה, בצורה בלתי צפויה.
הנהג צעק:
אין לי את כל היום! אין עוד מקום לאף אחד!
הדלתות נסגרו על פניו בפעם השלישית, והאוטובוס החל לצאת.
עודו מקרטע על פניו, בהו בו כל הנוסעים, בליבם מחשבה זהה:
בפעם הבאה תדחוף יותר חזק, רק כך תגיע.
<לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
ותודה לצייר @שי קיש על הציור המתוחכם...
הוא יצא מהכותל בהליכה אחורנית, פניו אל קיר האבנים.
עוד צעד ועוד צעד, והוא הפך את פניו ועבר ברחבה.
אוי, לא.
הרחבה הייתה מלאת אדם. צבעונית כמו שוק שטיחים. רמקולים רועמים הרעימו, חיילים הסמיקו, הורים נרגשים צילמו, מפקדים חילקו זה לזה צל"שים ואיחולים, ואי אלו דברי ציונות הושמעו בטון נלהב.
הוא פסע לעבר היציאה, עיניו רואות ולא רואות את הקקפוניה.
בליבו, קול שקט שאל:
הכך יאה לעשות בשרדי בית מקדשנו? מדוע זה הכותל איננו מנוהל בידיים חרדיות?
הקול עוד לא סיים לדבר, וקול אחר צורמני השיב לו:
וכי מה תעדיף, הזנחה כמו במירון? לפחות השירותים נקיים.
הוא נענע בידו והשתיק את הקולות בליבו. שתקו, פתאים. אתם מטרידים את מנוחתי, והרעש שאתם מקימים מקשה עליי לנווט את דרכי החוצה. מה עניין שמיטה להר סיני, ומה עניין מירון לכותל. חדלו, שתקו, פתאים.
שקט התפשט בתוכו, וקולות הרקע סביבו עומעמו.
וכך, מתוגבר ומחוזק, הוא צעד מעדנות לעבר היציאה, ועבר בשער המתכת הכבד. ויש ויש ויש, והוא יצא בחוץ.
על מדרכת האבן המרוצפת, ניצבו להם מאות בני אדם. יהודים טובים, יקרים, ירושלים של מעלה.
אמהות צעירות, עגלות, יהודים באים בימים, בחורים צעירים, זוגות פנסיונרים, אברכים נעלים שמבטם שקוע בקונטרס חידו"ת קטן.
מקבץ משובב נפש של עם ישראל.
הוא צעד בצעד מרנין אל השלט האלקטרוני, בליבו חגיגה:
יש! חשב. סוף סוף יש שילוט מסור, המודיע מתי מגיע האוטובוס הבא.
עודו מרים עיניו אל השלט הירוק הזורח ומפזח - ומבטו נתקל במשהו משמח עוד יותר:
אוטובוס!
אמיתי!
קו 1, פורק את מטענו האנושי בסמוך.
קול מהורהר בתוך ליבו מלמל בקול אפוף כבדות ומרירות:
אל לך לחשוב על זה אפילו, תחכה תחכה. הוא רק עכשיו מוריד נוסעים, הוא עדיין לא מעלה.
קול שני, צעיר יותר, השמיע את שלו: שמעתי שעשו רפורמה ענקית, אולי מהגדולות שנעשו אי פעם במזרח התיכון. הקווים לכותל מתחילים להעלות ברגע שהם מסיימים לפרוק.
אה? באמת?
אני חייב לנסות, חשב.
הוא צעד בצעד נמרץ אל האוטובוס, מאות עיניים נעוצו בו ובמאבקו, סוקרות את מאבקו למען השיבה הביתה.
הוא קרב אל האוטובוס, וקול ציני בתוכו לגלג:
עד שתגיע, הוא יסגור עליך את הדלתות.
קול אחר, קרא בזעף: חדל! חדל!
אתה זוכר מה אמר הרב קזל בקורס. הכל עניין של רצון. תרצה - תעלה.
הוא השתיק את הרעש הפנימי, והניף את רגלו קדימה, היישר לתוך מפתן האוטובוס - - -
טאנג!
טאנג!
ווווש.
דלת האוטובוס נסגרה בפתאומיות, והוא נותר בחוץ, רגלו מרחפת באוויר לשניה קלה, ללא מטרה.
הנהג סימן לו מבעד לדלתות הסגורות: שם, שם, ונסע קדימה עוד עשרה מטרים, שם פתח את הדלתות, ומאות בני האדם החלו צובאים על הדלתות.
הוא גנח בשקט, וקול יללני מילא את ישותו:
שונאים אותי, שונאים אותי. אחרת היו נותנים לי להכנס שם. מה זה משנה בכלל איפה עולים?
הקול המהורהר נתן רוח גבית. אכן, אכן. זה נגדך.
מאי שם, צץ בקרבו קולו של מבוגר אחראי לא מוכר, שאמר בסמכותיות: מספיק לחשוב כל כך הרבה. ככה לא תגיע לביתך.
לך, תידחף, רק כך יש לך סיכוי.
הוא צעד את המטרים הספורים אל האוטובוס, עיניו בוחנות בצער ובכאב את המראות הקשים:
דוחק נוראי, עומס כביר, אנשים דחוקים בצורה קשה.
צרחות של ילדה קטנה נשמעו ברקע, ואמא נזפה בה:
קוחי, שששש. שששש.
עוד מעט נגיע הביתה, שששש. שששש.
אל תשכחי, קוחי. היינו בכותל!
הוא חשב:
כן, הילדה לא תשכח את הכותל, ואת הנסיעה חזור. אין סיכוי.
הוא נשא את עיניו, והבחין כי רוב מוחלט מהקהל הגדול נדחק לתוך האוטובוס, בדרך לא דרך.
תקווה חדשה פעמה בו:
אולי גם לי יהיה מקום, נראה שנותרו בתור אנשים בודדים.
האנשים לפניו נדחקו ועלו על סיפונו המהביל של האוטובוס, והוא הרים את רגלו בציפייה - - -
טאנג!
טאנג!
ווווש.
הדלתות החלו להיסגר, והוא עלה, תוהה, מובך, שבור לב וקצוץ כנפיים.
מדוע זה האנשים האלו מרשים שיזלזלו בהם כך, תמה.
מילא אני, מזולזל כרוני. אבל הם -
מדוע הם שותקים?
עודו חושב, והאנשים בתוך האוטובוס, כולם אחיו, זעקו אל הנהג בקול מר:
היי, הלו, פתח את הדלתות, אתה מועך פה איזה מישהו.
וּוּוּש!
הדלתות נפתחו, והלחץ על כתפיו רפה בבת אחת.
משוחרר ורענן, הוא נדחק אל סיפון האוטובוס.
אחחחח.
נעשה לו צפוף, מידי צפוף.
האנשים סביבו הביטו בו בפנים חתומות, עם גוון מסויים של עצבות.
אין לך מקום, אמרו העיניים. פשוט אין.
עדיף שתרד.
בסוף האוטובוס, הילדה הקטנה שוב פרצה בבכי:
אמא!!!
לא האטובוס לא נוסע??
למה עולים עליו כל כך הרבה אנשים??
קול עצוב בקרבו גיחך:
כי את, אמא שלך, ומאות האנשים פה - לא מעניינים את אף אחד.
עודו מהרהר בסיבות הקיפוח, והדוחק גבר.
האנשים סביבו התנשפו במאבק. חם, צפוף, צפוף.
תזזית של חוסר סבלנות עברה בין מאות הנוסעים, הם נעו כה וכה.
התסיסה גרמה לנפח הכללי להתרחב, ו...
פּוּק. שְׁוֶוואֶק. הוא נהדף החוצה, בצורה בלתי צפויה.
הנהג צעק:
אין לי את כל היום! אין עוד מקום לאף אחד!
הדלתות נסגרו על פניו בפעם השלישית, והאוטובוס החל לצאת.
עודו מקרטע על פניו, בהו בו כל הנוסעים, בליבם מחשבה זהה:
בפעם הבאה תדחוף יותר חזק, רק כך תגיע.
<לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
ותודה לצייר @שי קיש על הציור המתוחכם...
