הנושאים החמים
גרגירי סוכר פזיזים תפסו מחסה בכל סדק שבצבץ במטבחון הישן והישנוני של בית הכנסת. פינת הקפה הייתה מצולקת בכתמים חומים עד שחורים.
הקרמיקות הירקרקות עמדו מאורגנות בשלווה. חרף הלכלוך. התרגלו וזהו.
"השיעור מתחיל, חברים" קרא אי-מי מן הפתח.
"אבי, נראה לך שאתה צריך להזכיר לי", הצטעק מי- שהוא מן המטבחון. "השיעור היומי הוא הארומה של כל היום".
אבי התיז את שיירי הקפה לכיוון הכיור. ושביל אספלט שחור נגר אל חור הניקוז. נמשים שחורים קטנים קטנטנים נוספו לקרמיקות הירקרקות.
----
"מורי ורבותי"
גל הדיבורים נמוג כגלי הים המרפים עצמם בהתנפצם אל החוף. מרכינים את ראשם הקצוף בכבוד אל רצועת החולות הרובצת מנומנמת על שפת הים.
רֶעבְּ שלוימה שתק. וכששמע את השתיקה המחכה-מכבדת, פתח והכריז בקול שקט את ההכרזה החד שנתית שלו:
"מורי ורבותי, מחר בעזרת השם מתקיימת סעודת ההודיה השנתית של משפחתנו משפחת שבחוביץ על כל ענפיה שריגיה ופרותיה. כולם ככולם עולים ירושלימה. סעודת הודיה וקבלת התורה הפרטית שלנו. אי לכך, נאלץ להקדים את השיעור היומי בשעה אחת ומחצה. ויישר כח מראש לכל אחד ואחד. ולכולם ביחד.
את השקט הרגיל והמתפלא שעטף את השומעים. שמע רֶעבְּ שלוימה היטב. והשקט הדהד בו בבת קול ארוכה ותובענית. דוחקת – הודפת ומדרדרת את המילים מפיו:
"הפעם" אמר בהגבהת קול.
"החלטתי לספר לכם, מה זה ועל מה זה מקיימים אנו סעודת הודיה זו במסירות נפש וזמן. בכל כוח ומוח. בכל שנה ובהרבות מנה".
וכולם נאנחים אנחת הנאה של למפרע.
אוּהַה אם רֶעבְּ שלוימה מספר סיפור. הרי יוצאים הם למסע בו הולך הוא להנחותם בדרך שמחות ודמעות, ניחוחות וטעמים ועליהם להכין ממחטות למכביר. למחות דמעות שמחה וגיל. צער וכאב. ובעיקר עליהם להכין לב שומע.
ידוע רֶעבְּ שלוימה בכושר התיאור התיאורי שבו ניחן. הבאים לידי ביטוי, בשיעור הדף היומי שהוא המקים והמחיה, המוציא והמכניס. המוליך ומביא.
כל שיעור הוא חוויה מהלכת, קמה, חיה ונושמת. כל תיאור הופך לקסם בפיו. כל אשר ידבר, ישמעו, יחושו, יריחו ויטעמו.
וכאשר לשם משל, מתאר הוא את הפרה יכולים כולם לשמוע את געייתה. להריח את ריח החציר והרפת. לסתובְּ את אפבְּ. ולחזות בעיניה הגדולות-ענקיות, המביטות בהם בתמיהה גדולה.
והיה אם יצאו לתור בסוגיות הקשורות בעוגן לים הגדול, היה ריח המלח חודר לאפם, וחספוס החול מגרגר בין אצבעות רגליהם. ורחש הגלים מרגיע את השומעים, וכמעט ונופלים הם לשנת לילה רגועה על השולחן בבית הכנסת כעל חול חמים רבוץ בשלוה חופית.
כמדריך טיולים בקי ורגיל הוא מטייל עימם בין שורות הגמרא, מנסיק אותם אל על לטיול בשבילי הרקיע. ובסיומו של השיעור מנחיתם לארץ במפתיע. דשנים ברוחם ונעלים בנשמתם.
ועכשיו מתנה שכזו. סיפור מפי רֶעבְּ שלוימה.
וזאת למודעי, כי משפחת שבחוביץ, בניה מהוללים ומשובחים בכל הגלילות והתפוצות. הכרכים והחוצות. משפחה לתפארת. יהלומים בשרשרת. בנים וחתנים. וחתני חתנים, יושבים ולומדין ויושבים על מדין. ובנותיה צנועות וחסודות. ילדות ונכבדות. וכולן בחלקן שמחות ובחסד בְּטוחות. נושאים ונושאות חן בעיני כל. ובעיקר בעיני יוצר הכל.
וחידה מחודדת מסובבת אותם כבר רבות בשנים. על "סעודת הודיה – קבלת התורה" סמוך ונראה לחג השבועות. ולא שחלילה גס ליבם על כולם. ויוצאים הם מן הכלל. אלא שזיכרון קורות אבותיהם נחרט על קורות בתיהם. כי כמעט ויצאו מן הכלל בגלל "רק" ו"מעט" ו"משהוא". לא הם. אלא אבות אבותיהם. ועל זאת יצאו מן הכלל וקבעו כאמור "סעודת הודיה – קבלת התורה". ובה בסעודה שיבחו אהובים וחגגו שנה בשנה סעודתם הדשנה במיני תרגימה והרבות בלגימה. לא כדי לאחד הלבבות המאוחדים. אלא כדי לשמח השמחים ולשוב ולהודות להלל ולשבח ליוצר במרומים. על הזכות ליישב תחת כנפי השכינה. בקדושה ובטהרה. בסביבה וחברה יקרה. ולא חלילה תחת בורות נשברים.
ועוד, נושא שמוזכר מחוזק ומתוחזק בסעודה דנן. על ידי דרשנים ומגידים רבנים ועל ידי המשתתפים. יחזרו חזור והזכר. חזור והתפח- חשיבותה של תפילת אם יהודיה. תמיד. בכל עת. ובכל שעה.
שנצורות הן התפילות באוצר מנוצר. שמור ובטוח. ומחכות ליום פקודה ופעולה ליום ישועה ולעת תשועה. שהם שעמדו לאבותיהם ולהם לדור דור ולנצח נצחים. במשפחתם ובמשפחת כל בני ישראל.
יסופר שם בינות למנות ולרפרפות, על האם ולחישותיה החרישיות שלאטה לאזניים הזעירות. על המילמילים השקטות והעדינות כסיבי משי דקיקים, שנאגדו לחבל עבה חזק ואיתן קושר בינם - לאביהם שבשמים. קשר של אהבה נובעת - נצחית.
ועל כל זאת ועוד יספר לנו רֶעבְּ שלוימה שבחוביץ, בפרק הבא.
----
הקרמיקות הירקרקות עמדו מאורגנות בשלווה. חרף הלכלוך. התרגלו וזהו.
"השיעור מתחיל, חברים" קרא אי-מי מן הפתח.
"אבי, נראה לך שאתה צריך להזכיר לי", הצטעק מי- שהוא מן המטבחון. "השיעור היומי הוא הארומה של כל היום".
אבי התיז את שיירי הקפה לכיוון הכיור. ושביל אספלט שחור נגר אל חור הניקוז. נמשים שחורים קטנים קטנטנים נוספו לקרמיקות הירקרקות.
----
"מורי ורבותי"
גל הדיבורים נמוג כגלי הים המרפים עצמם בהתנפצם אל החוף. מרכינים את ראשם הקצוף בכבוד אל רצועת החולות הרובצת מנומנמת על שפת הים.
רֶעבְּ שלוימה שתק. וכששמע את השתיקה המחכה-מכבדת, פתח והכריז בקול שקט את ההכרזה החד שנתית שלו:
"מורי ורבותי, מחר בעזרת השם מתקיימת סעודת ההודיה השנתית של משפחתנו משפחת שבחוביץ על כל ענפיה שריגיה ופרותיה. כולם ככולם עולים ירושלימה. סעודת הודיה וקבלת התורה הפרטית שלנו. אי לכך, נאלץ להקדים את השיעור היומי בשעה אחת ומחצה. ויישר כח מראש לכל אחד ואחד. ולכולם ביחד.
את השקט הרגיל והמתפלא שעטף את השומעים. שמע רֶעבְּ שלוימה היטב. והשקט הדהד בו בבת קול ארוכה ותובענית. דוחקת – הודפת ומדרדרת את המילים מפיו:
"הפעם" אמר בהגבהת קול.
"החלטתי לספר לכם, מה זה ועל מה זה מקיימים אנו סעודת הודיה זו במסירות נפש וזמן. בכל כוח ומוח. בכל שנה ובהרבות מנה".
וכולם נאנחים אנחת הנאה של למפרע.
אוּהַה אם רֶעבְּ שלוימה מספר סיפור. הרי יוצאים הם למסע בו הולך הוא להנחותם בדרך שמחות ודמעות, ניחוחות וטעמים ועליהם להכין ממחטות למכביר. למחות דמעות שמחה וגיל. צער וכאב. ובעיקר עליהם להכין לב שומע.
ידוע רֶעבְּ שלוימה בכושר התיאור התיאורי שבו ניחן. הבאים לידי ביטוי, בשיעור הדף היומי שהוא המקים והמחיה, המוציא והמכניס. המוליך ומביא.
כל שיעור הוא חוויה מהלכת, קמה, חיה ונושמת. כל תיאור הופך לקסם בפיו. כל אשר ידבר, ישמעו, יחושו, יריחו ויטעמו.
וכאשר לשם משל, מתאר הוא את הפרה יכולים כולם לשמוע את געייתה. להריח את ריח החציר והרפת. לסתובְּ את אפבְּ. ולחזות בעיניה הגדולות-ענקיות, המביטות בהם בתמיהה גדולה.
והיה אם יצאו לתור בסוגיות הקשורות בעוגן לים הגדול, היה ריח המלח חודר לאפם, וחספוס החול מגרגר בין אצבעות רגליהם. ורחש הגלים מרגיע את השומעים, וכמעט ונופלים הם לשנת לילה רגועה על השולחן בבית הכנסת כעל חול חמים רבוץ בשלוה חופית.
כמדריך טיולים בקי ורגיל הוא מטייל עימם בין שורות הגמרא, מנסיק אותם אל על לטיול בשבילי הרקיע. ובסיומו של השיעור מנחיתם לארץ במפתיע. דשנים ברוחם ונעלים בנשמתם.
ועכשיו מתנה שכזו. סיפור מפי רֶעבְּ שלוימה.
וזאת למודעי, כי משפחת שבחוביץ, בניה מהוללים ומשובחים בכל הגלילות והתפוצות. הכרכים והחוצות. משפחה לתפארת. יהלומים בשרשרת. בנים וחתנים. וחתני חתנים, יושבים ולומדין ויושבים על מדין. ובנותיה צנועות וחסודות. ילדות ונכבדות. וכולן בחלקן שמחות ובחסד בְּטוחות. נושאים ונושאות חן בעיני כל. ובעיקר בעיני יוצר הכל.
וחידה מחודדת מסובבת אותם כבר רבות בשנים. על "סעודת הודיה – קבלת התורה" סמוך ונראה לחג השבועות. ולא שחלילה גס ליבם על כולם. ויוצאים הם מן הכלל. אלא שזיכרון קורות אבותיהם נחרט על קורות בתיהם. כי כמעט ויצאו מן הכלל בגלל "רק" ו"מעט" ו"משהוא". לא הם. אלא אבות אבותיהם. ועל זאת יצאו מן הכלל וקבעו כאמור "סעודת הודיה – קבלת התורה". ובה בסעודה שיבחו אהובים וחגגו שנה בשנה סעודתם הדשנה במיני תרגימה והרבות בלגימה. לא כדי לאחד הלבבות המאוחדים. אלא כדי לשמח השמחים ולשוב ולהודות להלל ולשבח ליוצר במרומים. על הזכות ליישב תחת כנפי השכינה. בקדושה ובטהרה. בסביבה וחברה יקרה. ולא חלילה תחת בורות נשברים.
ועוד, נושא שמוזכר מחוזק ומתוחזק בסעודה דנן. על ידי דרשנים ומגידים רבנים ועל ידי המשתתפים. יחזרו חזור והזכר. חזור והתפח- חשיבותה של תפילת אם יהודיה. תמיד. בכל עת. ובכל שעה.
שנצורות הן התפילות באוצר מנוצר. שמור ובטוח. ומחכות ליום פקודה ופעולה ליום ישועה ולעת תשועה. שהם שעמדו לאבותיהם ולהם לדור דור ולנצח נצחים. במשפחתם ובמשפחת כל בני ישראל.
יסופר שם בינות למנות ולרפרפות, על האם ולחישותיה החרישיות שלאטה לאזניים הזעירות. על המילמילים השקטות והעדינות כסיבי משי דקיקים, שנאגדו לחבל עבה חזק ואיתן קושר בינם - לאביהם שבשמים. קשר של אהבה נובעת - נצחית.
ועל כל זאת ועוד יספר לנו רֶעבְּ שלוימה שבחוביץ, בפרק הבא.
----
